׀ יז ׀​
ובכן, ישאל הלומד החשוב מיד: אצל האדם למדנו בשער י"ב שהנפש, שהיא כולה רוחנית, אינה יכולה להתלבש סתם כך במחשבה דיבור ומעשה. היא צריכה קודם לעבור צמצום עצום, והצמצום נעשה על ידי האותיות. כשהאדם חשב בלבו "אני רוצה לבנות שלחן", הופיעו האותיות ש' ל' ח' ן' במוחו, ורק דרכן קיבל רצון נפשו פנים. אם כך, איך היה הדבר בבריאה? איך מן האור אין סוף, שאין לו שיעור וגבול, נהיה עולם בעל גבול?

התשובה היא שהיה בדיוק אותו דבר: אותיות. כל האותיות מקורן ב"עשרה מאמרות" שבהם ברא הבורא את העולם. ועשרה המאמרות כוללים את כל דברי הבריאה, אפילו אלה שאינם נזכרים שם במפורש. איך? אותיות כל נברא משתלשלות מעשרה המאמרות על ידי צירופים וצירופי צירופים:
”ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, אף על פי כן נמשך חיות לאבן, על ידי צירופים וחלופי אותיות המתגלגלות ברל"א שערים פנים ואחור כמו שכתוב בספר יצירה, עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהם צירוף שם אבן, והוא חיותו של האבן, וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שהם נקראים בהם בלשון הקודש, הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות מ"ח)

אתה רואה? השם שבו נקרא כל דבר בלשון הקודש אינו סתם שם שנתנו לו כדי שידעו איך לקרוא לו. אותיות השם הן חיות הדבר. בדיוק כמו במשלנו, שבו האותיות "שלחן" היו המקום הראשון שבו התגלה רצון האדם.

ומהיכן באות האותיות עצמן? אנו יודעים שהבורא ברא את התורה אלפיים שנה לפני העולם (בראשית רבה, פרשה ח' סימן ב'), ובאותיות התורה הוא שם עצמו כביכול, כפי שאומרים לנו חז"ל הקדושים על המילה הראשונה של עשרת הדברות, "אנכי": ”א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית" (שבת ק"ה ע"א). והבעש"ט הק' אומר זאת במפורש:
"וגם הקדוש ברוך הוא כביכול מצמצם את עצמו ושורה אצלו, כמו שנאמר מציץ מן החרכים, מהאותיות שהם היכלות" (ספר בעל שם טוב, פרשת נח, עמוד התפלה, אות צ"ו)

האותיות הן "היכלות", ארמונות, ששם נמצא המלך בפנים, ודרך ה"חרכים", הסדקים שבאותיות, הוא מציץ אלינו. וכך גם כתוב בנועם אלימלך בשם המגיד הקדוש:
”דהנה כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם להטיב לברואיו, צמצם הקב"ה את עצמו, ולהיכן צמצם את עצמו? שמעתי מפי מורי ז"ל שצמצם עצמו בתוך האותיות התורה שבהם ברא העולם, ואמר שזה הפירוש שאמרו חז"ל 'כביכול' ב"ה, ר"ל ע"י כ"ב אתווין יכול הקב"ה להיות בזה העולם, והצדיק העוסק בתורה לשמה בקדושה, הוא ממשיך את הבורא ב"ה ויתעלה בתוך האותיות של התורה כמו בשעת הבריאה" (נועם אלימלך, פרשת וירא, ד"ה או יאמר וירא)

דבר חזק! בכל פעם שאנו אומרים "כביכול", אנו אומרים בעצם "כ"ב יכול": על ידי עשרים ושתים האותיות יכול הבורא כביכול להיות בעולמנו, ועל ידיהן ברא עולם שנראה כדבר בפני עצמו.

אבל מדוע הוצרך הבורא לצמצם את עצמו? בשביל זה, אומר הבעש"ט הק', כדי שנוכל לעמוד בזה:
"בריאת העולם היה על ידי דין שהוא הצמצום, ובכל עולם ועולם היה צמצום שצמצם עצמו אור אין סוף למדרגה זאת כדי שיוכלו לקבל אורו ולהשיג גדולתו כל חד לפי מה שמשער בלביה" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות כ"ה)

עולם שלם, כל בריאה לפי מדרגתה, יכולה לקבל את האור רק במידה שהיא יכולה לעמוד בה. האור אין סוף לא נשאר "שם למעלה", הוא ירד קומה אחר קומה, וכל קומה קיבלה לפי מה שהיא יכולה לקבל. האותיות הן הדרך שבה הירידה נעשית.

וכבר ביארנו למעלה מהן אותיות: כח אלוקי גדול שמכניס לתוכו רוחניות ומוציא אותה מן הצד השני כגשמיות. הוא עושה מרוחניות גשמיות, כדי שתיראה כגשמיות. זו מהות האותיות. נמצא שכשהבורא שם עצמו כביכול באותיות, יצא מן הצד השני עולם.
 
׀ יח ׀​
עתה נלך צעד נוסף. באדם ראינו בשער י"ג שהאותיות עוברות שלש מדרגות: קודם מחשבה, אחר כך דיבור, ולבסוף מעשה. אותן שלש קומות ירדה הבריאה, זו אחר זו, וכך כתוב בשם הבעש"ט הק':
”כבר ידוע שהמחשבה נקרא ראשית שהוא בחכמה, וממנו נשתלשלו ונאצלו ונבראו כל העולמות עד העשיה ועולם התחתון ואדם התחתון, כי הוא היה עיקר כוונת הבריאה כנודע, וכולם נבראו על ידי צירופי הכ"ב אתוון דאורייתא, הנכללים בעשרה מאמרות שנבראו העולמות" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות צ"א)


הקומה הראשונה והעליונה היא מחשבה. שם הבריאה גבוהה מאד ומחוברת לגמרי לבורא, והבעש"ט הק' אומר לנו אפילו מה זה אומר, שהתורה עצמה, שבה נברא העולם, יורדת מן המחשבה:
"אסתכל קוב"ה באורייתא וברא עלמא, המחשבה הוא כמו ספר, שאומר מה שראה בספר, כן אומר מה שרוצה במחשבתו... שהתורה מחכמה נפיק, ר"ל, מה שראה שמחשבתו כביכול רוצה שיברא, זה הדבר ברא" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות ח')


