פסחים דף ד' ע"א הגמ' שהגמ' הוכיחה בארוכה שהמילה "אור" במשנה הראשונה במסכת הכוונה ל"לילה" שואלת הגמ' - והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא ״אור״ אורתא הוא, מכדי בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר — חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה, ונבדוק בשית. וכי תימא זריזין מקדימין למצות, נבדוק מצפרא. דכתיב: ״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״, ותניא: כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר: ״וישכם אברהם בבקר״. וכתבו התוס' שנאמר וישכם אברהם בבקר - ואם תאמר והיכי מוכח מהאי קרא דזריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא והא בפרק גיד הנשה (חולין צא. שם) יליף ר' אבהו מהאי קרא דתלמיד חכם לא יצא יחידי בלילה ויש לומר דהכא מוכח מקרא דעקידה דלא היה נמנע אברהם מלצאת יחידי בלילה דשלוחי מצוה אינן נזוקין ועוד דשני נעריו היו עמו והתם מוכח מוישכם אברהם בבקר דכתיב גבי סדום דלא היה מצוה ויחידי היה שלא רצה שיראו במפלתן של סדום:
וקשה 1. למה כתבו התוס' "שני נעריו היו עימו ולכן היו שלושה ולכן השדים לא הזיקו לו? בעצם להיכן נעלם יצחק? למה הוא לא מוזכר כאן? וא"ת שהרי עלה בדעתו שהוא חוזר בלי יצחק וממילא צריכים שיהיו ג' ודברי התוס' מדברים על החזרה - זה כבר אחרי שהגיע היום, שהרי מקריבים קרבנות ביום, ואין כבר חשש מזיקין!
2. למה בכלל הוא לקח את 2 נעריו? היינו שבהלוך היו ד' ובחזור - שכבר היה ביום - היו (בהוו"א) ג'? והרי כבר לא צריכים להיזהר מן המזיקים ביום?
3. כיצד הוכחנו ממילה שנבדוק ביום שאחרי ליל י"ד היינו ביום י"ד? והרי מילה א"א לעשותה בכלל בלילה שלפני היום השמיני? וא"ת כיוון דזה המקור ל"זריזין מקדימין" - מ"מ אין זה דומה למקרה שלנו? ושמא עפי"ז כל מקום שרוצים להקדים משום "זריזין מקדימין" זה חייב להיות דווקא ביום ולא בלילה שלפני אפי'? ושמא הגמ' רצתה שיבדוק ביום י"ג?
4. וכן מדיוק לשון התוס' "..ויש לומר דהכא מוכח מקרא דעקידה דלא היה נמנע אברהם מלצאת יחידי בלילה דשלוחי מצוה אינן נזוקין." היינו רק מתי שיש ספק שמא ינזק אז "שלוחי מצווה אינם ניזוקין" אבל מתי שההיזק וודאי - אין את הכלל הזה, של ה"שלוחי מצווה" וכו' - לכאו' מקום שדרך המזיקין\כל חיה מזיקה אחרת - דרכה להיות באותו מקום זה לכאו' נחשב כבר היזק וודאי, וא"כ קשה שהרי מצינו בדף ח' ע"א - תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק — מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב — כי משתמש, היכי אישתמש? לא צריכא, דנפל. אי נפל, למה לי בדיקה? והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת — הרי הוא כמבוער! התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו. והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין? אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה. וכתב רש"י שמא תאבד לו מחט - קודם לכן ואתי השתא לעיוני בתרה וכיון דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה הוא וניזוק: ע"כ. - והיינו משמע שסכנת עקרב אם היא לא סכנה וודאית - וכתב האליה רבה בשו"ע סי' תל"ג י"ג [יג] סכנת עקרב וכו'. דוקא במקום שמצויים שם עקרבים, ואפשר דבמקום שמצויים נחשים צריך לבדוק (מגן אברהם): - ומ"מ למרות שהסוגיא מדברת על מקום שמצויים בו עקרבים מ"מ מ"ש הגמ' שלא צריך לבדוק זה לא משום שהשמירה של "שלוחי מצווה" אינה מועילה במקום שהמזיקים מצויים בו, אלא משום ט'כנית במקרה שיאבד את השמירה כולה? ובפרט ע"פ מ"ש הר"נ בפירוש בהמשך הגמ' בדף ח' תניא חור שבין יהודי לארמאי זה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו פלימו אומר כל עיקר אינו בודק מפני הסכנה שמא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי: וכתב הר"נ מפני הסכנה. ואע"ג דשלוחי מצוה אינן נזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני: וא"כ מ"ט הגמ' לא כתבה במפורש שהסיבה שא"צ בדיקה בחור הזה במקום שעקרבים מצויים בו משום שהכלל של ה"שלוחי מצווה" וכו' אינו מועיל כבר? אלא הגמ' העדיפה להעמיד את המקרה ד"שמא יאבד לו" וכו'?!
