כתיב שמות טו כה שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו ופירש"י: במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה ודינין. ובפשטות נתן להם דינים והלכות שילמדו, אמנם חזינן שנטוו ישראל על השבת קודם מתן תורה והכי מפורש בכמה דוכתי (סנהדרין נו: שבת פז: הוריות ח:)
וצ"ע לשיטת רש"י (ע"ז ג: ד"ה נמרוד וכן בדף נא. ד"ה לבני נח) שישראל קודם מתן תורה דין בן נח היה עליהם, וכידוע שנכרי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:) וכיצד נצטוו במרה על שמירת שבת הא סותר לדינם בזמן הזה.
וכתב אור זרוע (פתיחה להל' ערב שבת ) שבמרה ניתנה השבת לסימנא בעלמא, ולא ניתנו הלכותיה עד סיני ולכן אתי שפיר דבאמת לא נצטוו על שמירת השבת ממש.
אלא דעיקר דבריו לכאו' צ"ע דנסתרים מדברי הגמ' בשבת (פז:) שהקשתה למ"ד במרה נצטוו על השבת כיצד נסעו ישראל מרפידים ביום השבת ומשני התם אשבת אפקדו, אתחומין לא אפקדו. הרי להדיא דלבר מתחומין נצטוו על כל הלכות שבת, והיינו דלא כאור זרוע ולדידיה קושיית הגמ' לכאו' מעיקרא ליתא כיוון דלא נצטוו כלל על הלכות שבת וצע"ג
ומצאתי באחרונים שדנו במעשה שהיה באחד שהיה במצב של גר שמל ולא טבל כשנכנסה ש"ק. ודנו האם מותר לו לשמור שבת כיהודי. או דנימא דכיון דמל ולא טבל כאילו לא מל. א"כ דינו כגוי, וגוי ששבת חייב מיתה. וכתב בשו"ת בנין ציון (סי' צא) להוכיח דבמילה לבד יש לגר דין ישראל ומותר לו לקיים את השבת, מהא דאיתא בגמ' כאן דעל שבת נצטוו ישראל במרה, והרי הטבילה לא היתה עד סיני, א"כ ע"כ קיימו ישראל שבת כשמלו ולא טבלו לבד, אף שב"נ מצווה על יום ולילה לא ישבותו, וע"כ מבואר מזה שגם גר שמל ולא טבל יכול לשמור שבת עכ"ד הבנין ציון שם. וראי' זו הביא גם באבני נזר (יו"ד סי' שנ"א ס"ק ד') ע"ש.
ועוד מצינן במדרש רבה (דברים פרשה א' אות כ"א) שכתב וז"ל ואמר ר"י בר חנינא עובד כוכבים ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה וכו'. משמע דאף בקיבל עליו את המילה ולא מל או לכל הפחות מל ולא טבל כבר מצי לשבות ודו"ק.
ולפי"ז לפי דברי הבנין ציון והאבנ"נ והתו"י והמדרש הנ"ל, דכאשר בני ישראל היו כבר במרה מהולים הותר להם ואף אולי היו כבר מחוייבים לשמור את השבת דהרי מן המדרש בקיבל עליו המילה מצי לשבות ולא שייך למימר דמצוה זו נאמרה לבני נח, דהרי נאמרה לנימולים ושאני ושאני כאמור. וא"כ אכן נכון הדבר דסתם נכרי דלא מל ולא טבל בודאי דעליו איכא איסור מיתה בשמירת שבת של יום ולילה לא ישבותו, אך בני ישראל במעמדם במרה שהיו כבר לאחר המילה ולדברי הזוה"ק שהובא באבני נזר אף פריעה הייתה, בוודאי מן השורה שחייבים לשמור שבת.
וצ"ע לשיטת רש"י (ע"ז ג: ד"ה נמרוד וכן בדף נא. ד"ה לבני נח) שישראל קודם מתן תורה דין בן נח היה עליהם, וכידוע שנכרי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:) וכיצד נצטוו במרה על שמירת שבת הא סותר לדינם בזמן הזה.
וכתב אור זרוע (פתיחה להל' ערב שבת ) שבמרה ניתנה השבת לסימנא בעלמא, ולא ניתנו הלכותיה עד סיני ולכן אתי שפיר דבאמת לא נצטוו על שמירת השבת ממש.
אלא דעיקר דבריו לכאו' צ"ע דנסתרים מדברי הגמ' בשבת (פז:) שהקשתה למ"ד במרה נצטוו על השבת כיצד נסעו ישראל מרפידים ביום השבת ומשני התם אשבת אפקדו, אתחומין לא אפקדו. הרי להדיא דלבר מתחומין נצטוו על כל הלכות שבת, והיינו דלא כאור זרוע ולדידיה קושיית הגמ' לכאו' מעיקרא ליתא כיוון דלא נצטוו כלל על הלכות שבת וצע"ג
ומצאתי באחרונים שדנו במעשה שהיה באחד שהיה במצב של גר שמל ולא טבל כשנכנסה ש"ק. ודנו האם מותר לו לשמור שבת כיהודי. או דנימא דכיון דמל ולא טבל כאילו לא מל. א"כ דינו כגוי, וגוי ששבת חייב מיתה. וכתב בשו"ת בנין ציון (סי' צא) להוכיח דבמילה לבד יש לגר דין ישראל ומותר לו לקיים את השבת, מהא דאיתא בגמ' כאן דעל שבת נצטוו ישראל במרה, והרי הטבילה לא היתה עד סיני, א"כ ע"כ קיימו ישראל שבת כשמלו ולא טבלו לבד, אף שב"נ מצווה על יום ולילה לא ישבותו, וע"כ מבואר מזה שגם גר שמל ולא טבל יכול לשמור שבת עכ"ד הבנין ציון שם. וראי' זו הביא גם באבני נזר (יו"ד סי' שנ"א ס"ק ד') ע"ש.
ועוד מצינן במדרש רבה (דברים פרשה א' אות כ"א) שכתב וז"ל ואמר ר"י בר חנינא עובד כוכבים ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה וכו'. משמע דאף בקיבל עליו את המילה ולא מל או לכל הפחות מל ולא טבל כבר מצי לשבות ודו"ק.
ולפי"ז לפי דברי הבנין ציון והאבנ"נ והתו"י והמדרש הנ"ל, דכאשר בני ישראל היו כבר במרה מהולים הותר להם ואף אולי היו כבר מחוייבים לשמור את השבת דהרי מן המדרש בקיבל עליו המילה מצי לשבות ולא שייך למימר דמצוה זו נאמרה לבני נח, דהרי נאמרה לנימולים ושאני ושאני כאמור. וא"כ אכן נכון הדבר דסתם נכרי דלא מל ולא טבל בודאי דעליו איכא איסור מיתה בשמירת שבת של יום ולילה לא ישבותו, אך בני ישראל במעמדם במרה שהיו כבר לאחר המילה ולדברי הזוה"ק שהובא באבני נזר אף פריעה הייתה, בוודאי מן השורה שחייבים לשמור שבת.
