עיקר יסוד ושורש המחשבה והמוסר. ובקשת עצה (2 צופים)

[צלפחד]

הרב יהודה עמית שליט''א (רה"י דקרית מלאכי), כל העת חוזר ושונה על יסוד זה, 'מחר אתה מתחת לבלטות (מת)' ונבאר:

אדם צריך לדעת, שכל קיומו הוא לצורך עבודת ה'. וכל מעשה שהוא עושה, בעיקרון צריך להימדד ולהישקל בפלס האם הוא מקרב אל המטרה או ח''ו מרחיק,
לדוג' כשאדם אוכל ארוחת בוקר, זה ודאי נצרך לעבודתו ית"ש, כדי שיהיה 'בריא וחזק לעבודת שמו' אלא שלאחר ששבע אכל מנה נוספת, ובאכילה זו הוא בזבז זמן ואנרגיה שיכלו להיות מנוצלים לתורה ועבודה, הוא יקבל גהינם על אכילה זו! ואין כוונת הדברים, שאדם צריך להשתגע ולאכול רק דייסה כהגראי"ל שטיינמן זצ"ל. אלא וודאי שיש גם צורך באוכל לנפש, ולכן כשאכל את המנה הנוספת, לכאו' הוא לא יענש על כך, (במידה שהיה זה נצרך לבריאות נפשו),
אלא שיש לשקול בפלס כל מעשה ומעשה, רווח מול הפסד. ובדרגתו לצורך המשל של הגראי''ל. אכילת מאכל נוסף הייתה מפסידה אותו בעבודת ה', למרות שבוודאי יסכימו הרופאים כולם שאם היה אוכל יותר היה ערני ובריא יותר לעבודת קונו, אלא שבשיקול דעתו הק' הכריע שאינו משתלם.
וכן בכל מעשה ומעשה - אדם מתלבט אם ליסוע לים, הוא צריך לשקול הפסד הכוחות והזמן מול התועלת והאיכות שיתעלה בעבודתו ולראות אם משתלם או לא.
ולפי''ז לצורך המשל בחור שלא 'רוצה' או לחילופין 'רוצה' להתחתן, אין להתחשב ברצונו, אלא א"כ רצונו משפיע על התועלת והנזק שבעניין ואז יש לשקול רווח מול הפסד, וכן בכל דבר אין רצונו של אדם משנה אלא כמלוא נימה! לגבי השפעות הרצון על התועלת וצריך ליזהר בזה טובא.
ובאמת צריך לדעת איך לשקול זאת. שאדם קרוב אצל עצמו ושמעתי ממו''ר הרב מ. ה. שליט''א עצה שכ''א ישקול זאת בעת שאינו מתנסה אלא הרחק מזמן הניסיון ואז דעתו פחות נוטה ועדיין קשה לבחור שהוא בכ"ז קרוב אצל עצמו.

אשמח מאד אם מישהו ידע להגדיר באופן מושלם יותר את גדרי השיקולים ולתת עצה נוספת

נ. ב. אין בנכתב כלל מח' על כך שצריך להתנהג בנורמטיביות כי לאדם הנורמאלי יש צורך נפשי המצדיק להתנהג נורמאלי אבל וודאי שכולנו שואפי למדרגתו של הגראי''ל שלא היה זקוק לנורמאליות הזו ואז וודאי שא''צ ואף אסור להיות נורמאלי
ויה''ר שדברי יובנו כיאות ולא יוצאו מהקשרם

 

[הוגה דעות בדין]

חס וחלילה!!!

רצונותיו של האדם הם הם האדם בעצמו, ואדם המתעלם מרצונותיו ומכריח עצמו לבטל רצונו נגד טבעו, פעמים שהדבר הוא איסור גמור שסופו חולי הנפש.

וידוע מהרבה מרבותינו שמחשבה זו לדקדק בדבר זה מאד מאד ולשקול כל דבר במאזני פלס אם הוא נצרך לו כעת או לא היא מעצת היצר המבקש לטורדו ולבלבלו ולהוציאו מדעתו. ודרך זו של ביקורת עצמית חזקה מאד היתה נהוגה בדורות עברו והיום היא לא מתאימה כהוראה לרבים.

