שיר קינת סוכה ביום גשום... (1 צופה)

[סוכתי]

מה שלומך סוכתי הקטנה?
רטובה עד לשד הסכך?!
רוויה בגשמי "ברכה"..?
מרגישה כשפחה – שגברתה שפכה לה קיתון על פניה?
בכל זאת מנעי קולך מבכי ועיניך מלהזיל דמעה...
כפפי את קומתך, וקבלי בדומיה את השפע הנשפך עליך ממרומים..
שפע, מאוצרם הטוב של השכנים בני מצרא....
היושבים על מרומי קרת (בקומות הגבוהות)

סוכתי העלובה
העברי נא על עלבונך,
על צינור מים שמכה בך ללא רחם
על צוננים המעטרים את מצחך (סכך)
שאי את סבלך בשקט ודומיה,
ולו כדי למנוע קדחת גהינום משכנך, "דר עליון.." (בקומה הגבוה)
שחפץ בכל לב להדליק את מזגנו וטפטופו,
לצנן את נפשו, נפש יהודי הומיה...

סוכתי הנרגנת.
הסירי קול תרעומת, כבשי את כעסיך.
גם אם פארך (קישוטים) נהפך לאפר..
ולבושך הצחור (בד לבן) נצבע בשחור..
וצלך (סכך) המגונן, מחורר ככברה...
ואורחך המוזמן (עבדכם הרטוב...) בוש ונכלם...
אבל מה זאת, אל מול מנת אושר של יהודי גבה קומה.. מצונן...?
אז במטותא, אל תאמצי את לבך, להשבית מאווייו של יהודי חם מזג..

סוכתי הדואבת.
במה אנחמך?
אם במשפט 'מן השמים תנוחמי'....
אזי יתעורר בך זיכרונות קודרים..
זיכרונות של שמיים, עננים, מים, רטיבות, סרחון,
חורבן הבית הארעי.. ומה טעם שאוסיף על סבלך...
ואם אנסה לערב את - 'המקום שינחם אותך' בתוך שאר אבלי הטפטוף...
אזי 'המקום והמיקום הוא הוא הגורם..', ועל אחת כמה וכמה תמאני מהינחם..
"ובמסתרים תבכה נפשך, ודמע תדמע, ויגירו עיניך דמעה"..
דמעה על כל טיפה וטיפה הקופצת לעומתך...

סוכתי הגיבורה.
הממאנת לקבל ניחומי שווא...
בכל זאת שמעי משפט, ושמא תחי נפשך..
'הנרטבים.. ואינם עולבים,
שומעים חרפת הטיף טיף.. החדגוני והמונוטוני.. ואין משיבים ברוחם...
כצאת השמש בגבורתו, ויבשו פניך מדמעה...
וצינור ישיר עד למעלה, עד לכסא הכבוד, יקבל את נאד דמעותיך....'
ושולי בגדיך (קורותיך) יחווירו באור יקרות.. ויש שכר לפעולתך..

ובת קול יוצאת מהשמים ואומרת:
"ואהבת לסוכתך כמוך...." זה כלל גדול בכל עת וזמן..
בעת האסיף והגשם, ובעת הקציר והשמש..
לדר העליון ודר התחתון..
ולמרות זאת הטיפות ממשיכות לרדת..
ואת נואשת.

שלום לך סוכתי.
על החתום
השכן מקומה מינוס 1...