- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,455
- נקודות
- 1,280
בספר 'אמרות טהורות' על חודש ניסן – דברות ושיחות קודש מאת כ"ק אדמו"ר מראחמיסטריווקא-ארה"ב שליט"א, כתב: "הנה תכלית ענין קריעת ים סוף היתה, כדי להביא את בני ישראל לידי אמונה שלימה בהקב״ה, כמו שאמר הכתוב (שמות י"ד, ל"א) 'ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו', שבני ישראל השיגו בעת ההיא האמונה השלימה בהקב״ה, וכח זה נקבע ביום שביעי של פסח מדי שנה בשנה עד סוף כל הדורות, ׳דער טאג איז מסוגל צו אמונה'".
הנה האמת היא שבני ישראל כבר באו לאמונה לפני זה, בעוד שהיו בארץ מצרים, כאשר ראו את הניסים והנפלאות שעשה הקב״ה בעשר מכות, וא״כ למה נאמר כאן 'ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו', דמשמע מזה שרק עכשיו באו לאמונה. אכן האמת היא, שצריכים להבין בעיקר הענין, מה היה הצורך להיות 'יציאת' בני ישראל מארץ מצרים, ושירדפו מצרים אחריהם ולקרוע להם הים, הלא ע״י הניסים שעשה הקב״ה במצרים, כבר באו ישראל להכרת האמונה השלימה בהקב״ה, וידעו כי אני ה׳, ומה ניתווסף יותר בקריעת ים סוף?
אכן הענין הוא, כי אע״פ שכבר השיגו ישראל האמונה ודעת את ה׳ בארץ מצרים, אעפי״כ לא היה יכול להיות להכרה ההיא קיום לעד ולנצח, מפאת גודל הטומאה השורה בארץ מצרים, שהרי אף פרעה בעצמו, כאשר ראה את האותות והמופתים החזקים, הוכרח לבוא לידי אמונה, אלא שזו היתה אמונה רק לפי שעה בלבד, ולא התקיימה אצלו על זמן רב, וכמו שאנו רואים בכל מכה ומכה, שבא להכרת האמונה וביקש העתירו אל ה׳, אולם מיד כאשר היתה הרווחה חזר מדבריו, ולא שלח את בני ישראל ממצרים, כל זה היה היות שפרעה הי׳ שקוע כל כך בתוך כוחות הטומאה רח״ל, והוא היה עצם הטומאה, על כן לא היתה האמונה יכולה להתקיים אצלו.
וזה הוא הענין שהוצרך להיות 'יציאת מצרים', כי כל זמן שהיו בני ישראל בתוך ארץ מצרים, לא היתה האמונה יכולה להתקיים אצלם לעד ולעולם, לזה הוצרך להיות דייקא באופן זה, שאחרי כל הניסים שעשה הקב״ה במצרים, יצאו בני ישראל מארץ מצרים, וירדפו מצרים אחריהם ואז קרע לפניהם הים, הנה על ידי כן באו בני ישראל להכרה השלימה באמונה בהשי״ת, כיון שכבר התרחקו והתנתקו מטומאת מצרים, ועל ידי כן יכולים היו להשריש בנפשם האמונה השלימה והבהירה, באופן שתתקיים לעד ולנצח.
ועל דרך זה היה כ״ק מו״ח זצוק״ל (ה"ה כ"ק הרה"ק מסקווירא זי"ע) רגיל לומר בשם ה"תפארת עוזיאל" (בשלח, ד״ה ויהי בשלח), לפרש מאמר הכתוב (שמות י"ד, ל'): "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", שהכוונה היא כך, כי כל זמן שבני ישראל היו יושבים בתוך ארץ מצרים לא הי׳ להם האמונה השלימה והבהירה כפי הראוי, מפאת שהיו שקועים בתוך טומאת מצרים, שזה מנגד לאמונה, ולזה אמר הכתוב (שמות י"ג, י"ז): "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו׳ פן ינחם העם בראותם מלחמה", ר״ל כיון שלא עברו כי אם ימים מועטים מאז שהיו במצרים, שקועים בטומאת מצרים רח״ל, על כן לא היו מסוגלים עדיין לקלוט הכרת האמונה על האופן הראוי, ולפיכך יש לחוש, שכאשר תארע מלחמה אז ינחם העם, מפאת חסרון האמונה, ולא יוכלו לעמוד באמונתם בעת צרה.
על כן אחרי שיצאו ממצרים ובאו בני ישראל אל שפת הים, אז נעשה להם הנס הגדול של קריעת ים סוף, ובעת ההיא כבר היו מסוגלים להשריש בנפשם האמונה השלימה באמת, כיון שכבר יצאו מארץ מצרים, וכבר פרשו מטומאת מצרים, ועל ידי זה התקרבו יותר למידת הקדושה, הנה על כן היו מסוגלים להשיג עכשיו ההכרה האמיתית והשלימה ביסודי האמונה ובטחון, באופן שתוכל להישאר קשורה עמהם בפנימיות לבם ונפשם לעד ולעולם, כיתד בל תמוט.
