• אנא הקדישו כמה רגעים לתפילה ולאמירת תהילים לרפואת אחד מחו"ר הפורום, הרב שלמה ברוך בן רבקה, לרפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל.
    קריאת תהילים  |  כל פרק תהילים, כל תפילה וכל חיזוק - לזכותו ולרפואתו

אורים גדולים

משתמש חדש
gem
הודעות
13
תודות
25
נקודות
2
סדרת נפש החסידות • מבית אורים גדולים
❖ ❖ ❖
שערים לתורת הבעל שם טוב
על עבודת ומהות כ"ב אותיות התורה
❖ ❖ ❖
וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר
׀ פתח דבר ׀
​
לכבוד הלומדים החשובים שיחיו, בס"ד מתחילים אנו לכתוב כמה הקדמות ויסודות, שיהיה בהם כדי לעזור להבין על כל פנים מעט, כפי המושג, בענין הגדול והנשגב של האותיות הקדושות — ענין עמוק ורחב שהוא יסוד מוסד בתורת הבעש"ט הק' והרב המגיד ממעזריטש זי"ע ותלמידיהם הק'.


ומובן מאליו שאין אנו תופסים עצמנו אף לרגע כמי שעומד על דעתם של רבותינו הק', שדעתם היא בבחינת "עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ", דברי אלקים חיים, וּכְבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר. וכל הנכתב כאן אינו אלא בדרך אפשר, וכדרכה של תורה, שהרי ללמוד אנו צריכים, כפי מה ששייך להבין ולהרגיש שייכות אל התורה הקדושה. ותקותנו שיערבו הדברים ללומדים, ויביאום ללמוד בעצמם את התורות הק' של רבותינו זי"ע, ולהיות להם שייכות לענינים אלו — בבחינת "מָתַי יַגִּיעוּ מַעֲשַׂי לְמַעֲשֵׂה אֲבוֹתַי", לכל הפחות נגיעה כלשהי.

ובקשה גדולה לנו מאת הלומדים החשובים, שכל מי שיש לו הערה או שאלה על הדברים שאנו כותבים, אל ימנע עצמו, ויקיים "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו", ויהיה מ"מַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים", ויעיר לנו על כל דבר החסר, או על כל מה שאינו מובן בסוגיא. ואפשר לכתוב כאן בפורום, "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".


רשות הרבים היא, ואדרבה ואדרבה. הרוצה להוסיף ולתרום — יבוא בחפץ לב, ויגדיל תורה ויאדיר. אלא שנבקש, שהערה או שאלה מוטב שתישלח באופן פרטי, ובכך נוכל להתעסק בה כראוי ולהשיב עליה בעזה"י.
ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה להשיג המטרה, וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, אמן ואמן.​
 
נערך לאחרונה:
׀ א ׀​
קודם שפותחין את הדלת להיכנס לעולמה של תורת הבעש"ט הק', צריך מתחילה לצאת מן העולם הגשמי שאנו עומדים בו. כלומר, שצריך אדם להיות מוכן לוותר על הנחות רבות ועל כמה וכמה כללים המונחים כמושכלות ראשונות, שהם המעצבים את עולמו הפנימי.


אדם גדל עם ידיעות מסויימות, ועל פיהן הוא מנהל את חייו — מי אני, כיצד אני, מה אני רואה לנגד עיני, מה מתרחש כשאני עושה או מדבר או חושב, וכהנה וכהנה. אבל אם רוצה הוא להתחיל חיים חדשים, חיים של קרבת אלקים, צריך הוא להיות מוכן שהדברים יתהפכו מן הקצה אל הקצה: מה שהיה עד עתה עובדה פשוטה נעשה כאין וכאפס, ומה שהיה עד עתה מציאות מופשטת נעשה יסוד מרכזי.


נצא נא לדרך — הדרך שכבר נסללה לפנינו על ידי רבותינו הק' אשר מפיהם אנו חיים, ה"ה מרנא ורבנא הבעש"ט והרב המגיד ותלמידיהם נבג"מ זי"ע.
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"​
 
נערך לאחרונה:
׀ ב ׀​
כאן המקום להעיר:

העולם החדש שהזכרנו למעלה — אין הפירוש שבאנו לומר שכדי להיות עובד ה' צריך אדם להיות שקוע בעולם חדש וגבוה, ולהתעלם לגמרי מן העולם ומהמושגים שבו, כדרך שהיה פעם. אלא אדרבה, מבקשים אנו לשנות את העולם הזה עצמו. מוכרחים אנו להיות מוכנים לוותר על השליטה שיש לנו על היסודות האנושיים הפשוטים, לפי שהכל הולך ונעשה גבוה יותר ממה שניתן לשער!