אבל דרך האמצע בזה היא שהאדם מנהל את רצונותיו על פי התורה, ובדוגמה שהזכיר כבוד הרב @צלפחד בענין רצון הבחור להתחתן אין ספק שכל זמן שאין צד איסור או עבירה בדבר, הדבר היחיד והחשוב ביותר הקובע בזה הוא רצונו של הבחור ודעתו ואין בדבר ספק כלל.

 

[צלפחד]

חס וחלילה!!!

רצונותיו של האדם הם הם האדם בעצמו, ואדם המתעלם מרצונותיו ומכריח עצמו לבטל רצונו נגד טבעו, פעמים שהדבר הוא איסור גמור שסופו חולי הנפש.

וידוע מהרבה מרבותינו שמחשבה זו לדקדק בדבר זה מאד מאד ולשקול כל דבר במאזני פלס אם הוא נצרך לו כעת או לא היא מעצת היצר המבקש לטורדו ולבלבלו ולהוציאו מדעתו. ודרך זו של ביקורת עצמית חזקה מאד היתה נהוגה בדורות עברו והיום היא לא מתאימה כהוראה לרבים.

אבל דרך האמצע בזה היא שהאדם מנהל את רצונותיו על פי התורה, ובדוגמה שהזכיר כבוד הרב @צלפחד בענין רצון הבחור להתחתן אין ספק שכל זמן שאין צד איסור או עבירה בדבר, הדבר היחיד והחשוב ביותר הקובע בזה הוא רצונו של הבחור ודעתו ואין בדבר ספק כלל.

לחץ כדי לכווץ...

אף א' לא אמר שצריך להשתגע אלא להיפך אבל היכן שדרגתו של האדם אינה צריכה לכל מיני עניני העולם הזה כגון יחס חברתי וכדו או לאוכל וודאי שהשיקול היחידי שקובע הוא רצון ה'

הרי אם לדו' לא היה צורך באוכל והאדם היה מתקיים אף ללא מזון אז וודאי שהיה זה ביטול תורה לאכול ואם נפשו צריכה לזה אז יש לשקול רווח מו הפסד

 

[הוגה דעות בדין]

כמדומה שהוויכוח בינינו שאתה מתייחס לרצונותיו של האדם כאל דבר בטל וחסר חשיבות וכל חשיבותם של רצונותיו של האדם הם עד כמה שיש לזה השפעה על מצבו הנפשי ושלא יארע לו נזק חלילה כאשר יבטל יותר מדי את רצונותיו.

ואני חולק בתוקף על גישה זו וסבור שרצונותיו של האדם הם עיקר האדם ועצם הווייתו והמבטל את רצונו יותר מדי הוא חוטא ופושע וזו עצת היצר. אמנם הוא צריך לנהל רצונותיו על פי התורה ושלא יהיה בדבר צד איסור ח"ו וגם לא נגד רוח התורה.

אמנם יש לציין שמסתמא שאיננו חולקים למעשה כי ודאי שגם אני סבור שהדרגה העליונה שהאדם צריך לשאוף אליה היא שכל רצונו הוא לעשות רצון קונו וכמו הדוגמא שהביא כבוד הרב מהרב שטיינמן זיע"א שהיה אוכל מעט דייסא לצורך קיום הגוף שהרי לא היה רצונו לאכול אלא לשם עבודת קונו. (ואמנם יש לשים לב כי מה שאכל הרב שטיינמן רק דייסא לקיום הגוף הוא משום שכבר הגיע למדרגה זו שכל רצונו היה לקיים רצון השי"ת, ובטלה אצלו תאוות האכילה בדרגה מסויימת. אבל מי שאינו אוחז שם ורק כופה על עצמו מושגים ומחשבות מדרגא זו הרי הוא חוטא ופושע ומזיק לעצמו ויתבע על כך בדין ועליו נאמר בירושלמי עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל.)

וגם מי שאינו בדרגא זו של הרב שטיינמן, ודאי שעליו למעט כפי ערכו בתאוות גם באלה המותרות, וכבר נודעו דברי הרמב"ן במאמר הכתוב קדושים תהיו. אלא שחשוב שהאדם ידע מה הם רצונותיו ומה הם תאוותיו ויבחר לו מתוכם את מה שבידו להתגבר ולוותר, ואת מה שאין בכוחו יניח כמות שהוא לבינתיים.

