עבדות בת זמנינו, האומנם?! (1 צופה)

[אוקימתא]

"אדון לעצמו"​

מעין פרולוג: לפני כמה מאות שנים, הפליגו סב סבו של סבי, וזוגתו - סבתה של סבת סבתי יחד עם ילדיהם, נכדיהם והנינים - בספינת המפרשים המשפחתית. מזג האויר בים הבלטי בו שהו היה המזג האידיאלי להפליג בו, הגיבוש המשפחתי עשה את שלו, וההפלגה היתה עשויה להירשם כאחת היותר מוצלחות בהיסטוריה המשפחתית אילולא.., לדאבון כל לב פשטו באישון ליל נטול ירח שודדי ים על ספינת משפחתינו, ושבו את אבות אבותי - שבי.

מאז עברה המשפחה גלגולים שונים, לעיתים מפתיעים, אך לא מאוד מרנינים. אנחנו מחליפים ידיים, כמו בשוק: "תן לי את חמשת הגזרים ואת שתי העגבניות ואני אתן לך שק תפו"א ובצל אחד".

אנחנו תפוחי אדם.

א. אדוני הינו אדם קשוח ואחד כזה שיודע לעמוד על שלו. אבל יחד עם זה הוא גם בן-אדם. איש טוב, נורמלי, נחמד, אנחנו אפילו סוג של ידידים, עד כמה שהבדלי המעמדות בינינו מאפשרים.

עם זאת, לא קלים הם חיי העבד.

כל פרט בחיי צריך לעבור את ביקורת האדון, האדון לא יאמר לי מה לעשות ואיך, אבל מספיק ניע ראש כמעט-בלתי-מורגש בשביל לדעת מהי דעת האדון בנידון. אם אחרוג מרצון האדון ולו כמלא נימה הוא לא יעשה לי כלום, הוא אדם אינטליגנט, מתורבת, אנושי, לא אחד שישתולל ויכניס אותי לצינוק בגלל זה, אבל מורת רוחו תורגש, אוֺהוֺ תורגש, לא במילים, כל שכן שלא במעשים, אבל בעיקומי-אף ולגלוגים סמויים שברור לכל לשם מה עוקמו ו'לוגלגו'.

נקודת השיא לדעתי היא בדברים שמראים לכל את 'שׁוֹוְיִי' כביכול ואוטומטית את שוויו הוא, כמו שמחות ראוותניות ובגדי פאר מעוטרים, אפילו ב'שטריימל' [ולליטאים שבינינו: הכובע, רוחב שוליו ועומק הקנייטש] שלי הוא מתערב, באיזה גובה הוא יהיה, כמה מבוגר הוא יהיה (מה פשר השערות הלבנות?), וכמובן, בדוגמת הבעקיטשע/חליפה/וכו' יביע את דעתו אנינת הטעם, לטעמו.

כך למשל בחתונת בתי שהתקיימה אך לאחרונה - כל פרט היה צריך לעבור את מבחן האדון, האולם, התפריט, הזמר, הקלידן, הצלם, לא אלאה אתכם, אבל מדובר בה-מ-ו-ן פרטים, המון. ולא שהבעיה היא לדאוג שהוא יראה וידע ויסכים, לא הטירחה היא זו שעוקרת אנחות משברות לבב מלבי. העצמאיות, הבחירה שלי, המילה שלי שלא ניתנת להיאמר, הדעות שלי שאסורות הן להבעה, הדבר הזה הינו החלק הקשה בשעבוד הזה שנכפה עלי.

ב. "אַ קְנֶעכְט בְּלַייבְּט אַ קְנֶעכְט", אני נזכר באבא שהיה נאנח בסיומו של עוד יום עבודה מפרך. אני, לעומת זאת, מעולם לא השלמתי עם עובדת היותי עבד, דבר שלא הוסיף הרבה למצב רוחי השפוף. בלילות הייתי חולם על מבצעי בריחה נועזים ביותר, או אפילו על כל מיני דרכים שיגרמו לאדון לעבור לעולם אחר מזה שאנחנו נמצאים בו. עד שיום אחד חשבתי לעצמי, שבעצם, אם אי ציות לחלק היותר קשה של העבדות - זו שתיניתי בפניכם - גוררת בסך הכל הזעפות פנים וחימוצן - אז אולי, אולי אפשר להתעלם מהן, לא להתייחס אליהם, אם יבואו עונשים בעקבות חוסר משמעת בגזרה המסויימת הזו - כ ש י ב ו א ו - אז נחשוב ונראה כיצד לרכוש שוב את אמונו של האדון, אבל עד שיקרה משהו - נפסיד את עצמאותינו?!, את כושר הבחירה שלנו?!, את הדעה האישית שלי?!, נילחץ בלחצים חברתיים [כן!, בואו נקרא לילד בשמו..] יומם ולילה?!, ניאנק תחת הרים של חובות ממוניים וגבעות של "מה נענה לזה ואיך נישא פנים לזה"?!,

לא חבל על החיים שלנו????

 

[אחד יחיד]

"אדון לעצמו"​

מעין פרולוג: לפני כמה מאות שנים, הפליגו סב סבו של סבי, וזוגתו - סבתה של סבת סבתי יחד עם ילדיהם, נכדיהם והנינים - בספינת המפרשים המשפחתית. מזג האויר בים הבלטי בו שהו היה המזג האידיאלי להפליג בו, הגיבוש המשפחתי עשה את שלו, וההפלגה היתה עשויה להירשם כאחת היותר מוצלחות בהיסטוריה המשפחתית אילולא.., לדאבון כל לב פשטו באישון ליל נטול ירח שודדי ים על ספינת משפחתינו, ושבו את אבות אבותי - שבי.

מאז עברה המשפחה גלגולים שונים, לעיתים מפתיעים, אך לא מאוד מרנינים. אנחנו מחליפים ידיים, כמו בשוק: "תן לי את חמשת הגזרים ואת שתי העגבניות ואני אתן לך שק תפו"א ובצל אחד".

אנחנו תפוחי אדם.

א. אדוני הינו אדם קשוח ואחד כזה שיודע לעמוד על שלו. אבל יחד עם זה הוא גם בן-אדם. איש טוב, נורמלי, נחמד, אנחנו אפילו סוג של ידידים, עד כמה שהבדלי המעמדות בינינו מאפשרים.

עם זאת, לא קלים הם חיי העבד.

כל פרט בחיי צריך לעבור את ביקורת האדון, האדון לא יאמר לי מה לעשות ואיך, אבל מספיק ניע ראש כמעט-בלתי-מורגש בשביל לדעת מהי דעת האדון בנידון. אם אחרוג מרצון האדון ולו כמלא נימה הוא לא יעשה לי כלום, הוא אדם אינטליגנט, מתורבת, אנושי, לא אחד שישתולל ויכניס אותי לצינוק בגלל זה, אבל מורת רוחו תורגש, אוֺהוֺ תורגש, לא במילים, כל שכן שלא במעשים, אבל בעיקומי-אף ולגלוגים סמויים שברור לכל לשם מה עוקמו ו'לוגלגו'.

נקודת השיא לדעתי היא בדברים שמראים לכל את 'שׁוֹוְיִי' כביכול ואוטומטית את שוויו הוא, כמו שמחות ראוותניות ובגדי פאר מעוטרים, אפילו ב'שטריימל' [ולליטאים שבינינו: הכובע, רוחב שוליו ועומק הקנייטש] שלי הוא מתערב, באיזה גובה הוא יהיה, כמה מבוגר הוא יהיה (מה פשר השערות הלבנות?), וכמובן, בדוגמת הבעקיטשע/חליפה/וכו' יביע את דעתו אנינת הטעם, לטעמו.

כך למשל בחתונת בתי שהתקיימה אך לאחרונה - כל פרט היה צריך לעבור את מבחן האדון, האולם, התפריט, הזמר, הקלידן, הצלם, לא אלאה אתכם, אבל מדובר בה-מ-ו-ן פרטים, המון. ולא שהבעיה היא לדאוג שהוא יראה וידע ויסכים, לא הטירחה היא זו שעוקרת אנחות משברות לבב מלבי. העצמאיות, הבחירה שלי, המילה שלי שלא ניתנת להיאמר, הדעות שלי שאסורות הן להבעה, הדבר הזה הינו החלק הקשה בשעבוד הזה שנכפה עלי.

ב. "אַ קְנֶעכְט בְּלַייבְּט אַ קְנֶעכְט", אני נזכר באבא שהיה נאנח בסיומו של עוד יום עבודה מפרך. אני, לעומת זאת, מעולם לא השלמתי עם עובדת היותי עבד, דבר שלא הוסיף הרבה למצב רוחי השפוף. בלילות הייתי חולם על מבצעי בריחה נועזים ביותר, או אפילו על כל מיני דרכים שיגרמו לאדון לעבור לעולם אחר מזה שאנחנו נמצאים בו. עד שיום אחד חשבתי לעצמי, שבעצם, אם אי ציות לחלק היותר קשה של העבדות - זו שתיניתי בפניכם - גוררת בסך הכל הזעפות פנים וחימוצן - אז אולי, אולי אפשר להתעלם מהן, לא להתייחס אליהם, אם יבואו עונשים בעקבות חוסר משמעת בגזרה המסויימת הזו - כ ש י ב ו א ו - אז נחשוב ונראה כיצד לרכוש שוב את אמונו של האדון, אבל עד שיקרה משהו - נפסיד את עצמאותינו?!, את כושר הבחירה שלנו?!, את הדעה האישית שלי?!, נילחץ בלחצים חברתיים [כן!, בואו נקרא לילד בשמו..] יומם ולילה?!, ניאנק תחת הרים של חובות ממוניים וגבעות של "מה נענה לזה ואיך נישא פנים לזה"?!,

לא חבל על החיים שלנו????

לחץ כדי לכווץ...

מה זה מוסיף על מה שכתבת פה?

על חמישה קולות שהלכו והתפתחו עד שיצאו מכלל שליטה

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[מביט ומשיב]

מה זה מוסיף על מה שכתבת פה?

לחץ כדי לכווץ...

עוד זווית.

 

[אוקימתא]

מה זה מוסיף על מה שכתבת פה?

לחץ כדי לכווץ...

במאמר על העבדות נקטתי כדוגמא ללחצים חברתיים מיותרים שסוחפים אותנו את ענין החתונות. אבל לא כבעיה בפנ"ע עליה הרחבתי במקו"א.