בספר האלימה להרמ"ק עין כל הארץ תמר א פ"י כתב וזל"ל תדמה בדעתך חיוב מציאותו לבד והוי ורץ לאחור שאם יעלה דמיונך ביותר מזה נמצאת מהרהר באלוה מצד עצמותו והדמיון יגביל ויגשים לכך תן לדעתך מחסום ואל תתירהו יותר מדאי אלא תחייב מציאותו ותשלול השכלתך מהשגתו, וב' כאחד הם רצוא ושוב, רצוא לחייב המציאות ושוב שלא תגביל ותדמה ותצייר מפני שהדמיון רץ אחר השכל עכל"ל, ובשערי קדושה ח"ג שער א' כתב מוהר"ח וויטאל שההרהור אסור בו, ובליקוטים מהגר"א בסוף ספד"צ ובליקוטים מהגר"א שבסוף ספד"צ כתב וזל"ל דע כי אין סוף ב"ה אין לחשוב בו כלל וכלל כי אסור לכנות בו אפילו חובת המציאות וכו' שידענו שהוא נמצא וזה לבד משיגים ממנו וכו' וכל שכן באין סוף ב"ה ית"ש שאסור לחשוב כלל וכלל ואפילו אין סוף אסור לקרותו עכל"ל, וכעי"ז כתבו עוד אחרונים רבים.
אולם הרמב"ם בריש ספר המדע ביסודי התורה (פ"ב ה"י) ובפרט במו"נ (כגון ח"א פנ"ג ח"ג פ"כ) מבאר מהות עצמות א"ס לשיטתו (עצמו מדעו ומדעו עצמו), והמהר"ל (בהקדמה שניה לספר גבורות ה' ובספרו דרך חיים (אבות פ"ה)) חולק בחזקת יד על שיטת הרמב"ם (הפלסופיא) דעצמו מדעו ומבאר דעצמותו בחינת נשמה וכמו שדימוהו חז"ל בריש מס' ברכות הנשמה להקב"ה, וכמו שכתבו המקובלים דהקב"ה נשמה למידותיו ובחינת נשמה למידותיו אינו ענין למדע עכת"ד, והגם שלא ביאר במהות הנשמה באלו המאמרים עכ"פ לא חשש ממחשבה בענין עצמותו, וכן בדברי חז"ל בגמרא וזוה"ק לא מצינו איסור.
והרוקח ז"ל בהלכות הכבוד נראה שאין הפירוש של איסור המחשבה ב'מה לפנים' כפשוטו לומר שאסור לחשוב על התחלת המציאות וזל"ל שעל כל ברכה צריך לחשוב בלבו לכוון לבו לאביו שבשמים כו', ויחשוב על כל רוח ואין עוד כיצד יחשב למעלה ולא יתן קץ למחשבתו אלא יחשב על הבורא שהוא למעלה ואין חקר לו ואין עוד וכן למטה עמוק עמוק מי ימצאנו ולא יתן סוף למחשבתו אלא יחשב ואין עוד ויחשב למרחבי הרקיע וכן למטה וכן יעשה לרוח מזרחית ולרוח מערבית וכן לצפון וכן לדרום, ויחשוב קודם העולם מראשית העולם ולמעלה ואל יתן קצה למחשבתו שמחשב בבורא אלא עדין מהלאה למחשבת הלב ואין עוד שאין לו קצה וכן יעשה לאחרית העולם מכאן והלאה ויתחיל לחשוב מראשית ולא יתן קץ למחשבתו כי אם ה' אחד ואין עוד עכל"ל (ובספר עין אליהו (להגאון רבי אליהו שיק זצ"ל אב"ד לידא) מפרש איסור מה לפנים על ההרהור בעולמות החרובין).