תארו לעצמכם: אדם מסתכל בספר ואומר את מה שראה. הבורא "מסתכל" כביכול במחשבתו שלו, ומה שהוא רואה שם, זה הוא אומר. מן המחשבה בא הדיבור, ומן הדיבור בא העולם. ואם רוצים להבין איך אפשר לומר שהמחשבה היא "עם הבורא", אומר הרמב"ם:
"הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה... הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד" (הלכות יסודי התורה, פרק ב' הלכה י')


הבריאה במדרגת מחשבה כל כך קדושה וכל כך יקרה! רואים שם רק את הבורא, ואין שם מקום לקליפות וסטרא אחרא. תארו לעצמכם: כשאדם חושב מחשבה, איפה המחשבה? בו. אף אחד בעולם לא יודע מה הוא חושב, רק הוא. למחשבה עוד אין כתובת משלה, היא אחד איתו. כך הבריאה כשהיא עומדת בקומה העליונה: היא מאוחדת עם הבורא, ולא נראה שם עולם, העולם שאנו מכירים כל כך טוב. זה עולם פנימי.


אבל זו לא התכלית. הבורא רוצה הרי דירה למטה, בקומה התחתונה. ולמה בעצם? מה חסר לו למעלה? משיב הבעש"ט הק' במשל:
"נתאוה להיות לו דירה בתחתונים, ולמה עשה כן, הלא המלאכים הם... ואורות יפות ומצוחצחות עד מאד, עכ"ז יש לו ית' יותר תענוג מן האדם, כמשל הצפור המדברת לפני המלך, אפי' דברי שטות יש להמלך יותר תענוג מכל מליצות השרים המשוררים" (כתר שם טוב, חלק ב')

ציפור מדברת! מהשרים מצפים לדברים יפים, זה לא חידוש. אבל כשציפור קטנה פותחת את הפה ואומרת מילה, זה משמח את המלך. עולם שכולו במחשבה, כולו אצל הבורא, אין בו את החידוש. החידוש הוא דווקא למטה.

לכן, כשבא היום הראשון של ששת ימי בראשית, עשה הבורא שהאותיות של "עולם המחשבה" ירדו קומה, אל "עולם הדיבור":
”וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר"

זו הקומה השניה. ומן הדיבור ירדו עוד קומה אחת, השלישית והאחרונה: מעשה. "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי". הדיבורים נעשו מציאות של ארץ ושמים, אור וחושך, יום ולילה, אדם ובהמה. עתה, כשהאותיות יצאו מן הכח אל הפועל, רואים כבר עולם. עד כאן היה העולם כלול בבורא ולא היה אפשר לראותו, אבל עכשיו, כשעומדים כבר בקומה התחתונה של האותיות, הגענו הכי למטה שאפשר. לשלש הקומות יש גם שמות. מחשבה היא עולם הבריאה, דיבור הוא עולם היצירה, ומעשה הוא עולם העשיה, כמו שאומר המגיד הקדוש:
”כי הדיבור נמשך מהמחשבה... מעשה המצוה שהיא עולם עשיה, עם הדבור והמחשבה שהם עולם היצירה והבריאה" (מגיד דבריו ליעקב, סימן פ"ט)

ושלשתם עומדים בפסוק אחד:
”כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מ"ג, ז')

אבל שמע דבר נפלא. אפילו כאן למטה, בקומה האחרונה, לא אבד מאומה ממה שלמעלה. בכל דיבור ודיבור נמצאות עדיין כל הקומות, כמו שמביא הדגל מחנה אפרים מזקנו הבעש"ט הק' על הפסוק "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ":
”כי בכל דיבור ודיבור יש עולמות נשמות ואלהות... תחתיים היינו עולמות שהוא מדרגה תחתונה, שניים הוא לשון משנה אותיות נשמה, והיינו נשמות, ושלישים היינו אלהות" (ספר בעל שם טוב, פרשת נח, עמוד התפלה, אות י"ז)
 
׀ יט ׀​
אי, ישאל אדם, וזו קושיה חזקה: מה חסר כל הצמצום? האם לא היה הרבה הרבה יותר טוב אילו העולם היה נשאר כפי שהוא בעולם המחשבה? קרוב לה', רואים את ה', לא רואים קליפות וסטרא אחרא, אין נסיונות, אין גשמיות שמכסה על הכל, כמו שכתוב "הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ". למה היה צריך לגרור את הבריאה שתי קומות למטה, לתוך חושך כזה?

התשובה היא שדווקא משום שהעולם ירד במהלך של דיבור, דווקא משום כך אתה כאן. אתה, עם כל משפחתך, וכל מה שאתה רואה בעולם, נמצאים רק בגלל הדיבור.

כי כמו שהסברנו כבר, אי אפשר להשיג, לראות, למשש או להרגיש אלוקות, וגם לא את הנשמה, מכיוון שהיא רוחניות. ויותר מזה: אוי ואבוי אם הבורא יפסיק לרגע אחד להחזיק את הדיבור, ויעלה אותו חזרה למדרגת מחשבה. אז העולם יחרב ויהרס. בוודאי ובוודאי יהיו שם נשמות, יהיה הבורא, אבל עולם לא יהיה. "עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה" לא יהיה. זה קיים רק על ידי האותיות ועל ידי הדיבורים.

ואתן משל, שיהיה קרוב יותר ללב, ממה שכל יהודי מכיר. כל אחד יודע את ההרגשה של קדושת שבת. זה דבר רוחני, טעם שאי אפשר לצייר. מי שהרגיש אותו יודע, ומי שלא הרגיש, אי אפשר לשכנע אותו אפילו ידברו כל היום.

ומה הוא מה שטועמים מקדושת שבת? לא רוחניות שמעופפת בשמים. טועמים אותה בנרות שדולקים, בחלה, ביין, בניגון הזמירות, בשלוות שבת אחר הצהריים. כל אלה דברים גשמיים, פרוסת לחם, לגימת יין, ובכל זאת שם כל הטעם של קדושת שבת.