רק אני חולק על כבודו בצורת היחס הנכון לרצונות ותאוות האדם, כי נשמע לי מתוך דברי כבוד הרב נימה של זלזול בצורך של האדם למלא את רצונותיו, ובזה אמרתי שודאי שנקודת המוצא של האדם בעבודת ה' היא: אילו רצונותיי ותאוותי ומתוכם אתגבר על מה שבכוחי להתגבר ועל מה שאין בכוחי להתגבר עתה, אקח בהיתר ואהנה בהם, ואין בכך כל רע. ואדרבה כל מה שאין בכוחו להתגבר עתה לפי אומדן דעתו, ואינו בכלל קדושים תהיו כפי מדרגתו, חזר להיות טוב וראוי ונכון ורצוי שימלא בזה האדם את רצונו וסיפוקו כי זה כל האדם. (ודו"ק שהמדרגה הגבוהה יותר היא אהבת ה' ובתוך המושג של אהבת ה' כבר כלול שרצונו ואהבתו הם הם חייו, דאלת"ה מה הדרישה שיאהב את ה' אם אין לו כל משמעות בחייו למה שהוא אוהב, ואם כן כל כמה שאין בדרגתו לאהוב רק את ה' והוא אוהב גם דברים אחרים, ודאי שמצד הדין עליו ליטלם וליהנות בהם כל זמן שלא באו לפי דרגתו לאיסור קדושים תהיו).

 

[צלפחד]

א''כ אשמח אם כבודו יסביר לי עבור מה נברא האדם, כי לפי דבריו נשמע שהאדם קיים בין היתר כדי למלא רצונותיו, וזה נראה ונשמע מופקע שמה צורך יש באדם אם קיומו הוא לשם מלוי תאוותיו, ה'אדם לעמל יולד' ולא לנופש

 

[הוגה דעות בדין]

מסילת ישרים
שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא.

האדם נברא בשביל לעמול ולהשיג מדרגה זו שהנאותיו ועינוגיו הם אהבת ה' וזיו שכינתו.

וכל זמן שלא השיג מדרגה זו ויש לו הנאה ועינוג גם מדברים אחרים, עליו לזכור שכל מה שלא נדרש ממנו לפי דרגתו להתגבר ולוותר על הנאותיו הרי זה חלק מחייו.
עיקר טענתי היא שעיקר הענין הזה שלאדם יש רצונות ושהוא נהנה מלמלא אותם אינה "כשל" בבריאה אלא זו הצורה הנכונה לחיות, רצון להשיג דבר ואז להשיג אותו ולהנות ממה שהשיג, אלו הם החיים בעצמם!!!!!! רק שמטרת האדם היא להגיע למדרגה זו שהרצונות שלו והתאוות שלו הם להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. וכל זמן שלא הגיע למדרגה זו אין כל רע כשהוא נהנה בדברים אחרים אם לא נדרש ממנו כפי מדרגתו שלא להנות בהם עכשיו. אדרבה אלה הם חייו ומי שכובש רצונותיו שלא כפי הראוי לא סופו שיצא מדעתו.

כמו שכבר ציינתי עיקר הוויכוח הוא לא כל כך למעשה, אלא יותר בצורת היחס הנכון לרצונותיו של האדם, שנראה מתוך דברי כבוד הרב שכשאדם עושה כדי להשיג דבר שאינו רוחני ולהנות בו (היכא שאין בזה איסור וגם לא עשה דקדושים תהיו), היחס לזה הוא שהיה עדיף שזה לא יהיה אבל מה לעשות שכדי שלא ישתגע הותר לו להנות. ואמנם ברור ששאיפת האדם היא שכל רצונותיו יהיו רוחניים אבל כל זמן שלא הגיע למדרגה זו, הדבר הזה שהוא ממלא את רצונותיו המותרים היא הצורה הנכונה לחיות ולא רק הכרח מצד הטבע.

זו דעתי ואשמח לשמוע את דעת הרבנים החשובים.

