דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא
דַּבֵּר
שרש המילה הוא 'דבר', ומשקל המילה הוא צווי. והצווי הוא תמיד לנוכח, שרק את הנוכח אפשר לצוות. ומשקלו הוא כמשקל העתיד הנוכח בהשמטת ת' האית"ן. תִּפְקֹד לנוכח בעתיד, פְּקֹד צווי, והוא תמיד לנוכח.
בניין המילה היא פִּעֵל, וכמו שהתבאר בפרשת ויקרא. והתבאר שם שיבוא בבניינים הכבדים דגש בעה"פ, וכמו כאן.
האות ד' דגושה בדגש קל כדין בג"ד כפ"ת בראש מילה.
אֶל־
התבאר בפרשת ויקרא.
בְּנֵי־
משקל 'בֵּן' ושרשו התבאר בפרשת שמיני, והתבאר שם שרבים 'בָּנִים' באים בקמץ, והוא בטל בנסמך לשוא. כמו כן בכל נסמך נשמטת ם' הרבים, והחירק הופך לצירה, כמו שהתבאר בפרשת שמיני במילת 'ולזקני'. ולכן מנוקד בְּנֵי־. והסומך של המילה היא המילה 'ישראל', ומשמעה בנים של ישראל.
האות ב' דגושה בדגש קל כדין בג"ד כפ"ת בראש מילה.
יִשְׂרָאֵל
שם פרטי.
לֵאמֹר
התבאר בפרשת ויקרא.
אִשָּה
שרש המילה הוא 'אנש', והיא שם עצם כללי.
מילה זו בזכר היא 'אִיש', אך ברבים בא גם הזכר עם נ' 'אֲנָשִים'. ומסתבר שעיקר צורת הזכר היא כמשקל המלעיליים, אִנְשְ, וכמו סֵפֶר שעיקרו סִפְרְ (וכמו שהתבאר בפרשת ויקרא במילת 'מאהל'). ומשקל הרבים הוא שונה (התבאר בפרשת צו במילת 'בגדים') ומשקלו סְפָרִים, וכך בא גם אֲנָשִים. ומשקל הנקבה של משקל המלעיליים הוא כמו משקל הנסמך. שבנסמך באה המילה כעיקר משקלה ו'סֵפֶר שלו' אומרים 'סִפְרוֹ'. וכך גם הנקבה ממנו משקלה 'סִפְרָה'. וברבים משקלה שוה למשקל הזכרים, אלא שבדרך כלל הסיומת שלה איננה 'ים' סְפָרִים אלא 'ות' 'סְפָרוֹת'.
וכך גם כאן כמו 'סִפְרָה' בא 'אִנְשָה' אלא שדרך הנ' להשמט ונבלעה באות ש' הסמוכה ובא בה דגש כבד להשלימה, 'אִשָּה' (שעיקר צורת קריאת הדגש הוא 'אִשְשָה' והש' הראשונה במקום הנ'). והרבים ממנו הוא כמו 'סְפָרוֹת' אלא שבא כאן בסיומת 'ים' כמו לזכרים, ועיקר צורתה הוא 'אֲנָשִים', אלא שכדי להבדיל בין זכרים לנקבות השמיטו הא' ואמרו 'נָשִים'.
וגם בזכר השמיטו את הנ' ובמקום אִנְשְ אמרו 'אִיש', ובאה תנועה גדולה במקום הנ' שנפלה (ולא מצאנו שם נוסף שנשמטה בו הנ' ובא במקומו חירק מלא, ואפשר שזה בגלל ריבוי השימוש במילה זו).
כִּי
הקדמה: הזכרנו כבר בפרשת ויקרא במילת 'אֶל' את מילות היחס, שעניינם מילים שמחברות פעולה (ובמשפט שמני גם שם) או תואר לשם אחר. אך יש חלק נוסף הנקרא 'מילות חיבור' שאין תפקידו ליחס פעולה או שם לדבר אחר, אלא סתם לחבר חלקים במשפט ולהגדיר את החיבור ביניהם, לחיבור כמו ו' החיבור או 'גם', או לברירה כמו מילת 'או', או לתנאי כמו מילת 'אם'. או לסיבה כמו מילת 'פן' 'יען'.
ולחיבור חלק טפל למשפט או לחלק העיקרי באו המילים 'אשר' - אחר משפטים ושמות כמו 'האיש אשר הלך', והמילה 'כי' אחר פעלים כמו 'שמעו כי נאנחה אני'.