אילו מישהו היה אומר: למה צריך את כל זה? נרגיש ישר את הרוחניות של שבת! לא היה מרגיש כלום. כל ההרגשה באה לנו דווקא דרך הלבושים הגשמיים, שהם צמצום על הרוחניות. לא חסרון, אלא הדרך היחידה שבה אנו יכולים לטעום אותה.

ונמצא שדווקא דיבור ואותיות, שהם הצמצום הגדול ביותר על הרוחני שיכול להיות, דווקא להם מגיע הכבוד שיש לנו קצת השגה, עד כמה שאפשר, בבורא יתברך, ובנשמתנו הקדושה, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש".

כך גם הבריאה. האור אין סוף גבוה ועמוק מעבר לכל שיעור ממה שנכנס באותיות של "יהי אור" ו"יהי רקיע". אבל לולא האותיות, לא היינו יודעים ממנו כלום. אפילו לא היינו.

הצמצום הגדול ביותר הוא ההשגה הגדולה ביותר.
 
׀ כ ׀​
עתה אנו מגיעים ליסוד שעליו עומדת כל עבודת ה' על פי תורת הבעש"ט הק'. עד כאן היה אפשר לחשוב שכל מעשה המחשבה דיבור ומעשה היה פעם אחת, בששת ימי בראשית, ומאז העולם עומד מעצמו. ה' אמר "יהי אור", נהיה אור, וגמרנו. בא הבעש"ט הק' ומלמד אותנו שזה בכלל לא כך.

הפסוק אומר "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם". הדבר כבר נאמר במדרש:
”איזהו דבר הנצב בשמים, אלא אמר הקב"ה: על מה השמים עומדים? על אותו דבר שאמרתי יהי רקיע בתוך המים כו', ובאותו הדבר שברא אותן בו הם עומדים לעולם, לכך נאמר לעולם דברך נצב בשמים" (מדרש תהלים, קי"ט, פ"ט)

אבל הבעש"ט הק' עשה מזה יתד ופינה, "מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד", לעבודת השם יתברך ולכל תורת החסידות. וכך כתוב בדבריו הקדושים:
”הנה, כתיב: לעולם ה' דברך נצב בשמים, ופירש הבעל שם טוב זכרונו לברכה: כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' – תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב: ודבר אלהינו יקום לעולם, ודבריו חיים וקיימים לעד כו', כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלום וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות מ"ח)

המילים "יהי רקיע", "יהי אור", "תדשא הארץ דשא", עומדות בשמים, עומדות בארץ, עומדות בכל מקום, עכשיו, ברגע זה. ורק בגללן יש עולם.

ישאלו: שלחן שנגר בנה עומד גם אחרי שהנגר הלך הביתה. למה העולם יהיה אחר? על זה משיב הבעש"ט הק' במשל של צורף:
"כי הנה אומן בשר ודם העושה כלי, על דרך משל הצורף לוקח שברי חתיכות כסף ועושה מהם כלי... אחר שנגמרה עשייתו אינה צריכה להאומן... לא כן באומנתו יתברך שמו, כי הוא ברא כל העולמות יש מאין, וקודם הבריאה לא היה במציאות כלל שום נברא, ונמצא גם אחר בריאתן אם יסתלק חלילה השגחת הבורא מהם, אף על רגע כמימריה, היו כל העולמות כמו שהיו קודם בריאתן והיו לאפס ואין ממש" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות נ"א)

הבעש"ט הק' אומר זאת גם בלשון קצרה:
"אם אומן עושה כלי אזי הכלי אינו צריך לאומן, אבל מלך עליון דיבור יהי רקיע תמיד נצב בשמים, והוא בהשגחתו ובכח שפעו שמשפיע בכל רגע להחיות העולמות על ידי זה הם חיים וקיימים" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות נ')

הנגר לא ברא את העץ. העץ היה לפניו ונשאר אחריו, הוא רק שינה אותו. הבורא ברא יש מאין, ודבר שנעשה מאין אין לו על מה לעמוד חוץ מהדיבור שעושה אותו. זה מה שאנו אומרים בכל יום, "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית". לא ברא, אלא בורא, בכל רגע מחדש. ה' שם כביכול את אלוקותו הקדושה באותיות התורה בכל רגע שוב, מהאותיות היא יורדת אל הדיבור, ומן הדיבור נעשה מעשה העולם. אילו ה' היה לוקח לרגע אחד את המילים, רחמנא ליצלן... איני רוצה אפילו לחשוב.

ועכשיו תבין בעצמך למה זה יסוד העבודה. ראינו בשער י"ד שאצל האדם יכול דיבור להיות "בגלות", כשאין רואים בו את האדם שדיבר אותו. שמע מה אומר הבעש"ט הק' על הדיבור שלמעלה:
"מפני מה השכינה בגלות, כי בדבר ה' שמים נעשו, וצריך האדם לדבר כל הדיבורים לשם שמים, כדי לעורר הדיבור שנברא בו העולם, להשפיע מדיבור של מעלה לכל העולמות, אבל עכשיו בעוונותינו הרבים כל דיבורינו לתאוות גופניות, ואפילו הדיבור שבתפלה ושבתורה הוא במחשבות זרות ובפניות, והוי הדיבור בגלות" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות צ"ח)

הדיבור שמחזיק את העולם עומד וממתין לדיבור שלנו. איך עושים זאת למעשה, איך יהודי פודה את הדיבור, זה נדבר עליו אם ירצה השם בשערים הבאים.
 
׀ כא ׀​
עתה, כשאנו כבר יודעים שהקב"ה אומר את עשרת המאמרות שמהם נברא העולם כל הזמן, בכל רגע, ואם לא כן היה העולם נחרב ברגע אחד, לא עלינו, צריך להבין: למה בעצם כך? למה הבורא לא אמר פעם אחת "בראשית ברא אלהים", ועשרת המאמרות יעמדו לעולם ועד? למה הציב את העולם באופן כזה, ש"לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם"?

על זה יש כמה הסברים. קודם כל, אצל הבורא אין זמן. זה לפני הכל, ולכן כל דבר אצל הבורא הוא לעולם, כמו שאומר הבעש"ט הק':
"הקב"ה הוא אין סוף ואינו נעתק ממקום למקום וגם אינו בגדר זמן" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות פ"ב; ראה הערה ה')

אבל אנחנו כן בזמן, אנחנו כן בעולם. למה זה מוצב כך?