 

[צלפחד]

וודאי שאינה כשל בבריאה כי אין כשלים בבריאה אלא היא כלי לעבודת הבורא בין היתר על ידי התגברות ואם לא זה אז לא היו נסיונות וכל עבודת ה' היתה שונה מהדרך בה רצה שנעבוד אותו

הנקודה היא האם אתה חולק על כך שאדם צריך לבטל רצונו מול רצון קונו?
וא''כ היכן הגדרים עוברים וזה כל מה שבאתי לומר ולהדגיש בניק זה

 

[הוגה דעות בדין]

ודאי שאינה כשל בבריאה כי אין כשלים בבריאה

לחץ כדי לכווץ...

התכוונתי שאינה דבר שלילי כלל ועיקר, וזו היא הצורה העיקרית של החיים שאדם משיג את מה שחסר לו ורצה בו (בהתעלם מהשאלה איזה דבר חסר לו ואם זה דבר רוחני או גשמי).

הנקודה היא האם אתה חולק על כך שאדם צריך לבטל רצונו מול רצון קונו?

לחץ כדי לכווץ...

ודאי שחייב לבטל רצונו מפני רצון קונו. ומה שאסר עליו האל יתברך אסור לו לעשות.

וא''כ היכן הגדרים עוברים וזה כל מה שבאתי לומר ולהדגיש בניק זה

לחץ כדי לכווץ...

התאוות שהאדם מסוגל לוותר ולהתגבר עליהם, עליו לעשות כך. ומה שלפי אומדן דעתו יזיק לו אם יתמיד בהתגברות עליו, יניח בינתיים עד שיאזור כח ויתעלה ביראת ה' ואהבתו וירחק יותר מתאוות העולם הזה ויהיה מסוגל להתגבר על עוד מתאוותיו.





אין כאן וויכוח לדינא.
רק באתי לשים יותר דגש על כך שכל זמן שהאדם לא נמצא במדרגה של ביטול התאוות והם עדיין שולטות עליו בתחום מסויים, (והוא הגיע למסקנא שלפי מדרגתו אין ראוי לו שיעבוד לשבור אותם עתה), אז רצוי וראוי שלא יזניח אותם אלא ימלא את סיפוקו במה שצריך, ואדרבה ענין זה שהאדם נהנה כשמקבל את מה שמתאווה אליו אין בזה כל חסרון ואדרבה כך צריך להיות, וכל עיקר העבודה הרוחנית של האדם ותכליתו היא להשיג את מה שחסר לו ולהנות בזה!!! רק שהוא מצווה להגיע למדרגה זו שרצונותיו הם רצונות של אדם השלם באהבת ה' ויראתו, וכל זמן שיש לו עוד רצונות (ואין השעה כשירה כעת לשבור אותם) אז עליו למלא גם אותם.
אני אומר שוב אין מחלוקת לדינא, רק באתי להדגיש נקודה שלדעתי הקורא יכול לטעות בה.

 

[צלפחד]

התאוות שהאדם מסוגל לוותר ולהתגבר עליהם, עליו לעשות כך. ומה שלפי אומדן דעתו יזיק לו אם יתמיד בהתגברות עליו, יניח בינתיים עד שיאזור כח ויתעלה ביראת ה' ואהבתו וירחק יותר מתאוות העולם הזה ויהיה מסוגל להתגבר על עוד מתאוותיו.

לחץ כדי לכווץ...

אז בעצם אין לך כלל מח' איתי הכל עניין ניסוחי,
אני רק שאלתי והתייעצתי איך אדם יוכל לאמוד זאת בדעתו הרי אדם קרוב אצל עצמו

רק באתי להדגיש נקודה שלדעתי הקורא יכול לטעות בה.

לחץ כדי לכווץ...

ואני כבר נשאתי תחינה

נ. ב. אין בנכתב כלל מח' על כך שצריך להתנהג בנורמטיביות כי לאדם הנורמאלי יש צורך נפשי המצדיק להתנהג נורמאלי אבל וודאי שכולנו שואפי למדרגתו של הגראי''ל שלא היה זקוק לנורמאליות הזו ואז וודאי שא''צ ואף אסור להיות נורמאלי
ויה''ר שדברי יובנו כיאות ולא יוצאו מהקשרם

לחץ כדי לכווץ...