וקשה 1. למה כתבו התוס' "שני נעריו היו עימו ולכן היו שלושה ולכן השדים לא הזיקו לו? בעצם להיכן נעלם יצחק? למה הוא לא מוזכר כאן? וא"ת שהרי עלה בדעתו שהוא חוזר בלי יצחק וממילא צריכים שיהיו ג' ודברי התוס' מדברים על החזרה - זה כבר אחרי שהגיע היום, שהרי מקריבים קרבנות ביום, ואין כבר חשש מזיקין!
2. למה בכלל הוא לקח את 2 נעריו? היינו שבהלוך היו ד' ובחזור - שכבר היה ביום - היו (בהוו"א) ג'? והרי כבר לא צריכים להיזהר מן המזיקים ביום?
3. כיצד הוכחנו ממילה שנבדוק ביום שאחרי ליל י"ד היינו ביום י"ד? והרי מילה א"א לעשותה בכלל בלילה שלפני היום השמיני? וא"ת כיוון דזה המקור ל"זריזין מקדימין" - מ"מ אין זה דומה למקרה שלנו? ושמא עפי"ז כל מקום שרוצים להקדים משום "זריזין מקדימין" זה חייב להיות דווקא ביום ולא בלילה שלפני אפי'? ושמא הגמ' רצתה שיבדוק ביום י"ג?
4. וכן מדיוק לשון התוס' "..ויש לומר דהכא מוכח מקרא דעקידה דלא היה נמנע אברהם מלצאת יחידי בלילה דשלוחי מצוה אינן נזוקין." היינו רק מתי שיש ספק שמא ינזק אז "שלוחי מצווה אינם ניזוקין" אבל מתי שההיזק וודאי - אין את הכלל הזה, של ה"שלוחי מצווה" וכו' - לכאו' מקום שדרך המזיקין\כל חיה מזיקה אחרת - דרכה להיות באותו מקום זה לכאו' נחשב כבר היזק וודאי, וא"כ קשה שהרי מצינו בדף ח' ע"א - תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק — מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב — כי משתמש, היכי אישתמש? לא צריכא, דנפל. אי נפל, למה לי בדיקה? והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת — הרי הוא כמבוער! התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו. והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין? אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה. וכתב רש"י שמא תאבד לו מחט - קודם לכן ואתי השתא לעיוני בתרה וכיון דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה הוא וניזוק: ע"כ. - והיינו משמע שסכנת עקרב אם היא לא סכנה וודאית - וכתב האליה רבה בשו"ע סי' תל"ג י"ג [יג] סכנת עקרב וכו'. דוקא במקום שמצויים שם עקרבים, ואפשר דבמקום שמצויים נחשים צריך לבדוק (מגן אברהם): - ומ"מ למרות שהסוגיא מדברת על מקום שמצויים בו עקרבים מ"מ מ"ש הגמ' שלא צריך לבדוק זה לא משום שהשמירה של "שלוחי מצווה" אינה מועילה במקום שהמזיקים מצויים בו, אלא משום ט'כנית במקרה שיאבד את השמירה כולה? ובפרט ע"פ מ"ש הר"נ בפירוש בהמשך הגמ' בדף ח' תניא חור שבין יהודי לארמאי זה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו פלימו אומר כל עיקר אינו בודק מפני הסכנה שמא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי: וכתב הר"נ מפני הסכנה. ואע"ג דשלוחי מצוה אינן נזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני: וא"כ מ"ט הגמ' לא כתבה במפורש שהסיבה שא"צ בדיקה בחור הזה במקום שעקרבים מצויים בו משום שהכלל של ה"שלוחי מצווה" וכו' אינו מועיל כבר? אלא הגמ' העדיפה להעמיד את המקרה ד"שמא יאבד לו" וכו'?!