מהמכלול
ייעוד הצוואה
יש מחלוקת בין הפוסקים, למי ייעד רבי יהודה את הצוואה. יש שסייגו את הצוואה לצאצאיו בלבד, או לאנשים מסוימים מצאצאיו[ג], או רק לזמן מוגבל[31]. בכך תירצו חלק מהפוסקים את העובדה שהצוואה מחמירה יותר מספר חסידים, משום שהצוואה נועדה לזרעו בלבד (לחלק מהדעות), ואילו ספר חסידים נועד לכלל העם[32].
כמו כן, היו בין הפוסקים שסברו שהצוואה תקפה רק למי שחושש ומקפיד עליה[ד][34].
בחלק מכתבי היד[35] נכתב במפורש שהצוואה מיועדת לכלל העם[ה]. מאידך, בכתב יד פטרבורג - נכתב שהצוואה ממוענת עבור בניו של רבי יהודה החסיד, ללא אזכור שייכות הצוואה לכלל ישראל.
חלק מההוראות המופיעות בצוואה מנוסחות בלשון עבור צאצאיו, כמו הוראתו שלא יקרא איש מזרעו את בנו בשם יהודה או שמואל[ו], וכן שכל יולדת מזרעו לא תאכל בשר תרנוגולת בסעודתה הראשונה לאחר הלידה[40]. מניסוחים אלו יש שהוכיחו שכל הצוואה תקפה רק עבור צאצאיו[דרוש מקור].
מספר אזהרות כלליות בצוואה מעידות שהצוואה יועדה אף לאומות העולם, כמו האיסור לחתן שני אחים ביחד[41], בו מוסיף רבי יהודה ואוסר לאומות העולם, לחתן שני אחים פרשים ביום אחד[42] ועוד.
[דרושה הבהרה]כמו כן, סעיפים אחרים שלא נכתבו במפורש לזרעו, מעוררות קושי בהנחה שהצוואה נכתבה לציבור הרחב, כמו אזהרת הרבנים מלדור בהיידלברג, ואזהרת מי ששמו "אליעזר" מלדור בריגנסבורג[43]. ואכן בכתב יד שבמחזור רוטשילד - נכתב על הנהגות אלו שהם נועדו לזרעו בלבד. לדעת רבי משה גרינוולד האזהרות שנכתבו לזרעו התווספו מאוחר יותר, ומקורם אינו מהימן[44][45].
יש שהוכיחו מכך שהצוואה מופיעה בספרי תלמידיו[46] המיועדים לכלל ישראל, שהיא נועדה לכלל הציבור. כמו כן בחמש מאות שנה שלאחר כתיבתה לא הוזכרה כלל הדעה לפיה הצוואה נכתבה לזרעו בלבד. בנוסף, עצם העובדה שרק בחלק מההנהגות מוזכר שהם לזרעו מוכיחה ששאר ההוראות נועדו לכלל העם.
מעמדה ההלכתי והשפעתה
ספר החסידים, מהדורת 1724, בו הודפס צוואת רבי יהודה החסיד בשנת ה'שפ"ד
חלק מהאחרונים סבורים כי הצוואה לא תקפה, או כלל לא נכתבה על ידי רבי יהודה החסיד, כאשר אחד הראיות לדבריהם, היא העובדה שיש בצוואה דברים הסותרים את דברי חז"ל[47], לעומתם יש הסוברים שאין לתמוה על כך שחכם אוסר דבר שחכמים התירו לפניו[ז], מאחר שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה[48].
לעומת זאת, חלק מהפוסקים חששו לצוואה מאוד, ואף הזכירו אסונות רבים שאירעו לדעתם, בעקבות אי הקפדה על הצוואה. כך למשל, דחה רבי חיים אברהם גאטיניו[49] את ההיתר של רבי יוסף פילוסוף[50] לנתוץ תנור כדי לבנות שם בית תלמוד לבנו[ח], והוסיף שלאחר ההיתר של רבי יוסף, בתוך 30 יום, נפטר בעל הבית שהסתמך על ההיתר[ט]. בעקבות כך, החיד"א פסק[54] שיש להחמיר בקיום הצוואה. כמו כן, המהרש"ם מברז'אן העיד[55] שבהיותו רב בעיר יאזלובייץ, ראה אדם שנתץ מעט ממקום התנור לצורך הרחבת בית המדרש, ולאחר מכן נחלש ומת בעקבות חולי ושיתוק.
הקפדה על הצוואה מחשש לאסונות
התייחסות מיוחדת לצוואה, מובאת בספרי רבני איזמיר, ביניהם רבי חיים בנבנשתי[56] ורבי אליהו הכהן איתמרי, [57] שחששו לה מאוד. עם זאת, העידו שבעירם לא הקפידו על האזהרה שיש להימנע מלשאת אשה ששם אביה כשמו[58] אלא אם כן מדובר בשלושה דורות של אותו שם[56].
לעומת זאת כאשר בעת שידוך מסוים בעירו, נחלה החתן, סברו שזה משום שעבר על האזהרה מהצוואה, ולכן הקפידו מאוד על קיום הצוואה[59]. על אותה אזהרה, כתב רב העיר באותה תקופה, רבי חיים פלאג'י: "גם אני בעוניי ראיתי הרבה מאוד בעירנו זאת (איזמיר) אנשים שהיה שמם כשם חמיהם ולא הצליחו, הן במיתה בר מינן, הן בעוני, הן בלא בנים"[60].