קל לומר: הנני מוכן לעמול שמונה עשרה שעות במעת לעת — אבל אותו מעט שיש לי לעצמי, כריך הטונה שאני אוכל בצהריים, הנח לי בבקשה... אני 'תיכף' חוזר... וכן כל הצרכים האנושיים והזמנים הקבועים, שיישארו בלי הפרעה...

ריבונו של עולם, נעשה בינינו הסכם: אני איני מתערב ברוחניות, ואתה אל תתערב בגשמיות...

האדם מוכן לטרוח ולהתייגע כל זמן שהוא מרגיש שהשליטה בידו. אני לומד, אני מתפלל, ואני המחליט מתי אני פורש מן העסק.

אבל כשמגיעים לתורת הבעש"ט הק', אין כאן שתי דרכים. אין זה מהלך המוציא את האדם מן העולם ומכניסו לבית המדרש, אלא אדרבה — מהלך הנוטל את העולם ועושה ממנו בית מדרש!

לאחר שנלמד היטב את תורת הבעש"ט הק', נתוודע אל מציאות חדשה, שבה נראים הדברים אחרת לגמרי ממה שהיו נראים עד עתה.
"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ"​
 
נערך לאחרונה:
׀ ג ׀​
תכליתה של פנימיות התורה בכלל, ושל תורת הבעש"ט הק' בפרט, היא לחבר את האדם עם בוראו — שאף על פי שהוא נמצא כאן בעולם הזה, ועוסק בעניני ארציות כדי להעלות את הניצוצות הקדושים, "לתקן עולם במלכות שקי", ולעשות את העולם דירה לו יתברך בתחתונים, מכל מקום יוכל להיות דבוק בקל חי העולמים, על הפנים הגדול ביותר.

ונשאלת השאלה: כיצד משיגים דבר כזה, בשעה שהבורא יתברך הוא "רם ומתנשא שוכן שחקים" והאדם "קורץ מחומר מה יועיל לו"? אלא שהדרך להגיע לזה היא לקרב את שני הצדדים זה לזה: שהבורא יתברך ייעשה פחות נבדל מן העולם, והאדם ייעשה פחות מרוחק מן הבורא.

וכיצד מקרבים את הבורא אל האדם? הרי יודעים אנו "כי לא יראני האדם וחי" — ואם כן, כיצד אפשר לנברא, לבשר ודם, שתהיה לו שייכות לאלקות? התירוץ הוא, שהבורא יתברך כביכול ריכז את אלקותו הקדושה בדרגות ובחינות מסויימות, המשמשות כמין ידית וכמין משל אל האור האלקי — וזה כבר שייך שיהא האדם משיג מעט מן הענין האלקי. וכאן פעלו חכמי הקבלה גדולות ונצורות, בסדרם לאדם כללים ודרכים מפורטות כיצד להתעלות אל הבורא. וזוהי תורת הקבלה של התנא האלקי רשב"י והאר"י החי זיע"א, ועל תורתם הק' בנויה תורת הבעש"ט.

אבל עם כל זה צריך להיות נזהר, שאין נפקא מינה כמה קדושה ונשגבה היא תורת הקבלה — עדיין אין היא מגעת עד הבורא בעצמו, "אדמך אכנך ולא ידעתיך". ומשום כך יכול להיות הבדל בלשון בין ספר אחד לחבירו, ובין קבלה לחסידות, ובין המהר"ל לרמ"ק — שאף שמדברים הם באותם ענינים עצמם, מכל מקום מסבירים הם אותם בלשון אחרת. (שמעתי פעם אומרים, שבפולין היו אומרים שכל תורת האריז"ל מונחת גם בספרי המהר"ל.) כשהאריז"ל מדבר מ"ניצוצות", מדבר הבעש"ט מן ה"אות"; כשהמהר"ל מדבר מ"חומר וצורה", מדברים בעלי הקבלה מ"אור וכלי"; ובעולמו של הבעש"ט נקרא הדבר "מחשבה ודיבור". וכל אחד מדבר לפי השגתו, לשונו, זמנו, מקומו, וכהנה.

