פרשת משפטים - סקירות מרתקות !!!

[התורה]

לִבְנַת הַסַּפִּיר
וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כד, י)​

ביום ד' בסיון שלפני קבלת התורה, בעת שעלו להר, הציצו נדב ואביהוא והזקנים, וראו ראייה רוחנית של מראה כבוד ה', כאשר כביכול תחת רגליו מראה של לְבֵנָה העשויה מ'אבן ספיר' [וזה היה תחת רגליו בשעה שעבדו ישראל בחומר ובלבֵנִים]. כן היה תחת רגליו כביכול מראה של אור ושמחה כגוון השמים כשהם צלולים וברורים ללא עננים [מראה זה היה כשנגאלו].

ה'ספיר' היא אבן טובה ויקרה, והיא היתה גם אחד מאבני החושן (שמות כח, יח). בתרגום ירושלמי כתוב שאבן הספיר צבעו לבן, וכן הביא באבן עזרא בשם רבי סעדיה גאון. אולם לדעת האבן-עזרא צבעו אדום, ואילו בהדר זקנים וכן בפירוש רבי יוסף בכור שור כתבו, שצבעו כעין תכלת. ובחזקוני כתב שהיה זה בגוון 'תכלת-ולבן', וז"ל: 'יש ספיר שחור, וזה ספיר כעין לבן, והוא כעין תכלת בלו"י בלע"ז', עכ"ל (ולכאורה כוונתו לתכלת בהירה, ולא תכלת כהה).
​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

קידושי ייעוד​

יהודי שמכר את בתו הקטנה לאָמָה, בתמורה לסכום כסף שהאדון שילם לאב, מצוה על האדון שיקדש את האמה לעצמו לאשה. קידושין אלו נקראים בשם 'ייעוד', שהוא מלשון זימון, דהיינו שהיא מיועדת ומזומנת לו לאשה. בשונה מכל אשה המתקדשת שהבעל צריך לתת לה כסף או שטר לשם קידושין, הרי האדון המייעד ומקדש את האמה אינו צריך לתת לה מאומה, אלא היא מקודשת בכסף שהוא שילם לאביה כאשר קנה אותה, ואומר לה: 'הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך'. במידה והאדון אינו מקדש אותה, מצוה על בנו של האדון שיקדש אותה לעצמו, וגם הוא אינו צריך לתת כסף חדש, אלא אומר לה את הנוסח הנ"ל.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

עבד עברי​

ישנם שני אופנים של עבד עברי: א. יהודי שמכר את עצמו לעבד בגלל מצבו הכלכלי הדחוק. ב. יהודי שנתפס בגניבה, ואין לו יכולת לשלם את הגניבה, הרי הוא נמכר בבית דין כעבד, והתשלום מועבר לנגנב. ובעבד כזה עוסק הכתוב בפרשתנו. קיימים כמה הבדלים בין מוכר עצמו למכרוהו בית דין בגנבתו (רמב"ם הל' עבדים, ג, יב): מוכר עצמו - אינו נרצע, ומכרוהו בית דין - נרצע • מוכר עצמו - אסור בשפחה כנענית, ומכרוהו בית דין - רבו מוסר לו שפחה כנענית • מוכר עצמו - נמכר גם לגוי, ומכרוהו בית דין - אינו נמכר אלא לישראל • מוכר עצמו - נמכר לשש שנים ויתר על שש, מכרוהו בית דין - אינו נמכר אלא לשש • מוכר עצמו - אין מעניקים לו, מכרוהו בית דין - מעניקים לו.​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

בא במחתרת​

גנב הבא במחתרת, ברור לנו שבכוונת הגנב להרוג את בעל הבית, שכן הגנב יודע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ובעל הבית בוודאי ייאבק עמו, ומתוך כך מתכנן הגנב שכשבעל הבית ייאבק כנגדו, יקום הוא עליו ויהרגנו. משום כך, רואים את הגנב כאדם הבא להרוג, ומותר לבעל הבית להקדים ולהרגו, בשל הכלל: "הבא להרגך השכם להרגו". ומאחר שהגנב בא להרוג, נותנת התורה רשות לבעל הבית להקדים ולהרוג אותו, כי הבא להרגך - השכם להורגו, ואין זו עבירת שפיכת דמים. בהלכה זו ישנם שתי מיעוטים: א. אבא שבא לגנוב בביתו בנו, אסור לבן להורגו, כי ברור כשמש שאין בכוונת האב להרוג את בנו. ב. אם עדים ראו את הגנב בשעת גניבתו, והזהירו את בעל הבית שלא להורגו, אסור לבעל הבית להורגו, כי מאחר שהגנב נחשף על ידי עדים אין בכוונתו להרוג.​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

דמי כופר​

שור שהרג אדם, הוא שור תם [שעדיין לא הרג 3 פעמים], אין כל עונש על הבעלים. אבל שור שכבר נגח 3 נגיחות, ועדים הודיעו זאת לבעלים, נעשה השור 'מועד', ומכאן ולהבא אם הבעלים לא שמרו עליו והוא נגח אדם [או נשך, דחף ובעט] והלה מת, בעל השור מחויב מוות בידי שמים, ובנוסף עליו לשלם לבני הנהרג דמי כופר, וקיימת מחלוקת בגמרא אם דמי הכופר הם כשווי גופו של הניזק או שווי המזיק.

במידה והשור המועד הרג בנגיחתו עבד כנעני, אין הבעלים משלמים דמי כופר, אלא משלמים 30 שקלים, בלי להבדיל אם העבד שווה יותר או פחות.​

תורה שבכתב​