ויותר מזה, קשה להבין את ההבדל בין מחשבה דיבור ומעשה של אדם וכביכול של הבורא. באדם הסברנו, שכאשר הוא חושב מחשבה, אומר דיבור, עושה מעשה, זה דבר קבוע, נצחי, מציאות אמיתית של התגלות הנפש. למה אם כן הבורא אומר את הדיבור כל הזמן?

הקושיה קצת קשה לנו, ואנו מחפשים עוד דרך ברורה יותר בזה. אבל באופן כללי אפשר לומר שזה קשור להבדל העצום והמהותי בין פעולות הבורא, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, פעולות נברא. האדם הוא נברא. הוא יכול לעשות רק יש מיש. הבורא עושה יש מאין.

נמצא שכל מה שאנו עושים, הוא רק אחרי שהקב"ה כבר עשה יש מאין. אנו לוקחים את היש שכבר קיים, ומוסיפים עליו יש אחר. כל מחשבה דיבור ומעשה של אדם הם כבר יש מיש. אבל יש מאין, זה הבורא צריך לעשות כל הזמן, כי אין לו מציאות אמיתית מעצמו. זה לא כמו שלחן, שהנגר עשה אותו ועכשיו הוא עומד לבדו. הוא בכלל לא עומד. זה דבר שהקב"ה עושה אותו בכל רגע מחדש, ולכן "מלא כל הארץ כבודו" ו"אין עוד מלבדו", כמו שהבעש"ט הק' ותלמידיו מלמדים ביחוד השם. מפני שזה קורה כל הזמן, פירושו שאין מציאות לעצמה. כך אומר הבעש"ט הק', כמו שראינו כבר בשער כ':
”ונמצא גם אחר בריאתן אם יסתלק חלילה השגחת הבורא מהם, אף על רגע כמימריה, היו כל העולמות כמו שהיו קודם בריאתן והיו לאפס ואין ממש" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות נ"א)

ומה זה "יש מאין"? זה אומר שהקב"ה שם את אלוקותו הקדושה באותיות. וזה דבר שקורה כל הזמן. הבורא מצמצם את עצמו כביכול, צמצום נורא, חזק, עמוק: הוא לוקח את אלוקותו שאין לה סוף, ושם אותה באותיות, ואיתן היא יורדת למחשבה דיבור ומעשה, לברוא את כל העולמות. זה בכל רגע שוב, שוב, שוב. ה' אומר, המחשבה שיש לי תהיה דיבור, ויאמר, ויאמר, ויאמר, ויאמר.

עכשיו עולה הקושיה, מה כל זה קשור אלי? יפה, אני שומע, הבורא בורא את העולם בכל רגע מחדש, ובזה יש לנו עולם, וזה אחדות השם. אבל מהי עבודתי למעשה? מה עלי לעשות עכשיו לכבוד זה?

אני רוצה לשאול עכשיו קושיה שניה, ואחר כך נענה על שתיהן יחד. הקושיה כך: אנו יודעים שני דברים שנראים כאילו הם הולכים זה נגד זה. הדבר הראשון הוא, שאנו יודעים מכל הספרים שהעולם עומד בזכות התורה של ישראל. אילו ישראל היו מפסיקים ללמוד תורה בעולם, אפילו לשניה אחת, כל העולם היה חוזר ברגע אחד לתוהו ובוהו. כמו שאומרים חז"ל:
"אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (פסחים ס"ח ע"ב)

אנו מחזיקים את העולם עם התורה שלנו. זה דבר שכל אחד יודע, כל ילד בחדר יודע. מצד שני אנו יודעים שהבורא אומר "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר", ודבריו מחזיקים את העולם כל הזמן. כל אחד יודע שהבורא ברא את העולם, אבל מי מחזיק את העולם? האם ישראל מחזיקים את העולם בתורתם, או הבורא מחזיק את העולם בתורתו? עשרת המאמרות, שזה הרי לימוד התורה של הבורא, מה קורה כאן?
 
׀ הערה ה' ׀​
בענין מה שאמרנו בשער כ"א שאצל הבורא אין זמן: אין הכוונה שהזמן אינו אמיתי, אלא שהוא רק מצידנו. אנו נמצאים בזמן, חיינו ועולמנו הולכים בזמן, והבורא, מצידו, הוא למעלה ממנו:
"ברור שהכל מצידנו, שיש אצלינו התחלקות העתים, אבל מצידו יתברך היה הוה ויהיה שוים ואין התחלקות זמן" (מתוך שיחת הגה"צ ר' יחיאל יהושע שיינפעלד שליט"א עם הרה"ק מראפשיץ-סטיטשין שליט"א)

 
׀ כב ׀​
התירוץ הראשון על זה, שרואים מיד, הוא: אין הכי נמי. כשיהודי לומד תורה, ה' מתעורר ללמוד תורה, ועל ידי זה מחזיקים את העולם. האתערותא דלתתא שלנו מביאה אתערותא דלעילא, שה' יאמר גם הוא את התורה, וכך העולם מתקיים. כך אומר הבעש"ט הק' בלשונו הגדול:
"בכל תפלה ודברי תורה צריך להאמין שמיחד בוודאי עולם הדיבור בעולם המחשבה... ובאתערותא דלתתא שהוא מיחד עולם הדיבור בעולם המחשבה בזה הוא גורם למעלה גם כן כזה" (ספר בעל שם טוב, פרשת נח, עמוד התפלה, אות קכ"ט)


אבל כשמסתכלים בזה קצת יותר לעומק, רואים את העומק האמיתי של הדבר, וזה היסוד שאנו מחפשים להגיע אליו.


ה' אומר את העולם, את התורה, ועל ידי זה העולם עומד. אבל איך ה' אומר את התורה? לפני שה' ברא את העולם, הוא אמר, והעולם נברא. אבל אחרי שה' ברא את העולם, הוא שם את עצמו בפה של ילדי ישראל.