והעיקר אינו לדבר לשון גבוהה ככל האפשר, אלא אדרבה — כל שהדבר פשוט יותר, כן טוב יותר, כן יכול אדם להתחבר אליו יותר, וכן נכנסת יותר אלקות לתוך העולם.

אי"ה לקמן נראה כיצד הורידה תורת הבעש"ט את דברי הקבלה עד לתוך תוכו של האדם ממש... עד שכבר מוצאים כמה מקורות בספרי חסידות האומרים שבבחינה מסויימת אין הכוונה של השמות נעשית העיקר; העיקר הוא דביקות, אהבה ויראה, והתקשרות האדם אל הבורא יתברך.
"המכוין בתפילתו בכל הכוונות הידועות לו אינו מכוין רק אותן הידועות לו. אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדול נכלל בכל התיבה כל הכוונה מעצמן ומאליהן. שכל אות ואות הוא עולם שלם, כשאומר התיבה בהתקשרות גדול בודאי מעורר אותן העולמות ועושה פעולות גדולות בזה. לכן יראה אדם להתפלל בהתקשרות ובהתלהבות גדולה, ובודאי יעשה פעולות גדולות בעולמות עליונים, כי כל אות מעורר למעלה" (צוואת הריב"ש, אות ע"ב)

וכשהאדם יכול להתחבר ולהתקרב ביתר קלות, ולהיות לו השגה והרגשה באלקות לפי מדרגתו — הרי זה מה שקרוי 'עשינו את הבורא פחות נבדל מן העולם'.
 
נערך לאחרונה:
׀ ד ׀​
והדבר השני הוא לעשות את האדם פחות מרוחק מן הבורא. וזהו יסוד גדול ורחב מאד בתורת הבעש"ט הק', שבלעדיו "לא מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש" פשוטו כמשמעו! היסוד שלכל ילד יהודי יש נפש אלקית, חלק אלוקה ממעל ממש!
"ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, כמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, ואתה נפחת בי" (תניא, ליקוטי אמרים, פרק ב')

והנשמה היא זו שיש לה החובה והיכולת להיות דבוקה בבורא — אבל לא בגן עדן, שאין זה קונץ כלל... אלא דוקא כאן בעולם הזה, מלובשת בגוף...
"לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ קה וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה, וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ קה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּקה"​

בא הבעש"ט הק' ותובע מכל יהודי אשר בשם ישראל יכונה: נשמות ישראל היקרות והקדושות, התעוררו משנתכם העמוקה, "שימו לב אל הנשמה", לכולכם יש הכח להעלות את נשמתכם על הגוף, ולפרוץ את כל החומות והמסכים, ולחיות חיים נשמתיים, ולהיות דבוקים בבורא יתברך על הפנים הגבוה ביותר שאפשר!!! הרבה הרבה יותר מכל הכוונות!!! לפי שלא מוחכם צריך להיות דבוק, אלא נשמתכם!!!

וכל שיהודי מתכוון לזה ברצינות וצועק אל הבורא — אפילו אין לו המושג הקל ביותר במה שהוא אומר, אפילו הוא תוקע בחלילו בלי שום חשבון... הרי זה הסוג הגדול ביותר של דביקות! מספרים שיהודי כפרי בא ביום הכיפורים עם בנו לבית מדרשו של הבעש"ט הק'. הנער לא ידע לקרוא אף מלה אחת, וישב כל היום ולא ידע לומר דבר. בשעת נעילה לא יכול היה להתאפק עוד, הוציא את חלילו ותקע בכל כחו. העולם נבהל, והבעש"ט נתמלא שמחה, ואמר שאותה תקיעה אחת העלתה את כל התפילות.


המוח והכוונות העמוקות יכולים אולי לשמש שליח טוב להעלות את הנשמה — אבל אם מדברים עם הנשמה עצמה... אזי המוח והכוונות, אם בכלל, אינם אלא מגשמים!!! הנח לחלק אלוקי ממעל ממש להתדבק במקורו... אל תפריע... הרי זה הדבר עצמו!!!


נמצא איפוא, שאין האדם מרוחק כלל כל כך מן הבורא — הכל בסך הכל מחיצות מדומות, המעמידות פנים כאילו הוא רחוק.
"אך אפשר שאביו הרחמן לא ירצה להראות פניו לבניו ידידיו, אין זה כי אם אחיזת עינים... ובאמת אין שום הסתרה" (דגל מחנה אפרים, פרשת וילך)
 
׀ ה ׀​
ועוד יסוד חשוב מאד: שצריך אדם להרגיש בעצמו שהוא היחיד בעולם! פשוטו כמשמעו. כל העולמות עליונים ותחתונים ממתינים וכמהים שאתה תתקן אותם, ואין עוד אחד בעולם שיוכל לעשות את העבודה במקומך. אתה אחראי על העולם כולו, וכל המתרחש הוא תוצאה ישירה ממעשיך, לטב ולמוטב. וחז"ל מפורש הוא:
"לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי... לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (סנהדרין ל"ז.)
"לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת" (קידושין מ' ע"ב)


והסיבה מפני מה זהו יסוד חשוב כל כך — לפי שרק כך יכול אדם למסור עצמו באמת אל העבודה הפנימית של לתקן עולם במלכות שקי, בידעו שהדבר תלוי בי! שהרי אם אין אדם חי עם הידיעה שהכל תלוי רק בו, אזי יסמוך על הצדיקים ועל שאר יהודים טובים, שהם כבר ידאגו שהכל יהיה כשורה. ועל זה נאמר "לא עליך המלאכה לגמור", אבל "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". וכן הוא — יש לך הכוחות, ועליך מוטלת החובה להיות השושבינא דמטרוניתא, ולדאוג לקודשא בריך הוא ושכינתיה. דברי הבעש"ט הק' על "דע מה למעלה — ממך".

ואפילו אם רואה אדם את עצמו במצב של "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ומרגיש עצמו מושלך מן הקדושה — צריך הוא להאמין בכוחות הנוראים שנתן לו הבורא יתברך, יותר עוד מכל שרפי מעלה, לפי שיהודי הוא חתיכת אלקות ממש. והתורה מעידה: "נעשה אדם בצלמנו", "בצלם אלקים ברא אותו". ואדם הוא מלשון "אדמה לעליון" (רמ"ע מפאנו). וממילא צריך אתה להאמין בעצמך, אף שקשה הדבר, כמו שכותב הרה"ק ר' צדוק זי"ע:
"כשם שצריך אדם להאמין בהש"י, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו" (צדקת הצדיק, אות קנ"ד)
 
׀ ו ׀​
עולם המחשבה, עולם הדיבור. מילים אלו מגלמות בתוכן את כל תורת הבעש"ט הק' על רגל אחת, "ואידך פירושה הוא, זיל גמור". וכמו שנתבאר למעלה, שעיקר ההגדרה במהלך המחשבה שבתורת הבעש"ט בנויה על מחשבה ודיבור.

ונכנס נא לתוך הסוגיא הרחבה ונבין מה כל הרעש. מהי מחשבה ומהו דיבור? וכיצד נעשו כינוי אל הבחינות הקבליות הגדולות ביותר? ובעיקר — מהי עבודתנו לפי זה?

וכדי להבין זאת על בוריו, נצא לנו ל"ליאדי", ונשאב מבארו של הרה"ק "הרב מליאדי" (בעל התניא ושולחן ערוך, תלמיד המגיד ממעזריטש והרבי ר' מענדלע מוויטעפסק) — ש"הרב" מבאר בטוב טעם ודעת את היסודות העמוקים ביותר שבתורת הבעש"ט, באופן של הבנה והשגה, כדרכו בקודש.

ואף שכמעט ואינו מזכיר בדבריו את שמו של הבעש"ט הק', וכן משתמש הוא בלשונות ובכינויים אחרים מרוב תלמידי הבעש"ט — ודבר זה עושה שייראה על פני השטח כאילו תורה אחרת היא, הבנויה על יסודות אחרים — מכל מקום, כשלומדים את דבריו לאחר שלמדו תורת הבעש"ט, רואים כמה נפלא הוא "כל הנחלים הולכים אל הים", ו"כולם מרועה אחד ניתנו" — "מנהר היוצא מעדן לעטר את ישראל בתפארת". ודברי תורה "עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".
 
