ויצא פרפראות לפרשת ויצא שחנני השי"ת (1 צופה)

[געגועים]

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, ברש"י: מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם.

ובשפת אמת (תרל"ב) כתב שגם שבת קודש בחי' יציאת צדיק עושה רושם, שעושה רושם לטובה.

אפשר לרמז שמור את יום השבת אותיות רושם, שאם שומר את השבת נשאר רושם לטובה. יציאת צדיק בגי' זו שבת.

 

[געגועים]

במדרש תנחומא: ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה וכו' ויעקב אבינו גלה לחרן וכו'.

ובפרי צדיק מבאר שגלה לתקן את השקר שהוציא מפיו אנכי עשו בכורך.

ואפשר לומר הכוונה שבזה ששיקר היה זה כעין הורג נפש בשגגה דהיינו הנפש שלו בעצמו, וקיים בעצמו "מדבר שקר - תרחק" כלומר אם תרצה לתקן דבר שקר, "תרחק" ותגלה למקום רחוק. וגלות דייקא תיקון לשקר כיון שלשקר אין רגלים לעמוד במקום אחד אלא לנדוד, וכמו שמצינו אצל קין ששיקר ואמר לא ידעתי והתיקון לזה היה נע ונד תהיה בארץ.​

 

[געגועים]

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, במדרש תנחומא: אמר רבי ברכיה בכל מה שתבע יעקב מן הקב"ה השיבו וכו' אמר ונתן לי לחם ולא השיבו על הפרנסה, אמר הקב"ה אם אני מבטיחו על הלחם מהו מבקש ממני עוד, לפיכך לא הבטיחו על הלחם, ורבנן אמרי אף על הפרנסה השיבו, שנאמר כי לא אעזבך, ואין כי לא אעזבך אלא לחם, כמה דאת אמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.

אלו ואלו דברים אלקים חיים, שכל ההבטחות הללו היו על כל הדורות הבאים, ויש דור שזרעו מבקש לחם והבטיחו על הפרנסה, כי ידע שהם ימשיכו לבקש גם אם יתן להם פרנסה ולא ישכחו את הבורא המשפיע להם פרנסה, ויש דור שלא הבטיח לו פרנסה, כי אמר אם אני מבטיחו על הלחם מה הוא מבקש ממני עוד.​

 

[געגועים]

כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי

בקונטרס תפארת בנים לבעל צרור המור מבאר דרך רמז כי עתה יאהבני אישי לעתיד כאשר יתקיים הכתוב אני י"י בעתה אחישנה יאהבני אישי זה הקב"ה. עיי"ש.

עתה יאהבני אישי (עם התיבות) בגימטריא י"י בעתה אחישנה.​

 

[געגועים]

וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד, ברש"י: למה נקראת תיבה אחת בָּגָד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי.

אפשר עומק הענין כדאי' בזוה"ק בפרשת ויחי (רמד:) שאלמלא היה גד מבני השפחות היה גדול במעלה יתירה משאר השבטים, ולכן כתיב בגד חסר אל"ף, וזהו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, שבזה הפסדנו את מעלתך היתירה.

והנה רש"י מביא בשם מדרש אגדה שגד נולד מהול, ובחתם סופר כתב שגד נולד בשבת קודש, אולי כל זה מורה שהיה יכול להיות במעלה יתירה משאר השבטים.​

 

[געגועים]

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשׂכָר

מה שזכתה לאה שיצא ממנה יששכר, אפשר לפי שהיתה הוגה יומם ולילה בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב עד שהיו עיניה רכות מזה, כדאי' במושב זקנים פ' יתרו, ולכן זכתה שיצא ממנה יששכר יודעי בינה.

ואולי גם זה נכלל במה שאמרה נתן אלקים שכרי, על שהיתה הוגה בפסוק תורה צוה יומם ולילה.​

 

[געגועים]

תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן

משמע שלבן התנה עם יעקב שצריך לעבוד אותו גם בעד הילדים שיולדו לו מבנותיו, ובכל זאת זה לא הועיל לו שהרי לבן אמר הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי.

 

[געגועים]

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ, במדרש כל מקום שכתיב גזיזה עשה רושם. והנה תמצא שגם אצל נבל, שהיה גלגול של לבן, ג"כ כתיב גזיזה. את צאנו בגי' ברושם.

 

[געגועים]

מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי, בלב שמחה (אמרים) מה חטאתי שהנך רוצה להתחבר עמדי.

אַחֲרָי (עם הכולל) בגי' חברי.

 

[געגועים]

וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי וכו' טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה

במדרש רבה מובא דבר פלא: אנכי אחטנה, אני הייתי חוטא על הארי, שכך גזר הקב"ה לארי שיהיה טורף ואוכל מצאנו של לבן בכל יום.

אולי יובן בהקדים דבר חידוש שכתב החתם סופר לבאר מה שאמר יעקב "ואילי צאנך לא אכלתי", שהיה מנהג אבותינו לאכול ביום עקידת יצחק ראש איל לזכר העקידה, וכל העשרים שנה שהיה יעקב בבית לבן לא קנה מאילי לבן לקיים מנהגו לאכול איל, מפני החשד.

וזהו אפשר הסמיכות "ואילי צאנך לא אכלתי" - ולכן גזר הקב"ה על הארי שיאכל אילי צאנך שלא אכלתי בגללך [דוגמת המעשה המובא בגמרא (שבת קיט:) שהארי אכל את העגל שהיה צריך לאוכלו במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה, עיי"ש], ובכל זאת "אנכי אחטנה" - הייתי חוטא על הארי ולא נתתיו לקיים מצות בוראו לטרוף אילי צאנך.​

 

[געגועים]

וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, בלילה אותיות בהילל, רמז למעשה המובא בגמרא (יומא לה:) שירד על הלל הזקן שלג במשך הלילה וכשעלה עמוד השחר מצאו עליו רום שלש אמות שלג, והלל היה לו שייכות בשורש נשמתו ליעקב אבינו כדאי'.

 

[געגועים]

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, ברבינו בחיי: ועל דרך הקבלה "זה לי עשרים שנה" כמו זה אלי ואנוהו, וכן בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ולפי שכבר הזכיר למעלה "זה עשרים שנה אנכי עמך", לא היה צריך לחזור זה לי עשרים שנה בביתך, אבל הענין כי למעלה ידבר על עצמו, ועתה ידבר בשכינה, כי היה ה' יתעלה עמו כל עשרים שנה שהיה בביתו. עכ"ל.

והנה אי' זה אלי ר"ת זכור את יום השבת לקדשו, וא"כ יעקב אבינו אמר "זה לי" ר"ת זכור יום השבת לקדשו בלי ריבוי "את", כי "את" מרבה תוספות שבת קודש, אבל יעקב אבינו כל עשרים שנה שהיה בביתו של לבן לא שמר אלא את השבת ולא תוספות שבת, כדאי' בספר בינת נבונים על מדרש פליאה עיי"ש הטעם, ולכן אמר זה לי עשרים שנה.​