מה המקור? פסק הרא"ש שבושה ודאי יותר חמורה מהיזק גוף אבל אין חיובה מהתורה

[יש קונה עולמו]

זכור לי שיש כזה רא"ש
אשמח שתפנו למ"מ מדוייק
וגם מה ההסבר בזה מדוע התורה באמת לא חייבה על זה
וק"ק לפרש מדין היזק שאינו ניכר שמאחר שאין צער גדול מהבושה לא גרע ממ"ש תוס' בב"ק (צח.) וז"ל: י"ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ"מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי. [א"ה, וה"נ הבושה פשיטא שתשפיע על הלך רוחו טובא]. ועי"ל דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי [וה"נ הא דאזיל סומקא ואתי חיורא בפנים הוא דהוי].