וזהו פירוש הכתוב: "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל", שביום ההוא הי׳ ישועת ישראל בשלימות הראויה, היינו שנגאלו ויצאו לחירות אמיתית מטומאת מצרים. ולזה אמר הכתוב "וירא ישראל את מצרים מת", היינו שעכשיו באו להכרה עד כמה התעצם והפליג כח הטומאה במצרים, עד שהשיגו לראות בעיניהם שהמצרים הינם בבחינת 'מת', היינו ע״ד אמרם ז"ל (ברכות י"ח:) הרשעים בחייהם קרויים מתים, הנה בעת ההיא הבינו עד כמה טוב להם לבחור לעצמם דרך הקדושה, ועל כן התקרבו לאמונה השלימה בהקב״ה. עכ"ד. (רבי שלמה זלמן פרידמן אב"ד סאנטוב)
הנה האמת היא שבני ישראל כבר באו לאמונה לפני זה, בעוד שהיו בארץ מצרים, כאשר ראו את הניסים והנפלאות שעשה הקב״ה בעשר מכות, וא״כ למה נאמר כאן 'ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו', דמשמע מזה שרק עכשיו באו לאמונה. אכן האמת היא, שצריכים להבין בעיקר הענין, מה היה הצורך להיות 'יציאת' בני ישראל מארץ מצרים, ושירדפו מצרים אחריהם ולקרוע להם הים, הלא ע״י הניסים שעשה הקב״ה במצרים, כבר באו ישראל להכרת האמונה השלימה בהקב״ה, וידעו כי אני ה׳, ומה ניתווסף יותר בקריעת ים סוף?
אכן הענין הוא, כי אע״פ שכבר השיגו ישראל האמונה ודעת את ה׳ בארץ מצרים, אעפי״כ לא היה יכול להיות להכרה ההיא קיום לעד ולנצח, מפאת גודל הטומאה השורה בארץ מצרים, שהרי אף פרעה בעצמו, כאשר ראה את האותות והמופתים החזקים, הוכרח לבוא לידי אמונה, אלא שזו היתה אמונה רק לפי שעה בלבד, ולא התקיימה אצלו על זמן רב, וכמו שאנו רואים בכל מכה ומכה, שבא להכרת האמונה וביקש העתירו אל ה׳, אולם מיד כאשר היתה הרווחה חזר מדבריו, ולא שלח את בני ישראל ממצרים, כל זה היה היות שפרעה הי׳ שקוע כל כך בתוך כוחות הטומאה רח״ל, והוא היה עצם הטומאה, על כן לא היתה האמונה יכולה להתקיים אצלו.
וזה הוא הענין שהוצרך להיות 'יציאת מצרים', כי כל זמן שהיו בני ישראל בתוך ארץ מצרים, לא היתה האמונה יכולה להתקיים אצלם לעד ולעולם, לזה הוצרך להיות דייקא באופן זה, שאחרי כל הניסים שעשה הקב״ה במצרים, יצאו בני ישראל מארץ מצרים, וירדפו מצרים אחריהם ואז קרע לפניהם הים, הנה על ידי כן באו בני ישראל להכרה השלימה באמונה בהשי״ת, כיון שכבר התרחקו והתנתקו מטומאת מצרים, ועל ידי כן יכולים היו להשריש בנפשם האמונה השלימה והבהירה, באופן שתתקיים לעד ולנצח.
ועל דרך זה היה כ״ק מו״ח זצוק״ל (ה"ה כ"ק הרה"ק מסקווירא זי"ע) רגיל לומר בשם ה"תפארת עוזיאל" (בשלח, ד״ה ויהי בשלח), לפרש מאמר הכתוב (שמות י"ד, ל'): "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", שהכוונה היא כך, כי כל זמן שבני ישראל היו יושבים בתוך ארץ מצרים לא הי׳ להם האמונה השלימה והבהירה כפי הראוי, מפאת שהיו שקועים בתוך טומאת מצרים, שזה מנגד לאמונה, ולזה אמר הכתוב (שמות י"ג, י"ז): "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו׳ פן ינחם העם בראותם מלחמה", ר״ל כיון שלא עברו כי אם ימים מועטים מאז שהיו במצרים, שקועים בטומאת מצרים רח״ל, על כן לא היו מסוגלים עדיין לקלוט הכרת האמונה על האופן הראוי, ולפיכך יש לחוש, שכאשר תארע מלחמה אז ינחם העם, מפאת חסרון האמונה, ולא יוכלו לעמוד באמונתם בעת צרה.
על כן אחרי שיצאו ממצרים ובאו בני ישראל אל שפת הים, אז נעשה להם הנס הגדול של קריעת ים סוף, ובעת ההיא כבר היו מסוגלים להשריש בנפשם האמונה השלימה באמת, כיון שכבר יצאו מארץ מצרים, וכבר פרשו מטומאת מצרים, ועל ידי זה התקרבו יותר למידת הקדושה, הנה על כן היו מסוגלים להשיג עכשיו ההכרה האמיתית והשלימה ביסודי האמונה ובטחון, באופן שתוכל להישאר קשורה עמהם בפנימיות לבם ונפשם לעד ולעולם, כיתד בל תמוט.
וזהו פירוש הכתוב: "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל", שביום ההוא הי׳ ישועת ישראל בשלימות הראויה, היינו שנגאלו ויצאו לחירות אמיתית מטומאת מצרים. ולזה אמר הכתוב "וירא ישראל את מצרים מת", היינו שעכשיו באו להכרה עד כמה התעצם והפליג כח הטומאה במצרים, עד שהשיגו לראות בעיניהם שהמצרים הינם בבחינת 'מת', היינו ע״ד אמרם ז"ל (ברכות י"ח:) הרשעים בחייהם קרויים מתים, הנה בעת ההיא הבינו עד כמה טוב להם לבחור לעצמם דרך הקדושה, ועל כן התקרבו לאמונה השלימה בהקב״ה. עכ"ד. (רבי שלמה זלמן פרידמן אב"ד סאנטוב)