׀ ז ׀​
קודם כל כדאי לדון במבט ראשון, שהוא חשוב כדי להתחיל להבין את הנושא של "מחשבה דיבור ומעשה" — והוא, לפתוח את החושים להרגיש ולהכיר בעובדת קיומם של מחשבה דיבור ומעשה כמציאות.

כל אחד יודע שהיסוד של תורת הבעש"ט הק' הוא "מלא כל הארץ כבודו" ו"אני ה' לא שניתי", שפירושו שבכל דבר ודבר שבבריאה שאנו רואים נסתר הבורא יתברך.

כשאנו רואים דבר — למשל שולחן, המורכב מ"אש מים רוח עפר" — במקום לראות "דומם" פשוט, יודעים אנו שאין זה אלא הסתר על האור האלקי הטמון שם בפנים, והוא המחיה את השולחן. וכן הלאה בכל דבר ודבר שבבריאה.

אבל כשמעיינים בתורת הבעש"ט, רואים לשון כזו: "האלקות שבכל מחשבה דיבור ומעשה", "העלאת המחשבות", "דביקות באותיות", וכהנה. דהיינו, שהיסוד של "מלא כל הארץ כבודו" הולך הרבה יותר רחוק.

אבל בעיקר קשה: מהי בכלל החשיבות ותפיסת המקום של "מחשבה דיבור ומעשה", עד כדי כך שאחדות השם מגעת עד לשם? וכי מחשבה פשוטה היא בכלל מציאות? וכי דיבור קטן הוא הסתר על האין עוד מלבדו? ואם אני עושה מעשה, למשל שאני מזיז שולחן — האם פירוש הדבר שפעולת ההזזה היא מציאות ממשית?

התירוץ הוא כן, ועוד איך! בעולם החדש של תורת הבעש"ט, שהזכרנו בשער ב', עומדים הדברים אחרת לגמרי. מחשבות ממלאות את האויר, דיבורים עפים למעלה ולמטה, מעשים פועלים בכל הכח... כשאתה מדבר מלים, אתה בורא עכשיו עולמות! כל מחשבה שאתה חושב היא עולם מלא.


זהו חלק ממשי מן הבריאה. לוקח קצת זמן לנפשו של אדם עד שהוא מתרגל אל המציאות שאין העולם שטוח כלל כפי שסבר עד היום. עמוק הוא הרבה יותר מזה, והעבודה היא למצוא את הבורא יתברך בכל הבריאה.


ומשעה שמבינים זאת היטב, אפשר להיכנס יותר לעומק בחכמת 'הבנת הנפש' ו"מחשבה דיבור ומעשה", ביאור היחוד על פי תורת מרנא ורבנא הבעש"ט הק' זי"ע.


 
׀ ח ׀​
נחזור נא צעד אחד לאחור ונבין מיהו האדם שהכל סובב סביב מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו? מהיכן יש לו כח כזה לבנות עולמות שלמים ולהחזיק את כל העולם בדיבורו?!


ובכן, מיהו האדם? דבר זה ברור, ואין צריך להסבירו לשום אדם, שהגוף אינו אלא קליפה לאדם. אין הוא האדם עצמו, אלא כלשון הכתוב "בשר אדם", דהיינו בשרו של האדם. נמצא שנשאלת השאלה: מיהו האדם גופא?


התירוץ הוא שיש לאדם נפש — רוח רוחנית המחיה את גופו. ויודעים אנו שיהודי יש לו 'נפש אלקית' שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. ישאל אפוא השואל: כיצד חי גוי?


וכדי לתפוס זאת נסבירנו במשל. משל רחוק מאד, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אלא שכדי לשבר את האוזן נדבר מטלפון נייד. כל אחד יודע, שאותו טלפון פשוט של ברזל שאנו אוחזים בידינו — החומרה שלו אינה אלא קליפה לתוכנה, אותו כח חשמלי פנימי העושה שיוכל הטלפון לחייג, לשלוח הודעה, וכהנה.


אבל זה לבדו אינו מספיק. אם אין לך שירות, אין התוכנה יכולה לעשות מאומה. לפיכך מכניסים בתוך הטלפון כרטיס סים, שדרכו פועלת התוכנה, ודרך התוכנה פועלת החומרה.