והנה אף שיש מילים המיוחדות לצורות החיבור השונות, מ"מ לפעמים השתמשו במילת חיבור פשוטה וצורת החיבור המסוימת מובנת מאליה. ויש משמעויות של חיבור שאין להם מילה מיוחדת אלא תמיד תבוא בהן מילת חיבור פשוטה והמשמעות השונה מובנת מאליה. למשל, 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' המילים 'לך אתננה' הן סיבה, ומ"מ באה בהן מילת 'כי' שהיא רק מחברת חלק טפל למשפט, אלא שהיות החלק הטפל טעם, מובן מאליו. וכן הוא במילות היחס לפעמים תבוא מילת יחס פשוטה להוראה אחרת שהיא במובן, כמו וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָֹדָהּ, צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָֹדָהּ שהיות ביתה ושדה סיבת הצעקה מובן מאליו. יי' יִלָּחֵם לָכֶם.
וכמו כן לענייננו, יש את מילת החיבור 'כאשר' שמורכבת מאות היחס כ' ההשואה, שמשמשת גם כהשואה בזמן כמו כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה. אך לפני משפט עצמאי שצריך מילת חיבור, כמו שהתבאר, לכן התחברה אל כ' היחס מילת החיבור 'אשר', ויחד התקבלה מילת החיבור 'כאשר', כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה.
וגם במילת 'כאשר' לפעמים השמיטוה והשתמשו במילת חיבור פשוטה, והמשמעות מובנת מאליה. ומכאן מגיע השימוש במילה 'כי' בהוראת 'כאשר', וכך הוראתה כאן.
האות כ' דגושה כדין בג"ד כפ"ת בראש מילה. והיא דגושה למרות שבאה לפניה אות ה' נחה 'אִשָּה', כיון שיש ביניהם טעם מפסיק, וכמו שהתבאר בפרשת שמיני במילת 'ביום'.
תַזְרִיעַ
שרש המילה הוא 'זרע' וזמנה הוא עתיד.
המילה מבנין הפעיל, בניין המורה על גרימה באחר, וכן כאן עניינו שהיא קלטה את הזרע והתעברה (או שאר פירושים דומים).
בעתיד נוספו אותיות אית"ן והאות הנוספת לנקבה נסתרת היא ת'. ומשקל בנין הפעיל בעתיד לנקבה נסתרת הוא תַפְקִיד (עיקר צורתה היא תְהַפְקִיד, עם ה' הבניין ועם ת' האית"ן, אלא שנבלעה הה' באות האית"ן, ונוקדה האית"ן בפתח תחתיה, וכמו שביארנו בה' הידיעה בפרשת צו במילת 'למחנה').
כשבאות האותיות ח' או ע' או ה'-במפיק אחר כל התנועות מלבד קמץ או פתח באה פתח גנובה תחת הגרונית (במקור היא סומנה בין הגרונית לאות שלפניה) להקל על הגייתה. ההגייה המקובלת היא כאילו יש אות א' בפתח לפני הגרונית השניה. ולכן כאן צורת הקריאה היא כאילו כתוב תַזְרִיאַע.
האות ת' באה רפה כדין בג"ד כפ"ת אחר אהו"י נחות בטעם משרת. והמילה כִי מסיימת בי' נחה (שאיננה נהגית) ומוטעמת במונח שהוא טעם משרת.
וְיָלְדָה
שרש המילה הוא ילד, וזמנה הוא עבר, אלא שהו' מהפכת את משמעה לעתיד.
המילה היא מהבניין הקל, ומשקל נקבה נסתרת בעבר מהבנין הקל הוא פָקְדָה וכך משקלה כאן.
בראש המילה באה ו' החיבור. והיא מהפכת את זמן הפועל לעתיד. ו' המהפכת לעתיד מנוקדת כדינה בשוא.
זָכָר
שרש המילה הוא 'זכר', והיא שם עצם כללי.
כמו שהתבאר בפרשת ויקרא במילת מועד משקלי השמות רבים, והתבארו שם המשקלים המותרים. וכאן משקל המילה הוא בשני קמצים.
וְטָמְאָה
שרש המילה הוא טמא מגזרת נל"א. וגזרת נל"א בעבר לנסתרת ונסתרים (טָמְאָה טָמְאוּ) שוה היא לגזרת השלמים בכל הבניינים. שרק במקום שלה"פ סגרה הברה (כמו פָקַד), והא' איננה יכולה לסגור אזי בא שינוי, מש"כ באלה. ושוה היא בכל דבריה למילת 'וילדה'.
