במאמר האחרון שהעלתי הדברים מוזכרים בחטף, ראיתי צורך להבהיר עד כמה יסוד גדול ושורשי הוא.
ישנו יסוד מוסד העולה מסוגיות רבות בש"ס.
שיש כוח מסוים לעצם המציאות לקבוע את הדין לפני שנחליט האם ראוי שכך יעשה או שלא, דהיינו, שאם המציאות מועמדת באופן מסוים, יש לה כוח לכשעצמה לקבע ולהחליט את הדין, עוד לפני שנדון האם כך ראוי שנעשה וכפי שמצינו בכל הספקות הממוניים שידוע שדינם הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ותמוה, מהו כוחו של התפוס מוסיף בדין, וכי זה שהוא תפוס זהו מראה שזה שלו, מדוע ולמה, וכי חסרים מקרים שהאדם חטף מחברו ובא לבית דין כשהוא מוחזק, ומאידך וכי חסרים התרחשויות שבהם המוחזק אינו מוריד ואינו מעלה כלום (כמו המקרה של תקפו כהן והמחליף פרה בחמור ) אלא שכן צריך לבאר מהו ועל בסיס מה יש כן כוח לתפוס והמוחזק, עד כדי שהוצאה מהם מחייבת ראיה ברורה (עדים בלבד).
וכן תמוה על בסיס מה אנו אומרים שיש מושג כזה 'רשות שומר' (כידוע בשער בת רבים בשם הגרי"ז וכ"ה בגר"ח) והיינו שלשומר יש זכות קנינית מהותית ולא סתם כך השתעבדות הגברא למתן ממון באופנים מסוימים, ותמוה מדין ומאיזה מקום זה נובע.
כן הוא בשואל ושכירות דמוכח בהרבה מקומות שאין זה ענין לסתם השתעבדות חובת הגברא שהחיל על עצמו, אלא זה ממש קנין שמקנה זכויות מסוימות ואין כאן המקום להאריך ויש עוד ראיות רבות לזה.
ומכל זה מוכח שיש כוח למציאות העובדתית לקבוע (נא לשים לב, אינני נוקט שהסיבה לכך היא לא הדבר המוצדק ביותר, שהרי פשוט שלא תמיד המציאות צודקת, וכן לא נקטתי שזה יוצר לנו ודאות מסוימת שהרי לא תמיד המציאות ברורה ומוחלטת, וכן לא כתבתי שזה הדבר הכי סדרתי שהרי לא תמיד לנקוט כמו המציאות זה ההיגיון והסדר וכו' וכו' ולעניות דעתי כל ההסברים ותתי ההסברים שבזה חסרי תוכן ואמת, ולטעמי זהו כוח מחודש שנותן המציאות העובדתית של ההחזקה) והיינו שלמציאות יש כוח מחודש בפני עצמה לבוא ולהכריע את הדין לפני שאנו דנים על בירור, צדק, יושר, מוסריות, נכונות וכו' וכו'.
דהנה פשוט וברור שפרטים אלו נכונים ואף יכולים לתת כוח לזכות בממון באופנים מסוימים, אבל תמיד בראשית הנידון בבית דין, הם בודקים דבר אחד, מה המציאות מראה, וכפשנ"ת שהמציאות נותנת כוח מחודש מצד עצמה, ולכן נאמר בתורה שגזלן קונה, ויש מושג כזה רשות שומר, וכן המוציא מחברו עליו הראיה, דבכולי הנך אין שום מטרה או סיבה לומר ולייצר להם בעלות ועל כל פנים נא' בכולי הנך שהם נהיים בעלים (ברמה כזו או אחרת) והיינו טעמא כפשנ"ת שהמציאות העובדתית נותנת 'כוח' מהותי ובעל תוכן (כלפי הבעלות).
אמנם יש שמפליגים עם סברא זו, ויש המגבילים אותה, דהנה רב המנונא סבר שתקפו כהן לא מוצאין מידו, דהרי ב"מציאות" הממון בחסותו (ורבה דפליג סבר דאדרבה, כיון שהראשון היה מוחזק, אף שאין שוף תוקף אם יתבע את הממון אליו מכל מקום כיון שהמציאות הכריעה לו בזמנו ונתנה לו כוח מחודש הוא יוכל לתבוע גם אם אין לו סיבה מצד עצם המעשה) והרמב"ם והרמב"ן הפליגו שכאשר אדם טוען שהממון שמחזיק איננו שלו על כל פנים יהא בזה חזקת מטלטלין, ונחזיק שהממון הוא שלהם, וכן הלאה בשאר ההכרעות מעין אלו.
