נחלקו הרמב"ם והעקדת יצחק אם שייך לצוות לא לפחד בשעת מלחמה. והחולקים ס"ל מטעם שפחד איננו אלא הרגשת הלב ולא שייך לצוות על כך.
ונראה שכוונתם שזה דבר בלתי נשלט.
וצריך ביאור הרי רגש הפחד מתעורר כשהאדם חש שהמצב לא בשליטה אבל מי שבוטח בהקב"ה ומאמין שהוא כל יכול והוא השליט היחיד, אין לו כלל ממה לפחד, וכדברי החובות הלבבות שביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח. ודומה לציווי לאהוב את ה', שע"י שהאדם יתבונן בעולם יגיע לאהבת ה' (אף שאהבה היא רגש), וכן להסיר רגשות שלילים כמו לא תחמוד וכיו"ב, ואם כן במה שונה הפחד?
לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא (דברים ז', כ"א)
מרן נזר הדור ופלאו הגאון רבי אשר וייס שליט"א
שלא לפחד מפני האויב
"כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים" (דברים כ' א').
"ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (שם פסוק ג').
הרי שנצטווינו לא לפחד מפני האויב.
ונחלקו הראשונים האם זו מצות ל"ת, לדעת הרמב"ם הוי ל"ת ונמנה במנין המצוות שבתורה, אך הראב"ד (השגות מנין המצות ל"ת נ"ח) כתב "הבטחה היא ואינה אזהרה".
וכדברי הראב"ד כתב גם הרמב"ן בספר המצות שם "וזו הבטחה לא מצוה. ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעבר הלאו יפרסם חטאו ויחזור".
והנראה בשיטת הרמב"ם דהירא והרך הלבב שמטבעו אינו מסוגל להתגבר על פחדיו, אנוס הוא ולא חוטא ולא נצטוו שלא לפחד אלא כל אלה שבידם להקשות לבם ולהתגבר על יצר המורא והפחד, וכ"כ הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז הט"ו): "מי האיש הירא ורך הלבב ב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה".
וכבר תמה במגילת אסתר בשיטת הראב"ד והרמב"ן וכי בטוחים אנו שלא יפלו במלחמה ולא יפלו בידי אויב, ולכאורה צ"ל דאם אכן ילחמו למען קדושת ה' (וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז הט"ו) וללא מורא ופחד אכן מובטח להם שלא ינזקו, וכל אלה שמתו ונשבו במלחמה אין זה אלא משום שלא היה כוונתם שלימה ולבם מלא בטחון באלקי ישראל.
והרמב"ם כתב הלכה בד' מקומות בשינוי לשון:
א. "שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מן אויביהם בשעת מלחמה שנ' לא תערץ מפניהם, לא תיראום" (מנין המצוות ל"ת נ"ח).
ב. "שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה" (פרטי המצוות ריש הלכות מלכים ומלחמות מצוה כ').
ג. "והמצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה (ר"פ עקב) לא תערוץ מפניהם. ונכפלה האזהרה ואמר (ס"פ דברים) לא תיראום. ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת" (ספר המצוות ל"ת נ"ח).
ד. ובמשנה תורה (הל' מלכים פ"ז הט"ו) כתב:
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך".
ומכל דבריו למדנו ששורש המצוה לא לירוא ולא לפחד, אבל מהות המצוה וענינו שלא לברוח ולא יחזור משדה הקרב, אלא להלחם בעוז ותעצומות ולבטוח בהקב"ה איש מלחמה.
וכבר כתבו הקדמונים, שאין עבירה בעצם היראה והפחד, דהלא זה טבעו של אדם שמפחד מן הסכנה, וע"י המצוה שלא לפחד לא יסור הפחד מלבו, אלא המצוה לזכור תמיד שה' אלקי ישראל בעצמו הוא הנלחם לכם, ובידו להכניע רמים וחזקים ובכך יסור מן הפחד. כך כתב רבינו האברבנאל, וכ"ה במלבי"ם (דברים ז' י"ח), וכן הוא בעקידת יצחק (דברים שער צ'), עי"ש.
וכעין זה כתב הגרי"פ פרלא בביאור לספר המצוות להרס"ג (ל"ת קכ"ח) דהמפחד מטבעו אין חטא בידו, ורק המהרהר בדברים המביאים מורך בלבו עובר בלאו, עי"ש.
ובקהילת יעקב (ח"א סימן ל"ד) חקר בלאו זה דיש לפרשו בשתי דרכים, אם חייבים לבטוח שיצליחו במלחמה ולא יאונה להם כל רעה, או שמוכנים יהיו ליהרג במלחמה ולא יפחדו מהמות והנזק בלחמם את מלחמת ה', עי"ש שהאריך והתחבט בסוגיא זו.
ובתחילה כתב דכל הלאו שלא לירא ולא לפחד אינו אלא שלא לפחד מצחצוח חרבות והגפת תריסים שכחו ועוצם ידו של האויב, וכדברי הכתוב (דברים כ' א') "כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים".
ודחה דרך זו מפשטות דברי חז"ל, עי"ש.
ומדברי הרמב"ם (פ"ז ה"א) נראה שאכן יש לחיילים לבטוח בה' שלא יגיע להם נזק, עי"ש.
ולענ"ד עיקר בזה דאלו ואלו דא"ח, ובשעת מלחמה היוצאים לקרב צריכים להיות נכונים למסור את נפשם למות למען קדושת שמו הגדול, ולבטוח שהקב"ה יגן עליהם באברת חסדיו, ויפרוש עליהם סוכת שלומו. וכבר הארכתי במנחת אשר על אמונה ובטחון (מאמר ג') כמעין פשרה בין הדעות וההשקפות השונות בענין הבטחון דמצד א' מדת הבטחון אכן היא חומת מגן על האדם, והבוטח בה' חסד יסובבנו, אך אין הבטחה גמורה שלא ינזק, ומשו"כ המצוה שלא לירא בשעת מלחמה, כפולה ומכופלת, לבטוח בחסדי ה' שיגן עליהם ויעטרם בעטרת נצחון, ולהיות מוכנים למסור את נפשם למען שמו יתברך.