ואף ידוע שיש טלפונים שיכולים לקבל שני כרטיסי סים, ובלחיצה קלה על הכפתור אפשר להחליף ולעבור מסים אחד לשני. עד כאן המשל.


והנמשל מובן מאליו. לכל אדם יש גוף עם נפש חיונית, שהם כמו החומרה והתוכנה [והיא נקראת גם נפש השכלית, כח הרצון, נפש הממוצעת, וכהנה], המקבלת חיות מרוח רוחנית גבוהה יותר [קרי: נשמה].

גוי מקבל חיותו מנפש הבהמית שמשלוש קליפות הטמאות. מה שאין כן יהודי, שיש לו שני מקורות שמהם יוכל לשאוב חיות: א. הנפש הבהמית מקליפת נוגה. ב. הנפש האלקית, חלק אלוקה ממעל ממש. ובין שני כוחות אלו מתנהלת תמיד מלחמה עזה, מי יהיה זה הנותן חיות לגוף, ועם זה יקבל את הסמכות הבלעדית על העיר קטנה.
"דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות... כי בישראל נפש זו דקליפה, היא מקליפת נוגה, שיש בה גם כן טוב... מה שאין כן נפשות אומות העולם, הן משאר קליפות טמאות, שאין בהן טוב כלל... ונפש השנית בישראל, היא חלק אלוקה ממעל ממש" (ליקוטי אמרים תניא, סוף פרק א' – תחילת פרק ב', ע"ש)

וכדי ללמוד את הדרכים כיצד לנהל את המלחמה בהצלחה, צריך ללמוד את הספר הקדוש "ליקוטי אמרים – תניא", שנתחבר "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד, בדרך ארוכה וקצרה, בעזרת ה' יתברך", ע"ש.

לא ניכנס בזה כעת, לפי שאין זה נושאנו עתה, אלא נדון כיצד האדם — דהיינו אותה 'נפש חיונית' שיש בה כח הנשמה — פועל על הגוף ועל העולם.

וכשאנו מדברים מ'אדם', מ'מדבר', מדברים אנו בעיקר מן הנפש החיונית הנושאת את הכח, והיא הנציגה של נשמת האדם (או של הנפש הבהמית רח"ל).
 
׀ ט ׀​
העובדה שנשמה שכולה רוחנית פועלת בתוך גוף גשמי — ולא סתם שהיא מונחת שם, אלא שהיא מחיה אותו — היא מנפלאות הבורא יתברך שאי אפשר להבינה. ונפלא הוא הרבה יותר ממשל הטלפון לאין ערוך! לפי ששם מדברים משני דברים גשמיים, שאף שדבר אחד — ה'שירות' — הוא דבר מופשט יותר, דהיינו שאי אפשר להרגישו, למששו או לראותו, מכל מקום סוף כל סוף דבר גשמי הוא. אבל בנמשל אין שום השוואה כלל בין גוף גשמי לנשמה רוחנית, ופשוט.

ודבר זה אומרים אנו בברכת "רופא כל בשר ומפליא לעשות", וכמו שכותב הרמ"א:
"ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו" (רמ"א, או"ח ו', א')

אבל אף שדבר נפלא הוא באמת, מכל מקום צריך להבין מעט יותר את האופן כיצד הדבר מתנהל, וממנו ניקח לעבוד את השם.

אבל רגע אחד — מי אמר שהאדם חי באמת? שמא מת הוא?? מה פירוש, אין אתה רואה שהוא חי? הרי הוא חושב, הוא מדבר, והוא עושה!! הסתכל על האדם כיצד הוא מתפקד, ותראה את שלושת הדברים שרק מי שחי יכול לעשותם. וכשאתה נתקל באחד משלושת הדברים הללו, מוכרח שאדם בעל נפש הוציאו לפועל.

ושלושת הדברים הם: מחשבה, דיבור, מעשה. וזוהי העדות הגדולה ביותר על קיום הנפש.

ונבין זאת לעומק. הנפש היא דבר רוחני — אין לה מראה, אף לא קול, לא מידה, לא ריח, ואף לא צבע. אי אפשר למששה או לתופסה, אי אפשר לתפוס עמה שיחה. רוח רוחנית היא, שאין לה בעצם שום עסק עם דברים גשמיים.