תפקיד הו' במילה זו הוא במשמעות של אזי, אחר שתזריע ותלד זכר אזי תטמא.
שִבְעַת
שרש המילה הוא שבע, והיא שם מספר יסודי. או בשם אחר, מספר מונה (המונה את מספר העצמים).
המספר שֶ֫בַע הוא ממשקל המלעיליים, כמשקל דֶשֶן (התבאר בפרשת צו). אלא שבגלל שלה"פ גרונית באה התנועה שלפניה בפתח במקום סגול. וכמו שביארנו לעיל במילת 'אִשָּה' צורת הנקבה של משקל המלעיליים היא כמשקל המילה עם הכינויים. ובשמות המספר (מסיבה לא ידועה) באו שמות הזכר והנקבה בהיפוך, וצורת הזכר באה למספר הנקבה 'שֶבַע', וצורת הנקבה באה למספר הזכר 'שִבְעָה'.
הה' הנחה בסוף שמות הנקבה משתנה לת' בנסמך ועם הכינויים, שמלָה שמלָתוֹ שמלַת־. ועם הכינויים שההברה נשארה פתוחה נשארה תנועת הקמץ, ובנסמך שנסגרה תנועתה ע"י הת' באה בפתח (למרות שבסוף המילה תבוא גם הברה סגורה בתנועה גדולה (כמו חָכָם), מ"מ נסמך דינו כמו אמצע מילה). ולכן כאן מנוקד שִבְעַת, כיון שהמילה נסמכת ל'ימים'.
תיאור הזמן שבא בו מספר ימים מסוים בא במקרא תמיד כיחידה אחת של סומך ונסמך, כמשמעות של יחידת זמן שלמה. מלבד מקומות מעטים שבהם הוראת מספר הימים משמעה הוא: לא רק יום אחד אלא כך וכך ימים, כמו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת, וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ, לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.
ושם המספר שונה הוא בסמיכתו משאר שמות העצם, שהם נסמכים בהוראת של־, דבר משה - הדבר של משה. ואילו שם המספר סומך המספר אל הדבר הנספר כמו חֲמֵש־ יְרִיעוֹת.
יָמִים
התבאר בפרשת שמיני במילת 'ביום'.
כִּימֵי
שרש המילה הוא יום, והתבארה מילה זו בפרשת שמיני, במילת 'יום'. והתבאר שם שניקוד המילה ברבים בנסמך הוא יְמֵי־.
לפני המילה באה אות היחס כ', ששימושה הוא תיאור איכות הפעולה בהשואה לאחר. וכן שימושה כאן.
אותיות השימוש 'כלב' יבואו בשוא. ולפני י' שואית תנוח הי' ותהפך לאם קריאה ותנוקד אות השימוש בחירק מלא, 'כִּימֵי'.
הכ' דגושה כדין בג"ד כפ"ת בראש מילה.
נִדַּת
שרש המילה הוא 'נדד', מגזרת הכפולים, והיא שם עצם.
משקל המילה בנפרד הוא נִדָּה. וכמו שהתבאר בפרשת שמיני במילת 'בניו' משקלי השמות מגזרת הכפולים באים כמשקל המלעיליים. וכמו שהתבאר לעיל במילת 'אשה' משקל המלעיליים בנקבה משקלו סִפְרָה, וכך גם כאן עיקר משקל המילה הוא נִדְדָה, אלא שנבלעה אות הכפל בחברתה ובא דגש תחתיה, נִדָּה (וצורת קריאת הדגש הוא קרוב לקריאת נִדְדָה).
כמו שהתבאר לעיל במילה 'שבעת' תחת הסיום נדָּה בא בנסמך נִדַּת־.
דְּוֹתָהּ
שרש המילה הוא 'דוה' מגזרת נע"ו, וכן מגזרת נל"ה.
שרשים נע"ו שהם גם נל"ה אינם נוהגים כנע"ו כלל והו' נהגית בהם תמיד, ומשקלם רק כגזרת נל"ה.