הילד בחדר שאומר "קמץ אלף אָ", אלה כל האותיות, מאותו אלף-בית שהבורא ברא בו שמים וארץ. אותיות עשרה המאמרות הן אותיות התורה, וכמו שאומר הבעש"ט הק':
"האותיות שבתורה הם חדרים של השם יתברך שהוא ממשיך בהם את אצילות אורו... קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד" (ספר בעל שם טוב, פרשת נח, עמוד התפלה, אות פ"ח)


אותיות התורה הן "חדרים", דירות, של השם יתברך, והוא שרוי בהן כמו בביתו. ודברי הנועם אלימלך שהבאנו כבר נמצאים כאן במלוא עוזם: ”הצדיק העוסק בתורה לשמה בקדושה, הוא ממשיך את הבורא ברוך הוא ויתעלה בתוך האותיות של התורה כמו בשעת הבריאה" (נועם אלימלך, פרשת וירא). "כמו בשעת הבריאה", יהודי שלומד תורה מוריד את הבורא באותיות בדיוק כמו שעשה בבריאה.

כלומר, ה' אומר כל הזמן את עשרה המאמרות עם כל צירופיהן, מפני שישראל לומדים את עשרה המאמרות עם כל צירופיהן. כל חלקי התורה, וכל הדיבורים של תורה ותפילה, הם האותיות שדרכן מדבר הבורא בעולם.

ומכאן אנו מבינים את שתי הקושיות. למה צריך ה' לומר כל הזמן? מפני שהוא הציב את העולם כך, שהוא יצטרך לשים את עצמו באותיות בכל רגע מחדש. ומהי עבודתי? שאהיה הפה שדרכו הוא מדבר. כשאני לומד ומתפלל בכוונה, כשאני אומר ברכה ומדבר בלשון הקודש, אני מוריד את ה' באותיות. לא שאנו עוזרים לו, חלילה, אלא כך נעשה העולם, שהוא עומד על זה.

ועוד יותר חזק אומר הבעש"ט הק' על כל אות בפני עצמה:
"שכל אות ואות הוא עולם שלם, וכשאמר התיבה בהתקשרות גדול, בוודאי מתעוררין אותן העולמות בעליונים... כי כל אות מעורר למעלה" (ספר בעל שם טוב, פרשת נח, עמוד התפלה, אות כ"ו)

כל אות בפי היא עולם שלם, וכשאני אומר אותה בהתקשרות, מתעורר אותו עולם למעלה. פי נעשה הפה של דיבורו.

וכך מתיישבת הקושיה ששאלנו קודם, מי מחזיק את העולם, ישראל או הבורא? שניהם: הבורא אומר, ואנו הפה שאומר. ה' מחזיק את העולם על ידי התורה שלנו, ואנו מחזיקים את העולם על ידי התורה שלו, מפני שזו אותה תורה.

איך עושים זאת למעשה, איזה מקום יש לאותיות בזמננו, ואיך לומדים ומתפללים בשביל זה, זה נדבר עליו אם ירצה השם בשערים הבאים.
 
׀ כג ׀​
הגאולה תבוא כשיהיה "יחוד מחשבה ודיבור". כשיהודי מדבר, הוא יכול לדבר באופן שרואים בו את המחשבה, או באופן שאין רואים בו את המחשבה. המחשבה היא כמו האב, והדיבור הוא התולדה שיוצאת מן המחשבה:
”כל הדיבורים שמדברים בני אדם הוא עולם הדיבור, ומחשבתו הוא עולם המחשבה, וכשהם מדברים טוב ומדברים המחשבה בזה הדיבור, אז הם מחברים עולם הדיבור בעולם המחשבה, וגורמים טוב" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות צ"ו)


כי קודם חושב אדם מה הוא יאמר, ואחרי שחשב, הוא אומר את המילים מזה. נמצא שהמילים שאדם אומר כבר היו נסתרות קודם במחשבתו, וכשיצאו והתגלו לכל אחד, נעשו דיבור. לכן נקרא הדיבור תולדה של מחשבה.

הבריאה היא דבר ה', ”בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים ל"ג, ו'). אבל לא רואים את מחשבת ה', רואים רק את הדיבור. והדיבור נראה כנפרד מהמדבר, שהוא הבורא יתברך. וכך מביאים בשם הבעש"ט הק':
”שמעתי בשם הבעל שם מפני מה השכינה בגלות, כי (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו, וצריך האדם לדבר כל הדיבורים לשם שמים, כדי לעורר הדיבור שנברא בו העולם, להשפיע מדיבור של מעלה לכל העולמות, אבל עכשיו בעו"ה כל דיבורינו לתאוות גופנייות, ואפילו הדיבור שבתפלה ושבתורה, הוא במחשבות זרות ובפניות, והוי הדיבור בגלות" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות צ"ח)

זה נקרא בספרים הקדושים "גלות הדיבור". הדיבור בגלות, הוא זר בעולם הזה שבו אין מכירים את החיות הפנימית ביותר, שהיא המחשבה. והבעש"ט הק' אומר גם:
"הבעל שם טוב אמר שגלות השכינה הוא, שמחשבה זרה רוכב על הדיבור" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות ק')

כדי לתקן זאת, ולהביא בזה לתיקון השלם, נדרש מאתנו, בני ישראל, להיות המעוררים את היחוד בין העליונים והתחתונים, הנקרא "קודשא בריך הוא ושכינתיה". כך גם נקרא שם הוי"ה ושם אדנ"י. כל הבחינות האלה נקראות כאן בעולם מחשבה ודיבור. הדיבור הוא, כמו שאמרנו למעלה, העולם הפשוט, המציאותי, הגשמי, ש”לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קי"ט, פ"ט). והמחשבה היא הפנימיות, הרוחניות של הבורא יתברך השוכנת במילים.

ככל שאנו מכניסים יותר רוחניות במילים של תורה ותפילה, נכנסת יותר רוחניות לעולם, ויותר ויותר נקרא העולם "עולם הבא", העולם שבא, בכל פעולה טובה שאנו עושים, ובפרט בדיבורינו.

בני ישראל, שהם מקור נשמת ישראל, נקראים השכינה. השכינה היא בחינת עולם הדיבור, והבורא הוא בחינת עולם המחשבה, וה' עומד להתייחד, להתאחד עם ישראל, ואז יהיה ”וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ" (ישעיהו ס"ב, ה'). זה מה שאנו מחכים לו כבר כל השנים, ליחוד הגדול בתיקון השלם.
 
