שייכות פרשת משפטים לפרשת יתרו (1 צופה)

[אחד יחיד]

פרשה זו מחוברת ונמשכת אל האמור בסוף פרשת יתרו, ואף שנקבע כאן הפסק בין הסדרות, בתוכן הדברים ובסדרם הוא המשך אחד, שאחר מעמד עשרת הדיברות אמרו בני ישראל למשה 'דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות' (לעיל כ, טז), ואכן משה הלך לשמוע את דבר ה' - 'ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים', ונענה הקב"ה לבקשתם ודיבר עם משה שהוא ימסור דברי ה' לעם. ותחילת הענין שדיבר עמו ה' הוא בפסוק - 'ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם' (פסוק יט). ואחר שנצטוו כמה מצוות שבין אדם למקום - 'לא תעשון אתי אלוהי כסף' ו'מזבח אדמה תעשה לי וגו'' (פסוקים כ-כג), נתן לו הקב"ה את מצוות 'המשפטים', שגם זה ימסור להם.

ונכללו בדברי ה' שנאמרו באותו מעמד גם כל פרשת משפטים, עד להלן בסוף הפרשה - 'ואל משה אמר עלה אל ה'' (כד, א), כלומר שאל בני ישראל נצטווה 'כה תאמר' למסור את כל הדברים שנאמרו לו, ואליו עצמו ניתן הציווי לעלות אליו. ובסיום נאמר - 'ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים' (כד, ג).

והנה מבואר בזה כי אלו הם יסודות התורה העיקריים, אשר בני ישראל נדרשים לקיימם כדי להעמיד את 'מבנה העם' באופן הרצוי לפני ה'. כי כך היא צורתו הנכונה של עם ה'. וזה כולל הן את החובה הבסיסית של 'עבודת ה'', כמבואר בפסוקי 'לא תעשון אתי אלוהי כסף', 'מזבח אדמה תעשה לי'. והן לנהוג ביושר על פי ה'צדקה והמשפט', כמבואר בכל פרשת משפטים.

וכמו"כ בעשרת הדיברות, מבוארים שני עיקרים אלו, בלוח האחד מבואר חובת עבודת ה', ובלוח השני המצוות שבין אדם לחבירו, לא לפגוע בזולת ובזכויותיו. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)​

 

[אחד יחיד]

ונראה שעל זה מבוססת תשובתו של הלל הזקן, לאותו גר שביקש לדעת את התורה על רגל אחת ואמר לו - 'דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך, פירושה הוא, זיל גמור' (שבת לא.).

ונראה שלמד זאת מפרשיות אלו, הן מעשרת הדיברות, והן מפרשת משפטים, ובשניהם ניתנו המצוות של עבודת ה', והמצוות שבין אדם לחבירו, הרי שאלו הם עיקרי התורה שהם מתחייבים מצד עצם עמידתם כעם ה'.

ואמנם ישנם מצוות שנתוספו אחר כך בספרי ויקרא במדבר ודברים, הבאים מצד קדושת ישראל, והם הוספות ודרגות יותר נעלות שנתחייבו בהם לרגל תפקידם להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומשום שהם בחינת בנים להקב"ה, אבל יסודי התורה שניתנו להם הם עבודת ה' ועשות משפט.

ומה שלא אמר הלל לגר את חובת עבודת ה', היינו משום שזה דבר פשוט ומובן מאליו, שהרי זה יסוד תפקיד היהודי, אבל שאלת הגר היתה מה הוא תוכן כל מצוות התורה, ועל זה אמר לו הלל 'דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה'.

ויש השואלים מה טעם אמר לו הלל בלשון שלילה 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד', ומדוע לא אמר לו בלשון חיובית במידה טובה מרובה, וכלשון התורה 'ואהבת לרעך כמוך', ולפי דברינו תשובתו של הלל מיוסדת על העיקר של התורה אשר מבואר בעשרת הדיברות ובפרשה זו שנאמרה לרגל קבלת התורה. ובאלו לא מצינו אלא את החיוב הבסיסי הנתבע מעם ה', והיינו שלא לפגוע בזולת ולא לשלול את זכויותיו. אולם המצוה של 'ואהבת לרעך כמוך', היא כבר דרגה יותר רמה ונעלית, אשר נתפרשה בפרשת 'קדושים' ונובעת מקדושת ישראל, שכבר מתחייבים בעדינות ורוממות יתירה'. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)​