ומה כן? היא יכולה באיזה אופן נפלא להתקשר אל גוף ולהחיותו, ועל ידי זה להתגלות בשלושה אופני התגלות — והם "מחשבה דיבור ומעשה". ואלמלא כן, לא היינו חולמים כלל שדבר כזה כנפש בתוך גוף קיים בעולם!

ומשל לדבר: אדם בביתו. אין הוא יכול עדיין לצאת לרחוב כל זמן שאינו לובש את בגדיו. לבש את חלוקו — יכול הוא לצאת מן הבית; לבש את חליפתו הנאה — כבר יכול הוא לילך לשבע ברכות... וכהנה.

וזהו תפקידם של "מחשבה דיבור ומעשה" — הם הלבושים של הנפש, וכמו שכתוב בספר ליקוטי אמרים – תניא, פרק ד', וזה לשון קדשו:
"ועוד יש לכל נפש אלקית שלשה לבושים, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה; שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות, ובדיבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפשט רמז דרוש סוד התורה – הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה" (ליקוטי אמרים תניא, פרק ד')
 
׀ י ׀​
כשאתה הולך ברחוב ופוגש שם את חברך — וכי רואה אתה את חברך עצמו? לא, רואה אתה את מעילו ואת נעליו... אין אתה רואה 'אותו', אלא לבושיו בלבד. (ואם תאמר שרואה אתה את ראשו — אין בזה כלום, שהרי גם לאליפורני היה ראש...) אלא שעצם ראיית לבושו די בה לך לדעת בוודאות שזהו חברך. ולא עוד, אלא שדוקא מחמת שהוא מתהלך בלבוש אפשר למצאו.

וכשם שלא יעלה על דעת שום אדם לגשת אל מעילו של חברו ולתפוס עמו שיחה נאה. אינך רואה שחברך עומד כאן לפניך?! אלא כל אחד מבין שאין הלבוש הדבר עצמו.

ולדאבוננו יכול לקרות מעשה שהיה, כאותו עני המחזר על הפתחים היושב על הארץ לפני בית המדרש בבגדים קרועים, וקורא אל העוברים "אימתי מנחה?", ואין קול ואין עונה — אין איש מביט לצדו. עד שעובר שם איזה צדיק המבין שזהו אדם בעל רגשות ממש כמוני וכמוך, ילד יהודי, בן מלך בעל נשמה קדושה, חתיכת אלקות! והצדיק נותן לו את דעתו כראוי, בלי להביט על לבושיו החיצוניים.

ואותו הדבר בנפש האדם, המלובשת במחשבה דיבור ומעשה. כשרואים שולחן, אין אתה רואה רק חתיכת עץ, אלא מונחות כאן המלים שאמר האדם "רצוני לבנות שולחן", וזוהי המחשבה שחשב "רצוני לבנות שולחן", ובה מונח רצון נפשו, ונפשו עצמה. נמצא שבכל 'מחשבה דיבור ומעשה' טמונה מהותו של האדם שחשב, שדיבר ושעשה את הדבר.
"אין דיבור בלא מחשבה, כי מקודם הוא חושב מה שידבר" (כתר שם טוב, עמוד התפילה, אות פ"ה)

ואולם לא לעולם ניכר הדבר. יש שרואים שולחן ואומרים "הוי, נכנסה כאן מחשבה מרובה ותכנון רב!" — רואים את הפרטים הרבים המונחים כאן, שאדם השקיע בזה את כל נשמתו ממש! אבל פעמים רבות רואים שולחן ועוברים הלאה בלי לחוש את הנפש המונחת כאן.

ובמלים ברורות: בדיבור ובמעשה מונחת מחשבתו של האדם. אדם פיקח ש"החכם עיניו בראשו" רואה בכל דיבור את המחשבה המונחת שם — הוא עושה "יחוד דיבור ומחשבה"; ו"איזהו חכם? הלומד מכל אדם" — בכל מה שהוא רואה (מ"כל") הוא רואה את האדם ("אדם").

ואם המחשבה נמצאת בדיבור ובמעשה, ממילא נמצאת שם נפש האדם, כמו שנתבאר באריכות. וכלשון היסוד הידוע של הבעש"ט הק':
"במקום שמחשבתו של אדם שם שם הוא כולו, וכן הוא בדיבור ובמעשה, באיזה מדריגה ובאיזה עולם שהוא, שם שם הוא קשור כולו" (דגל מחנה אפרים, פרשת שמות)
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