ואז בניגון מיוחד שמקובל לו מאבותיו הוא מתחיל לזמר "קדש ורחץ, כרפס יחץ…". כשגומר, מכריז בקול רם "קדש", ומוזג יין לתוך גביע נאה ומיוחד שלפניו, ואחריו עושים כולם כך, ואז אומר הוא לבדו וכולם שומעים את כל הקידוש בקול רם וברור שכל הקהל (שמונה בד"כ למעלה מעשרים או שלושים איש בלעה"ר) ישמעו, אח"כ הוא שותה מכוסו וכולם שותים, איש איש, מכוסו שלו.
את כוס הקידוש מעטר רבינו סביב הגביע בשש כוסות קטנות כדרכו, ומשתדל לעטר ג"כ בכוס השני והשלישי והרביעי.
אגב, הגביע בו הוא משתמש הוא מיוחד ומעניין: הוא נוטל גביע נאה רגיל, ובתוכו שם כוס זכוכית שבולטת קצת לחוץ, כך שהיין נראה מבעד לכוס. הטעם לזה הוא כי יש עניין לראות את היין ולכן רוצה שייראה גם מן הצד ולא רק מלמעלה.
רבינו שותה רק יין ולא מיץ ענבים, ולא מוסיף מים אלא כולו יין, כך נוהג בכוס ראשון ואחרון.
"כרפס" – נוטל חתיכת תפוח אדמה, יותר מכזית ומטבל בידיו מתוך קערת מי המלח שלפניו, מטבל לפני הברכה ואוכל. לאחר מכן לוקח עוד חתיכה ושולח לרבנית תחי' (ע"ה). בנו שליט"א מחלק לשאר המסובים.
אווירת הסדר היא רגועה, בלי לחץ ונערווים, אין צעקות וגערות. באוויר מורגשת המטרה: לא 'לסחוב' זמן, לא להאריך בדברים מיותרים, לא לאבד זמן! כדי שלא יישנו התינוקות! הרי זה חלק עיקרי בלילה. חלק מהילדים רציניים יותר וחלקם פחות, אחדים מהם כבר משתובבים… הכל הולך אחר הכוונה: 'והגדת לבנך'.
"יחץ" – רבינו מכריז: "אצלינו לא נוהגים לגנוב את האפיקומן. אנחנו לא מחנכים את הילדים לגנוב". כמובן, שאחרי כזו הכרזה אין אחד שמעז לגנוב. הוא חוצה את המצה האמצעית לשניים, ואת השבר הגדול יותר עוטף במפית נאה ומניח על ידו.
"מגיד" – רבינו מרמז לבנו (שכבר לא צעיר כלל, וכבר בעצמו סבא לנכדים) לומר את 'מה נשתנה'. אחרי שגומר לומר אומרים שאר הנכדים מקטן ועד גדול, כרבע שעה לוקח כל זה, רבינו מקשיב לכל אחד, ניכר עליו שהוא מרוצה מאוד. אח"כ הוא אומר בקול רם "דער תירוץ איז" כלומר התירוץ הוא, וממשיך מיד "עבדים היינו לפרעה במצרים". והוא ממשיך לקרוא, כשמדי פעם נעצר לרגע ומסביר. ולא משתהה באמירת פירושים או ווארטים אחרים.
כשמגיעים ל'מה נשתנה' מסלק רבינו את המצות לקצה השולחן.
לא פעם מנסה אחד הנכדים הצעירים לומר איזה פירוש נאה, רבינו מסמן לו שיאמר את זה אחר כך. באחת הפעמים הוא הסביר "הרי את השיעור כמה להאריך באמירת ההגדה כבר קבע לנו בעל ההגדה ואין צריך להוסיף עליו, אם רוצים אפשר לומר בלי גבול אבל בזמן אחר". אמירת ההגדה עצמה לא לוקחת יותר מחצי שעה, כך יוצא שכולם ערניים ולא עייפים.
באמירת ההגדה פניו מתלהטות באש של קדושה, והוא קורן מאושר רוחני ואינו מודע כלל לנעשה על ידו. הוא שקוע כל כולו בתוך כוונת המילים, ומרגיש בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
אמירת 'והיא שעמדה' אצלו היא פרק מיוחד. הוא מניח את הכוס מידו אחרי שנטלה לאמירת 'והיא שעמדה', ואז עוצם עיניו ושר בהתרגשות שוב ושוב את המילים המיוחדות "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". נקל לחשוב שהוא מעביר במהירות במוחו הנורא את גלויות עם ישראל במשך הדורות, את התלאות הנוראות שהשתעבדו בהן האומה הישראלית, הוא גם נזכר בצרות שעבר אביו זי"ע במלחמה ברוסיה ואת המכות הנוראות שספג שם, ועל כולם "והקב"ה מצילנו מידם". לאחר מכן ממשיך לומר בהתרגשות רבה את ההגדה שחיברו קדמונינו זי"ע.
כשמגיע לפיסקה 'בצאת ישראל' אומר אותה בשמחה רבה של הודיה, ואח"כ הוא נעצר ומזמר קטע זה בהתרגשות מיוחדת בניגון שהיה שר אביו זצוק"ל ומיוחס לרבינו חיים מוואלוז'ין זללה"ה. (דברי שי"ח)