המילה מהבנין הקל והיא מקור (בלי גוף ובלי זמן). משקל המקור מהבנין הקל הוא פְקֹד, ואילו מנל"ה (בגלל שנשמטה לה"פ באה במקומה תנועה גדולה יותר, חולם מלא) משקלו גְלוֹת (בחולם מלא, וכאן בא בכתיב חסר). וכן משקלו כאן, ונוספה ה' במפיק ככינוי לנקבה נסתרת. הניקוד לפני המפיק לנקבה הוא קמץ וכך מנוקד כאן דותָהּ.
הד' דגושה כדין בג"ד כפ"ת בראש מילה.
תִּטְמָא
שרש המילה הוא טמא מגזרת נל"א.
משקלה הוא עתיד מהבנין הקל, ולנקבה נסתרת נוספת בעתיד ת' מאותיות אית"ן, ומשקלה לנקבה נסתרת תִּפְקֹד או תִּלְמַד וכאן כיון שההברה פתוחה בגלל הא' בא קמץ במקום פתח, תִּטְמָא. וכמו שהתבאר כבר כמה פעמים.
הת' דגושה כדין בג"ד כפ"ת בראש מילה, ולמרות שהמילה שלפניה מסתיימת באות ה' היא לא נחה אלא נהגית במפיק, וכמו כן היא בטעם מפסיק.
ניתוח תחבירי
מילון מושגים בתחביר
במבט כללי הפסוק כולו וכן הפסוקים אחריו הם משפט אחד באופן הבא, 'דבר' הוא נושא ונשוא, שכיון שהצווי הוא לנוכח הוא כולל את הגוף בתוכו, ושיעורו אתה דבר. 'אל בני ישראל' מושא עקיף, 'בני' עיקר המושא, 'ישראל' לואי למילת בני.
ואילו 'לאמר' שענינו 'כך תדבר' הוא מושא ישר של הדיבור (וכמו שהתבאר בפרשת ויקרא), וכן כל המשך הדיבור 'אשה כי תזריע וכו'' עד סוף הפרשה הוא תוכן הדיבור והוא מושא ישר של הדיבור. ותוכן הדיבור הוא תמורה וביאור למילת לאמר, ושניהם מושאים ישרים.
ולפ"ז פסוק זה הוא פסוק מורכב כיון שתמורת המושא הישר שלו היא משפט עצמאי.
אך כיון שהדיבור הוא ארוך (וקשה להתייחס לכולו כמושא אחד) אנו נתיחס לחלקי הדיבור כמשפטים נפרדים ועצמאיים.
'אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא' משפט זה הוא משפט מאוחה וכל אחד מאיבריו מורכב. שעיקר המשפט עצמו מורכב משני משפטים עצמאיים, הראשון והעיקרי 'וטמאה שבעת ימים', 'וטמאה' (שענינו היא (האשה שלמעלה) תטמא) הוא נושא ונשוא, 'שבעת ימים' הוא תיאור זמן או תיאור מידה. ובניתוח מדויק שבעת הוא התיאור ו'ימים' הוא לואי שלו.
החלק השני הוא משפט של פירוש המשפט הראשון והעיקרי, 'כימי נדת דותה תטמא'. 'תטמא' הוא נושא ונשוא. 'כימי נדת דותה' הוא גם כן תיאור זמן או מדה, אך בצורה של השוואה. ובניתוח מדויק 'כימי' הוא התיאור, 'נדת' לואי שלו, 'דותה' לואי של הלואי.
ולשני המשפטים האלה יש פסוקית זמן (פסוקית היינו איבר במשפט מורכב (שמיצג רק חלק אחד בלבד ממנו, נושא נשוא מושא או כל חלק אחר) שהוא משפט עצמאי שמכיל בעצמו נושא ונשוא), לבאר אימתי קיים הדין שבהם. וכיון שפסוקית זו היא משפט עצמאי נעשו שניהם משפט מורכב.
ניתוח הפסוקית באופן עצמאי, 'אשה כי תזריע וילדה זכר', שיעורו כאשר אשה תזריע ותלד זכר, ומשפט זה הוא משפט כולל בעל שני נשואים (התבאר בפרשת צו). 'אשה' הוא הנושא, ויש בפסוק זה שני נשואים, הראשון 'תזריע', והשני 'וילדה', והמילה 'זכר' היא מושא ישר של הנשוא 'וילדה'.
טעמי המקרא
מבוא לטעמי המקרא
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא
שלב ראשון: הפסוק מורכב מפתיחה של צווי לדַבר, 'דבר אל בנ"י לאמר' ואילו המשך הפסוק הוא תוכן הדיבור. ולכן במבט ראשון היה ראוי לשים את האתנח שם. אבל דרך הטעמים, פעמים רבות, לחבר את הפתיחה לתוכן שלה, והמפסיק הגדול יהיה במקום שראוי לחלק את התוכן. וכך בא גם כאן.