ישנו יסוד מוסד העולה מסוגיות רבות בש"ס.
שיש כוח מסוים לעצם המציאות לקבוע את הדין לפני שנחליט האם ראוי שכך יעשה או שלא, דהיינו, שאם המציאות מועמדת באופן מסוים, יש לה כוח לכשעצמה לקבע ולהחליט את הדין, עוד לפני שנדון האם כך ראוי שנעשה וכפי שמצינו בכל הספקות הממוניים שידוע שדינם הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ותמוה, מהו כוחו של התפוס מוסיף בדין, וכי זה שהוא תפוס זהו מראה שזה שלו, מדוע ולמה, וכי חסרים מקרים שהאדם חטף מחברו ובא לבית דין כשהוא מוחזק, ומאידך וכי חסרים התרחשויות שבהם המוחזק אינו מוריד ואינו מעלה כלום (כמו המקרה של תקפו כהן והמחליף פרה בחמור ) אלא שכן צריך לבאר מהו ועל בסיס מה יש כן כוח לתפוס והמוחזק, עד כדי שהוצאה מהם מחייבת ראיה ברורה (עדים בלבד).
וכן תמוה על בסיס מה אנו אומרים שיש מושג כזה 'רשות שומר' (כידוע בשער בת רבים בשם הגרי"ז וכ"ה בגר"ח) והיינו שלשומר יש זכות קנינית מהותית ולא סתם כך השתעבדות הגברא למתן ממון באופנים מסוימים, ותמוה מדין ומאיזה מקום זה נובע.
כן הוא בשואל ושכירות דמוכח בהרבה מקומות שאין זה ענין לסתם השתעבדות חובת הגברא שהחיל על עצמו, אלא זה ממש קנין שמקנה זכויות מסוימות ואין כאן המקום להאריך ויש עוד ראיות רבות לזה.
ומכל זה מוכח שיש כוח למציאות העובדתית לקבוע (נא לשים לב, אינני נוקט שהסיבה לכך היא לא הדבר המוצדק ביותר, שהרי פשוט שלא תמיד המציאות צודקת, וכן לא נקטתי שזה יוצר לנו ודאות מסוימת שהרי לא תמיד המציאות ברורה ומוחלטת, וכן לא כתבתי שזה הדבר הכי סדרתי שהרי לא תמיד לנקוט כמו המציאות זה ההיגיון והסדר וכו' וכו' ולעניות דעתי כל ההסברים ותתי ההסברים שבזה חסרי תוכן ואמת, ולטעמי זהו כוח מחודש שנותן המציאות העובדתית של ההחזקה) והיינו שלמציאות יש כוח מחודש בפני עצמה לבוא ולהכריע את הדין לפני שאנו דנים על בירור, צדק, יושר, מוסריות, נכונות וכו' וכו'.
דהנה פשוט וברור שפרטים אלו נכונים ואף יכולים לתת כוח לזכות בממון באופנים מסוימים, אבל תמיד בראשית הנידון בבית דין, הם בודקים דבר אחד, מה המציאות מראה, וכפשנ"ת שהמציאות נותנת כוח מחודש מצד עצמה, ולכן נאמר בתורה שגזלן קונה, ויש מושג כזה רשות שומר, וכן המוציא מחברו עליו הראיה, דבכולי הנך אין שום מטרה או סיבה לומר ולייצר להם בעלות ועל כל פנים נא' בכולי הנך שהם נהיים בעלים (ברמה כזו או אחרת) והיינו טעמא כפשנ"ת שהמציאות העובדתית נותנת 'כוח' מהותי ובעל תוכן (כלפי הבעלות).
אמנם יש שמפליגים עם סברא זו, ויש המגבילים אותה, דהנה רב המנונא סבר שתקפו כהן לא מוצאין מידו, דהרי ב"מציאות" הממון בחסותו (ורבה דפליג סבר דאדרבה, כיון שהראשון היה מוחזק, אף שאין שוף תוקף אם יתבע את הממון אליו מכל מקום כיון שהמציאות הכריעה לו בזמנו ונתנה לו כוח מחודש הוא יוכל לתבוע גם אם אין לו סיבה מצד עצם המעשה) והרמב"ם והרמב"ן הפליגו שכאשר אדם טוען שהממון שמחזיק איננו שלו על כל פנים יהא בזה חזקת מטלטלין, ונחזיק שהממון הוא שלהם, וכן הלאה בשאר ההכרעות מעין אלו.