מסעי עיר מקלט היא הצלה או עונש (1 צופה)

[אחד יחיד]

והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו (לה, כה)

שאלה ידועה היא, האם העניין בערי המקלט הוא רק כדי להציל את ההורג בשוגג מיד גואלי הדם (ולפי זה, מי שאינו זקוק להצלה כזו, כגון שאינו פוחד מגואל הדם וכדומה, הברירה בידו שלא לברוח לעיר מקלט), או שמא יש כאן חובה מכוח גזירת הכתוב כלפי ההורג בשוגג, שעליו לגלות ולנוס אל עיר מקלט כעונש וכפרה, גם אם אינו חושש כלל מגואל הדם?

האור שמח על הרמב"ם פרק ו' הלכה י"ב מהלכות רוצח, מביא כמה ראיות לכך, שעיר המקלט אינה רק פתח הצלה להורג, אלא גזירה עליו לגלות, אף אם אינו חושש מגואל הדם:

ראיה אחת – בגמרא במסכת מכות דף ב ע"ב מבואר, שעדים זוממים שהעידו בשקר על אדם שהרג בשוגג (היינו, שבאו והעידו על פלוני שהרג אדם בשוגג, ולבסוף התברר שהעדים שקרנים וזוממים, ואותו אדם לא הרג איש מעולם), וזממו בכך שעונשו יהיה לגלות לעיר מקלט, עונשם היה צריך להיות שיגלו בעצמם לעיר מקלט, כפי שזממו (כמצוות התורה בעדים זוממים – "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", דברים יט, יט); ומה שבפועל אין אנו מגלים אותם לעיר מקלט, הוא רק משום גזירת הכתוב מיוחדת, השוללת זאת (הגמ' שם למדה מפסוק, שאין עדים זוממים גולים, עיין שם). ונמצא לפי דברי הגמ' הנ"ל, שאלמלא גזירת הכתוב, היינו אומרים שהעדים יצטרכו לגלות לעיר מקלט! ומכאן ראיה ברורה שההגליה לעיר מקלט מהווה עונש בפני עצמו, גם כאשר אין חשש מגואל דם; שהרי אם עיר מקלט היא רק מפלט מגואל הדם, מה המקום לדון "להגלות" עדים לעיר מקלט? הרי בפועל אין גואל דם, כי כל הסיפור מלכתחילה הומצא על ע"י העדים ולא הייתה כאן כל הריגה!.

ראיה שניה – במסכת מכות מבואר, שאדם שהרג בשוגג, ומת טרם שהספיק לגלות, אזי מגלים את עצמותיו לעיר המקלט. והרי כאן ודאי אין חשש מגואל דם (כי ההורג כבר מת), ואף על פי כן גולה, ואם כן מכאן ראיה שדין הגלות לעיר מקלט נאמר גם כשאין חשש מגואל דם. ועיין שם ראיות נוספות. (לימוד יומי)