כמו כן[דרושה הבהרה], רבי עבדאללה סומך[61] תלה את ההקפדה הרווחת לימנע מנישואין בהם שמות החתן והחותן שווים[62], בתקדימים של נישואין כאלו שהיו כושלים. מאידך, לגבי מקרים של זיווגים של שני אחים לשתי אחיות, כתב שלא ראה קשיים בזיווגים אלה[61]. גם לדעתו, הסכנה באי הציות לצוואה - משפיעה ומרתיעה אנשים מלעבור על הצוואה, ואף נותנת לצוואה תוקף של מנהג שאין לעבור עליו, כפי שכתב גם שאין לנתץ תנור[63], אך מוסיף שראה שיש בני אדם שעשו תנאי והצליחו[64].
בנוסף, גם החיד"א העיד[54], שראה שלא הצליחו בזיווגם: ”ואתיא מכללא, אחת היתה שאמר אביה שאינו חש לזה, ולא היו ימים מועטים שמת החתן בקצרות שנים והכלה אזלא ומדלדלא, ושוב נישאת ונתגרשה ומתה בחוסר כל וזרע אין לה, רחמנא ליצלן”. היו גם רבנים שבתחילה לא הקפידו כלל באזהרות מהצוואה, אך לאחר שאירעו אסונות, הניחו שהם נבעו מאי הקפדה על קיום הצוואה, כדוגמת רבי אברהם בינג, אב"ד וירצבורג, שחיתן את שני בניו לשתי אחיות, וכאשר חזר מחתונת הצעיר הוא נפל מהעגלה ונמחצה ידו, והתבטא שזוהי "סטירה" מרבי יהודה החסיד[65]. בנוסף לכך, מובא[66] שבעל השמן רוקח, חיתן את שתי בנותיו לשני אחים, וזוג אחד התגרשו[67], וסברו שהדבר אירע עקב אי ציות לצוואה.
בין הסברות המצדדות בהקפדה על קיום הצוואה, יש הסוברים, שבשל חוסר הבהירות סביב כותב הצוואה, ייעודה ותוקפה, עדיף לכתחילה להקפיד עליה מספק, שמא היא אכן נכתבה על ידי רבי יהודה החסיד ומיועדת לכלל עם ישראל. כך למשל בספר רוח חיים[68] לא רצה לפסוק דבר שייתכן ועל ידו יתקיים תקלה וחשש סכנה, והחליט לא להגיב לשאלה האם להקפיד על הצוואה, בשל הכלל "שב ואל תעשה - עדיף"[69]. כמו כן מסופר בשו"ת חמדת שאול[70] שאדם פנה אל רבי צבי הירש שפירא (הדרכי תשובה), אודות שידוכי כלה וחמותה שקרויים באותו שם, והשיב לו שישנו את שמה של הכלה וכן עשו, אך לאחר זמן התעגנה האישה בשל מלחמת העולם הראשונה, וכתב שם שמעשה זה מוכיח שהרחמנות נהפכה לאכזריות.
אל הטענה שבעקבות אי הקפדה על סעיפי צוואת רבי יהודה החסיד, התרחשו אסונות במקרים רבים, מה שמביא להקפדה רבה על הצוואה, הצטרפו גם חלק מהפוסקים האחרונים, כך למשל, רבי יצחק אייזיק ספרין מקומרנה, התבטא שמימיו לא ראה אדם שעבר על הצוואה והצליח[71]. לעומתם, גם חלק אחר מהאחרונים, פסקו כי אין לצוואה תוקף הלכתי, לדוגמת רבי עובדיה יוסף[72] ועוד.
הרב יחזקאל אברמסקי, שהיה אב בית דין בלונדון, העיד כי רוב הגיטין שסידר היו אצל זוגות שלא הקפידו על הצוואה[73].
קיום הצוואה למעשה
יש המחמירים שאף אם ייתכן שהצוואה נועדה רק לזרעו, אין ליטול סיכון[74] באי קיום הצוואה. יש שהקילו בעת ספק מחמת הספק שמא לא התכוון לשאר העם, ומקילים משום ספק ספיקא[75].
גישה נוספת אומרת שאף אם נכתבה הצוואה לזרעו בלבד - היא לא נועדה אלא לדורות הראשונים, והיא כבר לא תקפה אף לזרעו[76]. יש המוצאים אסמכתא לכך בעדותו של המהרש"א שהוא מצאצאי רבי יהודה, והעובדה שקוראים לו שמואל ולאביו יהודה מראה שכבר בדורו לא חששו צאצאי רבי יהודה החסיד לצוואה[77].
הצוואה היא הצוואה הנוהגה ביותר בתולדות עם ישראל[78]. ההקפדה המרובה על הצוואה הביאה לאימרה ידועה שאילו היו עשרת הדברות כתובים בצוואה היו מקפידים עליהם יותר[79] חלק מההנהגות בצוואה נכללו אף בשולחן ערוך, ביניהם האזהרות לא לקבור שונאים זה לצד זה[80][81]; לא להשאיר קבר פתוח[82][83]; ליישר את אצבעותיו של המת[84][85]; איסור שחיטת אווז בחודשים טבת ושבט[86], לא לבקש מאדם לשמש כסנדק בשתי בריתות באותה משפחה