׀ כד ׀​
עבודתנו היא להביא את היחוד עם כל פעולה טובה שאנו עושים, ובפרט עם כל דיבור ומחשבה. עם כל אחד מהם אנו מקרבים את היחוד. אנו מעוררים אתערותא דלתתא, הנקראת בפסוק ”שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג', ז'). הבורא רוצה שנהיה אנו אלה שמעוררים את היחוד. כך הוא סדר היחוד, שצריכה לבוא קודם אתערותא דלתתא.

זו עבודתנו במשך כל הגלות, להביא את היחוד קרוב יותר ויותר ויותר. אנו "שושביניא דמטרוניתא", אנו מביאים את השכינה הקדושה, שהיא נשמתנו, לתוך העולם, לתוך האותיות, ששם שורה הרוחניות של האור אין סוף. שם יהיה היחוד. כלומר, כל עולם הבא שלנו הוא פרי עבודתנו כאן בעולם.

זהו מה שאומרים לנו חז"ל הקדושים, "שְׂכַר מִצְוָה מִצְוָה" (אבות ד', ב'), העולם הבא הוא עבודתנו, ”עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ" (ברכות י"ז ע"א). אנו עובדים עכשיו על הפרויקט של עצמנו:
”שמעתי ממורי ששכר מצוה מצוה (אבות פרק ד') שאין לך שכר גדול יותר מזה מה שיש לו תענוג ממצוה עצמה בעשותו אותה בשמחה, שהוא מאוד גדול, ואף אם לא היה שכר יותר היה זה עצמו די, מה גם שבאמת יש שכר עד אין תכלית על מצוה שעושין בשמחה" (ספר בעל שם טוב, פרשת אחרי מות, אות י"א)

תפקידנו להכין את השכינה הקדושה, שהיא נשמתנו וכל נשמות ישראל, ליחוד העליון הגדול. עד שתהיה אתערותא דלתתא, ”עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ" (שבת כ"א ע"א), ”אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ב', ז'):
”וכשאדם עושה אותם מעורר למעלה בראש המלכות וביד המלכות וכן כולם, כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" (ספר בעל שם טוב, פרשת אחרי מות, אות ט')
 
׀ כה ׀​
חז"ל הקדושים אומרים לנו רעיון מופלא, שהסיבה שבית המקדש נחרב היא "שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה" (נדרים פ"א ע"א). הספרים הקדושים מתייגעים, כל בעלי הדרוש כבר ניסו ליישב, אבל יש בזה יסוד נורא. מהי כבר העבירה הגדולה "שלא ברכו בתורה תחילה"? ומהו באמת הפשט? האם הם פשוט לא עשו ברכת התורה?

התשובה על זה היא, שהיה להם מצב של יובש בעבודת השם. ”וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כ"ו, כ"א), כמו שכתוב "שפך חמתו על עצים ואבנים", אומרים הספרים הקדושים שהבורא החריב בית מקדש שכבר לא היה בו כח. הוא היה לא יותר מאשר עצים ואבנים בלבד, השראת השכינה כבר לא היתה שם, מפני שלא ניגשו לעבודת השם בהשתוקקות הנכונה.

וזה תפקידנו, לתקן את החסרון ולבנות את העולם הבא, ולהביא ליחוד השלם בין קודשא בריך הוא וישראל, בין דיבור ומחשבה. ולכן בא רבי ישראל בעל שם טוב ממעזיבוז. והוא לימד איך כל אחד יכול לעשות יחודים, וכל אחד עושה יחודים כל הזמן עם כל מילה בודדת שהוא אומר. וכך לכל אחד יש הבחירה לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, או חלילה לתת עוד מקום לקליפות, לתפוס את הקדושה.

אנו הולכים להתכונן ברגש ובהתרגשות לפני שאנו אומרים את דברי התורה והתפילה הקדושים עם נשמתנו הקדושה, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש". ונתכונן לזה ונאמר את המילה בדחילו ורחימו, בדביקות בה' יתברך. בזה אנו מעוררים ש”בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ', כ"ד), שיהיה "המברך את הגפן", ו"ברכה" בברכת התורה היא לשון של הורדת ה' למטה. כמו שכבר אומר בעל התניא הקדוש, "הקורא בתורה", הוא קורא לבורא דרך התורה, שיבוא אלינו. וכך יקיים ה' את הפסוק ”הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה', כ"א). והבעש"ט הק' מלמד:
”יחשוב כשמתפלל שבאותיות מתלבש השם יתברך, פירוש, דאין אנו יודעים מה שאדם חושב אלא אם כן מדבר, נמצא הוי הדיבור מלבוש למחשבה, ויאמר בלבו, מלך גדול כזה אני עושה לו מלבוש, ראוי לי לעשות בשמחה, וידבר בכל כחו, כי בזה נעשה אחדות עמו יתברך שמו, כי כחו בהאות, ובהאות שורה הקדוש ברוך הוא" (ספר בעל שם טוב, פרשת נח, עמוד התפלה, אות פ"ד)

ולכן כתוב בספר הקדוש תולדות יעקב יוסף בשם רבו הבעש"ט הק', שהטעם שמשיח עוד לא בא הוא מפני שלא מאריכים מספיק באהבה רבה. ואהבה רבה היא ברכת התורה שאומרים לפני קריאת שמע:
"וכמו ששמעתי בשם מורי מה שנא' לו משמים טעם איחור ביאת משיח שאין מאריכין באהבה רבה...” (תולדות יעקב יוסף, פרשת צו)

וזו ההכנה לקריאת שמע, מ”שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו', ד'), ואחר כך לשמונה עשרה, כשהאדם עומד לפני ה' בעולם האצילות, ביחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולכן צריך להאריך באהבה רבה ”עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ" (שבת כ"א ע"א).

וכמו שאמרנו, זה לא רק דברי תורה ותפילה, אלא כל הבריאה היא דברי תורה ותפילה. כל דבר שיש הוא רק מעשרה המאמרות. נמצא שכל דבר הוא בעצם דבר ה', שצריך בסך הכל לגלות את המחשבה הקדומה שיש בו, ואז יהיה ”וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (זכריה י"ד, ז').
 
׀ כו ׀​
עולם המחשבה הוא עולם גבוה מאד מאד, הרבה הרבה יותר גבוה מעולם הדיבור הנמוך. שם הכל מאוחד עם הבורא. עולם הדיבור הוא עלמא דפרודא, עולם הקליפות והסטרא אחרא, הכל מכוסה, "עולם" הוא מלשון העלם:
”כשמדבר תפול עליו יראה, דלעולם הדיבור הוא עולם היראה" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות צ"ד)

אבל התכלית אינה אף אחד משניהם. עולם המחשבה אינו תכלית, לא בשביל זה ברא הבורא את העולם, כי "נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים". ובוודאי ובוודאי גם עולם הדיבור, כפי שאנו מכירים אותו, אינו התכלית. עולם שבו לא רואים את אור הבורא, ו”כל מעשה עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו" (תניא, ליקוטי אמרים, פרק ו'), ההסתר הגדול בתוך הסתר ששורר בעולם. "לא בזה", ברוך השם.

מהו אם כן התפקיד? שבעולם הדיבור יהיה עולם המחשבה. בדיבורים של ה' יראו את קדושת ה', את עומק ה', את הדביקות הרוחנית של ה'. אז כל הבריאה תהיה באופן כזה, ואז יהיה התיקון השלם הנכון.

דווקא מפני שיש עולם הדיבור, אפשר להגיע על ידו לעילוי הגדול ולשלמות של יחוד עולם המחשבה ועולם הדיבור. איננו יכולים לזלזל ברגע אחד בעולם הדיבור, עלינו להגיע אליו כדי לעשות נחת רוח לה'. כשיש עולם הדיבור, ומוסיפים עליו עולם המחשבה, אין שום בעיה. מה שאין כן, אם נשארים רק בעולם הדיבור, או אפילו רק בעולם המחשבה, זה עדיין לא תכלית התכליות שעליה ברא ה' את העולם.

ולכן כשלומדים תורה באופן של דיבור, עושים שהעולם יעמוד כפשוטו, העולם הגשמי הפיזי שאנו מכירים מתקיים רק בדברי תורה, כי העולם הוא עולם הדיבור, ודברי תורה הם החיות הרוחנית הפנימית של כל עולם הדיבור. אבל אם מוסיפים לדיבור מחשבה, אז כל העולם נעשה מדרגה של עולם המחשבה, ונקרא עולם העליון, שהוא עולם הבא.
 
׀ כז ׀​
לכן העולם מחולק גם באופן כזה, שכמה אלפי השנים הראשונות היו מהלך של עולם הדיבור, שבו עסקו בדברי תורה יותר באופן חיצוני, הציבו את היסודות לעולם. אנו חייבים להם הכרת הטוב בלתי פוסקת על מסירות נפשם, שמזה הקימו את גופי התורה, שהם גוף העולם. כמו בשידוך שצריכה להיות קודם כלה, וצריך גם חתן, ורק אחר כך יכול להיות השידוך. ומגיע יישר כח גדול להורים שגידלו את הכלה במשך כל השנים.

בוודאי ובוודאי הם לא הכינו את הכלה לשידוך, לא לימדו אותה איך צריך להגיע לחתונה, אבל הקימו את הכלה, מאז שנולדה, גידלו אותה, נתנו לה לאכול ולשתות, לימדו אותה איך ללכת, איך לבוא, ועוד מאות ואלפי פרטים שאי אפשר לשלם להורים. אותו דבר אנו חייבים לאבותינו, שעבודתם היתה להקים את עולם הדיבור על ידי דברי התורה. לכן לא היתה עד עכשיו התגלות בפנימיות התורה במשך כל השנים, כי זה לא היה תפקידם. תפקידם היה בעיקר להקים את הדבר, שיעמוד על יסודות טובים, שיהיה על מה שהברכה תחול.

לזה צריך להוסיף את הפנימיות, שהיא אהבה ויראה, שמביאה לדביקות, וזה נקרא תורה לשמה. ונראה בהמשך מה שלימד אותנו הבעש"ט הק', שתורה לשמה פירושה לשם האות, לעשות שהאותיות יזהירו ויאירו. ולכן זו עבודתנו: אנו, הדורות המאוחרים, צריכים להוסיף על הדורות הקודמים, שבדברי התורה, שבהם מעמידים את העולם, צריך להגיע לכך שתאיר בהם המחשבה.

גילוי פנימיות התורה התחיל בעיקר אצל התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ביתר שאת אצל האר"י הקדוש, וביתר שאת ועוז היה הבעש"ט הק', ”אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא" (מלכים ב' ד', ט'), ”עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" (דניאל ד', י'), "אחד היה הבעל שם טוב", שבקדושתו ובתורתו הוריד אור לעולם בכך שלימד את בני ישראל להתרומם מן הגלות העמוק, ולהתחיל לעשות את הדבר באופן חדש, לא לקיים תורה ומצוות ותפילה כ”מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כ"ט, י"ג), אלא שיהיה הכל לשם השם, לשם היחוד, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, להביא ליחוד מחשבה ודיבור, וזה דבר שכל יהודי יכול וצריך לעשות.

ולכן, באגרת הבעש"ט הק' לגיסו רבי גרשון מקיטוב, ענה משיח לבעש"ט הק': "ויפוצו מעינותיך חוצה", שבני ישראל ילמדו להיות מסוגלים לעשות יחוד, מחשבה ודיבור, ובזה להרים את העולם שיהיה עולם עליון, עולם הבא, ואז יהיה "לפתוח יבוא אדון להיכלו", ויהיה ”כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א, ט'). וזה אומר שבני ישראל יוכלו, "ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך", ש"יכלו כל הקליפות" ו"ויהיה עת רצון וישועה", שהכל פשוט באותיות הקדושות. כמו שהוא ממשיך באגרת שם, שבכל אות יש "עולמות ונשמות ואלקות", ואין כאן מקום להאריך בכל הסוגיא, אם ירצה השם בהזדמנות אחרת נתעמק במה שזה אומר:
”ושאלתי את פי משיח: 'אימת אתי מר?', והשיב לי: 'בזאת תדע: בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך; ואז יכלו כל הקליפות, ויהיה עת רצון וישועה'” (אגרת הבעל שם טוב לגיסו רבי גרשון מקיטוב, נדפס בבן פורת יוסף, דף ק', ע"א–ב')

אבל כללות הענין הוא זה, להכניס את ה' לעולם ולאותיות התורה. כי ככל שה' יותר בעולם, כך אנו כבר יותר בגאולה. וזה שייך אצל כל יהודי, בכל חצר, בכל דור, ובכל מקום. צריך להכניס את ה' יותר ויותר ויותר, אפילו במקומות הגרועים ביותר, וכל שכן במקומות הטובים ביותר. הכל יהיה לה', כדי להראות שכל דבר כבר ממילא יש בו את ה', והכל יהיה באהבה וביראה, והכל יהיה בכוונה אחת, להביא את היחוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, בין מחשבה לדיבור, וזה רק על ידי כח הדעת.
 
׀ כח ׀​
ואין זה שבימינו אנו עוסקים רק בפנימיות, כי ודאי ובוודאי שעלינו גם לוודא שלעולם יש קיום בפשטות, רק כך נוכל להגיע לשלמות הגדולה של יחוד מחשבה ודיבור. ובענין זה אצל כל אדם ההלכה היא שהוא צריך להיות קודם במצב של "מלא כריסו בש"ס ופוסקים", שבזה הוא מעמיד את הגוף, ואחר כך יכול להתחיל להאיר בזה את הנשמה. וכך גם בפרטות בכל יום אצל אדם, כדאי להתחיל קודם בפשט, בגמרא ופוסקים, ואחר כך אפשר להוסיף על זה חסידות וקבלה, שהיא פנימיות התורה.

פנימיות התורה היא מה שלוקח את היהודי, מלמד אותו מי הוא, מה הוא, מהם כוחותיו, ומהם תפקידיו. היא מעוררת את האהבה והיראה לה', מלמדת אותו את הלכות דביקות, ונותנת לו את המפתחות הנכונים ללכת, ”אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כ"ד, ס'), ומלווה אותו ובונה אותו, ואיתו תהיה כל הבריאה "תאיר ארץ מכבודך נגילה ונשמחה בך". זה מדליק את האש, וזה מלמד אותנו ללמוד תורה לשמה, ולהיות מסוגלים לעשות את יחוד מחשבה ודיבור. וזה צריך להוסיף אחרי שכבר יש את גוף התורה, כמו שכבר דברנו, ולכן היא מתגלה יותר ויותר בדורות המאוחרים.
 
׀ כט ׀​
אנו נדבר עכשיו בעזרת השם יתברך קצת על העומק והחשיבות הגדולה של מדת הדעת, שהיא הכח שיש לכל יהודי וכל יהודי צריך לבנות אותו אצלו יותר ויותר כדי להיות מסוגל לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, יחוד מחשבה ודיבור. דעת היא מחברת, ואנו צריכים לבנות את הכח הזה יותר ויותר, וזה יהיה תיקון, בחינת הדעת, ואז יהיה היחוד השלם, כמו שכבר דברנו למעלה:
”ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים... וזה שכתוב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו...” (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות קפ"ט)

ככל שאנו משתמשים בכח הדעת, אנו יכולים לחבר ולאחד מחשבה ודיבור. ובכל פעם שאנו אומרים דברי תורה ותפילה, ומחזיקים בזה את העולם, אם אנו עושים זאת בכח הדעת, להכניס בזה את האלוקות הנסתרת שיש בו, אנו עושים שהעולם יהיה יותר גאולי, יותר משיחי, ויותר שלם. ולכן אנו בונים בזה את בית המקדש בדברי תורה ותפילה שלנו:
”ומרן האלקי הריב"ש אמר כי כשמקשר מעשה הגשמי בחינת מלכות עם המחשבה בדעת עליון, נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כי משיח הוא עצמו הדעת של כל ישראל... ולכן כשמקשר המלכות, חשבון, עם הדעת, הוא התגלות משיח וקירוב הגאולה" (ספר נוצר חסד, פרק ד, אות כ"ב)

בכל פעם שאנו עובדים את ה' ואומרים דברי תורה ותפילה באהבה וביראה הנכונות, בהשתוקקות ובהתעוררות הנכונות, ודביקות באלקים חיים, עשינו עכשיו שהעולם יהיה עולם מרופא. אבל אם להפך, אם אנו לומדים תורה באופן שמקשקשים ונשארים תקועים דווקא בדיבור, ולא מביאים אותו לרוחניות, שהיא המחשבה, אז במקום לבנות את בית המקדש, במקום לעשות את העולם למקום גאולי, רק הוספנו על החשכות. הרחבנו את גוף העולם. הוא כבר רחב מספיק, אינו צריך עוד להתרחב. הוא כבר רחב מספיק מספיק, כבר יש יותר מדי הסתר בעולם. ולכן אומרים חז"ל: "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (ברכות ל"ג ע"א).

כי זהו כח הדעת, לקחת שני דברים ולחבר אותם. כאמור, יחוד מחשבה ודיבור הוא הדרך הפשוטה והקלה ביותר להבין את כל הענינים הגבוהים ובחינות היחודים שנזכרים בכל הספרים, שכולם מתכוונים לאותו דבר, אלא שכל אחד תופס אותו בדרך אחרת. אבל המפורסם ביותר הוא היחוד בין שם הוי"ה ושם אלקים או אדנות. שם הוי"ה מורה על הבורא, "היה הוה ויהיה", בלי שייכות לעולם ובלי שום הגבלה. שם אלקים מורה על השכינה איך שהיא שרויה בעולם, בזמן, בשנה, ובנפש.

ולכן אומרים חז"ל: "גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת" (ברכות ל"ג ע"א), כמו שכתוב בפסוק ”כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'” (שמואל א' ב', ג'). "אל" מורה על השכינה, שם אדנות. הוי"ה מורה על "היה הוה ויהיה". ובין השניים עומדת מדת הדעת, "כי אל דעות ה'". דעת היא המחברת והשדכן בין שתי הבחינות. ו"דעות" לשון רבים כנגד דעת עליון, דעת תחתון, שזה כנגד יחודא עילאה, יחודא תתאה, ואין כאן מקומו להאריך.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