ובליקוטי תורה לאדמוה"ז (דרושים לר"ה ד"ה להבין ענין הפסוק מי א–ל כמוך) וזל"ל וכשישים האדם הדברים האלה על לבו שכל העולם הוא תחת הזמן והזמן הוא נחשב כרגע לפניו ית' שהוא למעלה מהזמן, ואין לפניו שום התחלקות זמן כלל, והיתה בלבו כיקוד אש בוערת ותכלה נפשו לדבקה בו ית' וזהו תשובה קדמה לעולם. שאין הפי' שהיתה קודם בריאת העולם. שאם אין עולם אין עון אשר חטא ואין תשובה. אלא הענין שהתשובה בכלות הנפש הוא למעלה מהזמן והעולם. שהוא לדבקה בו ית׳ באור א"ס ב"ה שאין לפניו שום התחלקות זמן כלל. שמחמת התבוננות הזה בא לידי תשובה בכלות הנפש כמ"ש אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, פי' שאין לכם כלות הנפש הרי שכלות הנפש הוא מחמת שלא שניתי עכל"ל, עוד שם (במדבר ד"ה וארשתיך) וזל"ל הארת עצמות א"ס ב"ה מתגלה ע"י בחי' אותיות שהם הם מקורי ושרשי המשכת החיות מאור א"ס ב"ה להתלבש ולהשפיע החיות בעולמות עליונים ותחתונים כו' והנה ענין השפעה אינו שייך כי אם בבחינת אותיות הנ"ל כו' אבל מצד עצמותו ומהותו קודם שבא לבחינת השפעה לא שייך בחינת עלמין כלל לא בחינת ממלא ולא בחינת סובב, וכאשר יעמיק שכלו ובינתו בזה תעורר ויקוד יקד אש בלבו להתלהב ולהתלהט להיות הלב גשמי ממש נמס ותשתפך נפשו בכלות הנפש ממש לדבקה בו ית', וכאשר יעמיק שכלו ובינתו בענין הנ"ל הנה מחמת שהתבוננות הנ"ל הוא ממקום גבוה מאוד דהיינו בחינת עצמותו ומהותו ית' ולפניו כחשכה כאורה לכן יכולה היא ההתבוננות הנמשך מזה לנגוע גם עד לבו ובשרו הגשמיות להיות גם הם תשוקתם וחפצם לכלות אליו ית' לדבקה בו בכלות הנפש ממש, וזהו לבי ובשרי ירננו אל אל חי בעצמו ובכבודו קודם שבא לידי בחי' המחיה ומשפיע לזולתו עכל"ל, ובמאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג עמ' תר"ו כתב וז"ל והוא ית' אינו נתפס כלל בשום מחשבה וחכמה אך ברעותא דלבא הוא נקודת הלב שלמעלה מהרצון שבמחשבה הוא נתפס ממש דדוקא לית מחשבה תפיסא ביה אבל למעלה מן המחשבה תפיסא ביה ממש וד"ל עכ"ל, ובמאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו עמ' שכד כתב וז"ל הגם שנאמר כי לא יראני האדם כו' כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל אעפ"כ ברעותא דלבא הוא נתפס ולכך עין בעין נגלה עליהם בשעת מתן תורה עכ"ל. ונראה מדבריו פה דמש"כ בהקדמת תיקו"ז מאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כלל ולית דידע בך, פי' ע"ד התפיסא ודעת שהוא בחינת הדביקות (שבידיעה ובמחשבה גרידא בלבד א"א לתפוס בו להתדבק בו ורק במחשבה עם רעותא דלבא כנ"ל), אבל שייך מחשבה בו יתברך בעצמותו וכנ"ל. ובתורת שלום ספר השיחות מהרש"ב נ"ע כתב (עמ' 256) דקבלה הוא גילויים ושמות, וחסידות הוא נגילה ונשמחה ב"ך בעצמות.
ויעויין עוד מש"כ במ"א.
forum-otzar-hatorah.co.il
אולם הרמב"ם בריש ספר המדע ביסודי התורה (פ"ב ה"י) ובפרט במו"נ (כגון ח"א פנ"ג ח"ג פ"כ) מבאר מהות עצמות א"ס לשיטתו (עצמו מדעו ומדעו עצמו), והמהר"ל (בהקדמה שניה לספר גבורות ה' ובספרו דרך חיים (אבות פ"ה)) חולק בחזקת יד על שיטת הרמב"ם (הפלסופיא) דעצמו מדעו ומבאר דעצמותו בחינת נשמה וכמו שדימוהו חז"ל בריש מס' ברכות הנשמה להקב"ה, וכמו שכתבו המקובלים דהקב"ה נשמה למידותיו ובחינת נשמה למידותיו אינו ענין למדע עכת"ד, והגם שלא ביאר במהות הנשמה באלו המאמרים עכ"פ לא חשש ממחשבה בענין עצמותו, וכן בדברי חז"ל בגמרא וזוה"ק לא מצינו איסור.
והרוקח ז"ל בהלכות הכבוד נראה שאין הפירוש של איסור המחשבה ב'מה לפנים' כפשוטו לומר שאסור לחשוב על התחלת המציאות וזל"ל שעל כל ברכה צריך לחשוב בלבו לכוון לבו לאביו שבשמים כו', ויחשוב על כל רוח ואין עוד כיצד יחשב למעלה ולא יתן קץ למחשבתו אלא יחשב על הבורא שהוא למעלה ואין חקר לו ואין עוד וכן למטה עמוק עמוק מי ימצאנו ולא יתן סוף למחשבתו אלא יחשב ואין עוד ויחשב למרחבי הרקיע וכן למטה וכן יעשה לרוח מזרחית ולרוח מערבית וכן לצפון וכן לדרום, ויחשוב קודם העולם מראשית העולם ולמעלה ואל יתן קצה למחשבתו שמחשב בבורא אלא עדין מהלאה למחשבת הלב ואין עוד שאין לו קצה וכן יעשה לאחרית העולם מכאן והלאה ויתחיל לחשוב מראשית ולא יתן קץ למחשבתו כי אם ה' אחד ואין עוד עכל"ל (ובספר עין אליהו (להגאון רבי אליהו שיק זצ"ל אב"ד לידא) מפרש איסור מה לפנים על ההרהור בעולמות החרובין).
