הרב יהודה עמית שליט''א (רה"י דקרית מלאכי), כל העת חוזר ושונה על יסוד זה, 'מחר אתה מתחת לבלטות (מת)' ונבאר:
אדם צריך לדעת, שכל קיומו הוא לצורך עבודת ה'. וכל מעשה שהוא עושה, בעיקרון צריך להימדד ולהישקל בפלס האם הוא מקרב אל המטרה או ח''ו מרחיק,
לדוג' כשאדם אוכל ארוחת בוקר, זה ודאי נצרך לעבודתו ית"ש, כדי שיהיה 'בריא וחזק לעבודת שמו' אלא שלאחר ששבע אכל מנה נוספת, ובאכילה זו הוא בזבז זמן ואנרגיה שיכלו להיות מנוצלים לתורה ועבודה, הוא יקבל גהינם על אכילה זו! ואין כוונת הדברים, שאדם צריך להשתגע ולאכול רק דייסה כהגראי"ל שטיינמן זצ"ל. אלא וודאי שיש גם צורך באוכל לנפש, ולכן כשאכל את המנה הנוספת, לכאו' הוא לא יענש על כך, (במידה שהיה זה נצרך לבריאות נפשו),
אלא שיש לשקול בפלס כל מעשה ומעשה, רווח מול הפסד. ובדרגתו לצורך המשל של הגראי''ל. אכילת מאכל נוסף הייתה מפסידה אותו בעבודת ה', למרות שבוודאי יסכימו הרופאים כולם שאם היה אוכל יותר היה ערני ובריא יותר לעבודת קונו, אלא שבשיקול דעתו הק' הכריע שאינו משתלם.
וכן בכל מעשה ומעשה - אדם מתלבט אם ליסוע לים, הוא צריך לשקול הפסד הכוחות והזמן מול התועלת והאיכות שיתעלה בעבודתו ולראות אם משתלם או לא.
ולפי''ז לצורך המשל בחור שלא 'רוצה' או לחילופין 'רוצה' להתחתן, אין להתחשב ברצונו, אלא א"כ רצונו משפיע על התועלת והנזק שבעניין ואז יש לשקול רווח מול הפסד, וכן בכל דבר אין רצונו של אדם משנה אלא כמלוא נימה! לגבי השפעות הרצון על התועלת וצריך ליזהר בזה טובא.
ובאמת צריך לדעת איך לשקול זאת. שאדם קרוב אצל עצמו ושמעתי ממו''ר הרב מ. ה. שליט''א עצה שכ''א ישקול זאת בעת שאינו מתנסה אלא הרחק מזמן הניסיון ואז דעתו פחות נוטה ועדיין קשה לבחור שהוא בכ"ז קרוב אצל עצמו.
אשמח מאד אם מישהו ידע להגדיר באופן מושלם יותר את גדרי השיקולים ולתת עצה נוספת
נ. ב. אין בנכתב כלל מח' על כך שצריך להתנהג בנורמטיביות כי לאדם הנורמאלי יש צורך נפשי המצדיק להתנהג נורמאלי אבל וודאי שכולנו שואפי למדרגתו של הגראי''ל שלא היה זקוק לנורמאליות הזו ואז וודאי שא''צ ואף אסור להיות נורמאלי
ויה''ר שדברי יובנו כיאות ולא יוצאו מהקשרם
אדם צריך לדעת, שכל קיומו הוא לצורך עבודת ה'. וכל מעשה שהוא עושה, בעיקרון צריך להימדד ולהישקל בפלס האם הוא מקרב אל המטרה או ח''ו מרחיק,
לדוג' כשאדם אוכל ארוחת בוקר, זה ודאי נצרך לעבודתו ית"ש, כדי שיהיה 'בריא וחזק לעבודת שמו' אלא שלאחר ששבע אכל מנה נוספת, ובאכילה זו הוא בזבז זמן ואנרגיה שיכלו להיות מנוצלים לתורה ועבודה, הוא יקבל גהינם על אכילה זו! ואין כוונת הדברים, שאדם צריך להשתגע ולאכול רק דייסה כהגראי"ל שטיינמן זצ"ל. אלא וודאי שיש גם צורך באוכל לנפש, ולכן כשאכל את המנה הנוספת, לכאו' הוא לא יענש על כך, (במידה שהיה זה נצרך לבריאות נפשו),
אלא שיש לשקול בפלס כל מעשה ומעשה, רווח מול הפסד. ובדרגתו לצורך המשל של הגראי''ל. אכילת מאכל נוסף הייתה מפסידה אותו בעבודת ה', למרות שבוודאי יסכימו הרופאים כולם שאם היה אוכל יותר היה ערני ובריא יותר לעבודת קונו, אלא שבשיקול דעתו הק' הכריע שאינו משתלם.
וכן בכל מעשה ומעשה - אדם מתלבט אם ליסוע לים, הוא צריך לשקול הפסד הכוחות והזמן מול התועלת והאיכות שיתעלה בעבודתו ולראות אם משתלם או לא.
ולפי''ז לצורך המשל בחור שלא 'רוצה' או לחילופין 'רוצה' להתחתן, אין להתחשב ברצונו, אלא א"כ רצונו משפיע על התועלת והנזק שבעניין ואז יש לשקול רווח מול הפסד, וכן בכל דבר אין רצונו של אדם משנה אלא כמלוא נימה! לגבי השפעות הרצון על התועלת וצריך ליזהר בזה טובא.
ובאמת צריך לדעת איך לשקול זאת. שאדם קרוב אצל עצמו ושמעתי ממו''ר הרב מ. ה. שליט''א עצה שכ''א ישקול זאת בעת שאינו מתנסה אלא הרחק מזמן הניסיון ואז דעתו פחות נוטה ועדיין קשה לבחור שהוא בכ"ז קרוב אצל עצמו.
אשמח מאד אם מישהו ידע להגדיר באופן מושלם יותר את גדרי השיקולים ולתת עצה נוספת
נ. ב. אין בנכתב כלל מח' על כך שצריך להתנהג בנורמטיביות כי לאדם הנורמאלי יש צורך נפשי המצדיק להתנהג נורמאלי אבל וודאי שכולנו שואפי למדרגתו של הגראי''ל שלא היה זקוק לנורמאליות הזו ואז וודאי שא''צ ואף אסור להיות נורמאלי
ויה''ר שדברי יובנו כיאות ולא יוצאו מהקשרם