תוכן הדיבור מורכב מפסוקית זמן 'אשה כי תזריע וילדה זכר' והמשך הפסוק הוא הדין במקרה זה. וחלקו הטעמים ביניהם ולכן בא האתנח במילת זכר.
שלב שני: החלק הראשון התחלק לשנים, וכעת חלקו בין הפתיחה לתוכן. וקריאתו כך' דבר אל בני ישראל לאמ֔ר, אשה כי תזריע וילדה זכ֑ר. ומלך שאיננו אחרון הוא זקף.
החלק השני של הפסוק מחולק לשני משפטים עצמאיים, וטמאה שבעת ימ֔ים, כימי נדת דותה תטמֽא. ומלך שאיננו אחרון הוא זקף.
כעת יש לנו שני חלקים שהתחלקו לשנים, ס"ה ארבעה חלקים. דבר אל בני ישראל לאמ֔ר, אשה כי תזריע וילדה זכ֑ר. וטמאה שבעת ימ֔ים, כימי נדת דותה תטמֽא.
שלב שלישי: החלק הראשון 'דבר אל בנ"י לאמר' מתחלק בין עיקר המשפט למילת 'לאמר', וקריאתו: דבר אל בני לשראל֙, לאמ֔ר. ומשנה אחרון של זקף הוא פשטא.
החלק השני מתחלק בין הפועל הראשון 'תזריע' לפועל השני 'וילדה זכר'. וקריאתו כך: אשה כי תזר֔יע, וילדה זכ֑ר. ומלך שאיננו אחרון הוא זקף.
החלק השלישי 'וטמאה שבעת ימים', המילים 'שבעת ימים' הם סומך ונסמך, ולכן מתחלק במילת 'וטמאה' שמוסבת לשניהם. וקריאתו 'וטמאה֙, שבעת ימ֔ים. כדין משנה הסמוך לזקף.
החלק הרביעי 'כימי נדת דותה תטמא' מתחלק כדינו לפני הנשוא שבמילת תטמא. וקריאתו כימי נדת דות֭ה, תטמֽא. ומלך אחרון הוא טפחא.
ס"ה שמונה חלקים לשלב זה. 'דבר אל בני ישראל, לאמר, אשה כי תזריע, וילדה זכר. וטמאה, שבעת ימים, כימי נדת דותה, תטמא. החלקים שעדיין טעונים חלוקה הם הראשון והשלישי הרביעי והשביעי.
שלב רביעי: 'דבר אל בני ישראל' התחלק בין הנשוא למושא. וקריאתו: דב֞ר, אל בני ישראל֙. ותחום הפשטא מתחלק ע"י שליש, ושליש הסמוך למשנה הוא גרש. ובמקום שאין היכן לתת קדמא, במילה מלרעית, הגרש הוא גרשיים.
'אשה כי תזריע' מתחלק לשנים, ע"י פשטא כדינו. וקריאתו: אשה֙, כי תזר֔יע.
'וילדה זכר', מילת 'וילדה' נחשבת ארוכה פעמים רבות כיון שראויה היא למתג, ויחידה שאיננה מהווה את כל תחום הקיסר ואחת מתיבותיה ארוכה מתחלקת פעמים רבות, וכך התחלקה כאן. ומלך אחרון הוא טפחא. וקריאתו: וילד֭ה, זכ֑ר.
'כימי נדת דותה' מורכב משלוש מילים נסמכות, 'נדת' נסמך ל''דותה' ו'כימי' נסמך לשניהם, ולכן באה בו החלוקה. וקריאתו: כימ֛י, נדת דות֭ה. המשנה של המלך - טפחא הוא תביר.
שלב חמישי: כעת לא נותרו חלקים הטעונים חלוקה. ויש לשים משרתים למילים המחוברות. 'אל' מחובר במקף כדרכו. 'בני' מוטעם במשרת, ומשרת הפשטא הוא מהפך.
'כי תזריע' מילת 'כי' מוטעמת במשרת, ומשרת הזקף הוא מונח.
'שבעת' הנסמך ל'ימים' מוטעם במשרת, ומשרתו של הזקף הוא מונח.
מילת 'נדת' מוטעמת במשרת, ומשרת הטפחא הוא מרכא.
