אכן, ראשונים רבים כתבו נקודה זו, שהסימנים אינם אלא כגילוי מילתא על כך שהבהמה טמאה בעצמותה,
אך לכאורה הדברים תמוהים, דאטו כל פרשת שמיני סימנא בעלמא היא לידע איזו בהמה יש בה אותה טומאה נעלמת ואיזו לא, ומה טעם גילתה התורה סימן זה אם אינו נוגע כלל לשורש העניין ולסיבת האיסור אליבא דאמת,
וכן בבכורות י' ע"א מצינו שיטת ר"ש שחזיר וגמל מקבלים טומאת אוכלין כיון שיש להם סימן אחד של טהרה, ומבואר שהסימנים גורמים לאיסור ואינם רק סימן, שהרי אם אינם אלא סימן בעלמא לטומאה קדומה - הרי סו"ס חזיר וגמל ג"כ אסורים.
אלא, שסימני טומאה אינם רק סימן (שכל בהמה שיש לה סימנים במקרה יש בה גם איזו טומאה שאוסרת באכילה בלי שום קשר לסימנים עצמם) וגם אינם סיבה (שהסימנים גורמים דבר רע ופגם כל שהוא, ואם יסירו את הסימנים - כבר לא תהיה סיבת איסור),
אלא שהסימנים עצמם הם הטומאה, בהמה כזו שיש בה סימני טומאה - היא בהמה טמאה בגלל שסוג בהמה כזו עם סימני טומאה היא בהמה טמאה ומשוקצת שאסורה באכילה,
כמו שהשיקוץ שיש בשקצים ורמשים אינו נובע מסוג הבשר שלהם, אין איזו נקודה מסוימת שאם תסיר אותה - השרץ כבר לא יהיה משוקץ, אלא שצורת שרץ, מציאות כזו שהיא שרץ ורמש, יש בה שיקוץ,
וכך גם לגבי בהמות שאסורות באכילה, בהמות כאלו שיש בהם סימני טומאה - הם בהמות משוקצות שאינם אוכל, וכמו שלא ראוי לאדם לאכול ברזלים ואבנים כך גם לא ראוי לו לאכול שרצים ורמשים ובהמות אסורות.
ונמצא, שאין כוונת הראשונים שיש בכל הבהמות טומאה שאינה קשורה בכלל לסימנים שלהם, אלא שהסימנים עצמם אינם גורמים לאיסור, שאין איזו בעיה פרטית בבהמה שאינה מעלת גרה, שהעלאת הגרה היא מעלה שצריך שתהיה בבהמה,
אלא שבהמה שאינה מעלת גרה היא בהמה כזו שמעצם צורתה היא בהמה טמאה, והסימנים אינם אלא חלק מצורת טומאה זו.