ובליקוטי תורה לאדמוה"ז (דרושים לר"ה ד"ה להבין ענין הפסוק מי א–ל כמוך) וזל"ל וכשישים האדם הדברים האלה על לבו שכל העולם הוא תחת הזמן והזמן הוא נחשב כרגע לפניו ית' שהוא למעלה מהזמן, ואין לפניו שום התחלקות זמן כלל, והיתה בלבו כיקוד אש בוערת ותכלה נפשו לדבקה בו ית' וזהו תשובה קדמה לעולם. שאין הפי' שהיתה קודם בריאת העולם. שאם אין עולם אין עון אשר חטא ואין תשובה. אלא הענין שהתשובה בכלות הנפש הוא למעלה מהזמן והעולם. שהוא לדבקה בו ית׳ באור א"ס ב"ה שאין לפניו שום התחלקות זמן כלל. שמחמת התבוננות הזה בא לידי תשובה בכלות הנפש כמ"ש אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, פי' שאין לכם כלות הנפש הרי שכלות הנפש הוא מחמת שלא שניתי עכל"ל, עוד שם (במדבר ד"ה וארשתיך) וזל"ל הארת עצמות א"ס ב"ה מתגלה ע"י בחי' אותיות שהם הם מקורי ושרשי המשכת החיות מאור א"ס ב"ה להתלבש ולהשפיע החיות בעולמות עליונים ותחתונים כו' והנה ענין השפעה אינו שייך כי אם בבחינת אותיות הנ"ל כו' אבל מצד עצמותו ומהותו קודם שבא לבחינת השפעה לא שייך בחינת עלמין כלל לא בחינת ממלא ולא בחינת סובב, וכאשר יעמיק שכלו ובינתו בזה תעורר ויקוד יקד אש בלבו להתלהב ולהתלהט להיות הלב גשמי ממש נמס ותשתפך נפשו בכלות הנפש ממש לדבקה בו ית', וכאשר יעמיק שכלו ובינתו בענין הנ"ל הנה מחמת שהתבוננות הנ"ל הוא ממקום גבוה מאוד דהיינו בחינת עצמותו ומהותו ית' ולפניו כחשכה כאורה לכן יכולה היא ההתבוננות הנמשך מזה לנגוע גם עד לבו ובשרו הגשמיות להיות גם הם תשוקתם וחפצם לכלות אליו ית' לדבקה בו בכלות הנפש ממש, וזהו לבי ובשרי ירננו אל אל חי בעצמו ובכבודו קודם שבא לידי בחי' המחיה ומשפיע לזולתו עכל"ל, ובמאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג עמ' תר"ו כתב וז"ל והוא ית' אינו נתפס כלל בשום מחשבה וחכמה אך ברעותא דלבא הוא נקודת הלב שלמעלה מהרצון שבמחשבה הוא נתפס ממש דדוקא לית מחשבה תפיסא ביה אבל למעלה מן המחשבה תפיסא ביה ממש וד"ל עכ"ל, ובמאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו עמ' שכד כתב וז"ל הגם שנאמר כי לא יראני האדם כו' כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל אעפ"כ ברעותא דלבא הוא נתפס ולכך עין בעין נגלה עליהם בשעת מתן תורה עכ"ל. ונראה מדבריו פה דמש"כ בהקדמת תיקו"ז מאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כלל ולית דידע בך, פי' ע"ד התפיסא ודעת שהוא בחינת הדביקות (שבידיעה ובמחשבה גרידא בלבד א"א לתפוס בו להתדבק בו ורק במחשבה עם רעותא דלבא כנ"ל), אבל שייך מחשבה בו יתברך בעצמותו וכנ"ל. ובתורת שלום ספר השיחות מהרש"ב נ"ע כתב (עמ' 256) דקבלה הוא גילויים ושמות, וחסידות הוא נגילה ונשמחה ב"ך בעצמות.
ויעויין עוד מש"כ במ"א.
מאמר התענוג - אהבת ה' אהבת התענוג והטוב
בס"ד מאמר התענוג עצמות א"ס הוא עצמו בחינת תענוג - מבחינת תענוגו נמשך רצונו הטוב – אהבת ה' באהבת התענוג והטוב - הדבוק בו יתברך כולו טוב - ע"י התענוג חוזר וניעור אליו יתברך כתיב טוב ה' לכל (תהלים קמה ט), ובאור החיים הק' פרשת ואתחנן וז"ל ואהבת...
forum-otzar-hatorah.co.il
נערך לאחרונה: