שלג במבט תורני (1 צופה)

[מעיינות]

לרגל השלג הצפוי...
אשמח שיעלו כאן דברים מרבותינו באגדה ובהלכה וכו' בעניין השלג.

 

[שלום הלוי]

תגובה [- הוספה] ששלחתי לפני כמה שנים לאחד שכתב מאמר ארוך מאוד ששלג זה "דין". וז"ל:
בענין אם שלג הוא דין או רחמים

קודם כל תודה רבה על המאמר הזה ובכלל על כל המאמרים, מאוד נהנתי מהמאמר על השלג, אני רוצה להוסיף ברשותו מה שנראה לי בענין השלג.

רואים בשנים שהיו מאורעות קשים לישראל היה קור גדול.

בשנה שנמלטו בני הישיבות ועוד כמה אלפי פליטים מוילנא ודרך כל רוסיה ליפן, ציינו היפנים ש14 שנה לא היה סערה גדולה כ"כ שסער הים הסוער שבין רוסיה ליפן.

וכן בפלישה של חיילות הברית שכלל חיילות אנגליה, אמריקה, קנדה ועוד מדינות, להילחם עם הנאצים ימש"ו, שהם היו השליחים להכריע את המלחמה, [לא מדובר על אותו שנה של הנסיעה ליפן, זה היה ג' שנים אחרי הסיפור של בני הישיבות], גם ציינו שלא היו עשרות שנים כזה קור ושלגים וכו' כמו בעת הפלישה שהתקיים בשיא החורף, כלומר, השיא שבשיא של הקור, וכמובן הקשה עליהם מאוד.

אני זוכר עוד גלויות ופורעניות שהגיע בשנים ששרר קור קיצוני, אבל אני לא זוכר במדיוק, ולכן אני לא יציין, אבל זה נמצא.

ורואים שהתורה מציינת שעם ישראל יצאו בחודש האביב, אדרבה החום והאביב הם האהבה שהקב"ה נותן לבריאות, ולא הקור והשלגים, כמובן שצריך גם את הקור והשלגים, הם נותנים מנוחה לזרעים, השלג שומר על תולעי האדמה שלא ימותו מהקור, ומועיל עוד דברים טובים שאיני יודע, אבל זה לא אהבה, זה המכה שצריכים גם לקבל.

 

[שלום הלוי]

מצאתי את המאמר המלא, התפרסם פעם ב"אספקלריא", ושמרתי אצלי, מביא כאן בשם אומרם [שאין בזה בעיה של גזל]

שבט מישראל / הרב ישראל פרידמן, רב קהילת טשארטקוב, מח"ס 'שבט מישראל', מאנשעסטער

אם שלג הוי מידת החסד או ח"ו מידת הדין

בשו"ת רבבות אפרים (ח"ג ס'תע"ח) נשאל במי שטעה ואמר "משיח הרוח ומוריד השלג" במקום "מוריד הגשם" אם יצא, ומביא בשם הרה"ג ר' אהרן ראטער שליט"א די"ל דגרסינן (או"ח ס' קי"ד ס"ה) בימות הגשמים אם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו והני מילי שלא הזכיר טל אבל אם הזכיר טל אין מחזירין אותו ע"כ.

והנה אם הזכיר טל בודאי אין מחזירין אותו כי בזה שאמר מוריד השלג בודאי לא קלקל דהלא אמר רבא (תענית ג:) "מעלי תלגא לטורי כחמשה מיסרי לארעא" (שלג מועיל להרים פי חמש מהתועלת שיש לארץ מירידת גשמים) שנאמר לאיוב (פר' ל"ז) "כי לשלג יאמר הוא ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עזו", (כלומר שהפסוק מדמה את השלג לח' לשונות של גשם, גשם, מטר, גשם פעם שני, מטרות היא לשון רבים של מטר, דכשיורד גשל זה דומה לה' פעמים של ירידת גשם). אמנם כי קא מבעיא לי כשלא הזכיר טל, ומסתבר לומר דמהני.

היוצא מדבריו שסובר שמאחר שיש ברכה מרובה בירידת שלג ששוה פי חמש מירידת גשם, לכן מסתבר דיוצא ואינו צריך לחזור על תפלתו.

ויש לעיין בחידוש זה, ואקדים המובא בספר בית ישראל (פרק חסדי דוד עמ' קמו) וגם בכתבי הגר"י וועבר המגיד מקולומיי זצ"ל שאדמו"ר הזקן מטשארטקוב זי"ע שאל פעם להרה"צ ר' אלטר מרימנוב זלל"ה, שהיה מגדולי חסידיו ונכד הרה"ק ר' מנדל מרימנוב זי"ע ופנה אליו אדמו"ר הזקן ושאלו: ווי האט אייער זיידע רבי מענדלי עפעס געהאלטן פון די פרעסט.

ענה לו רבי אלטער ע"ה, דער זיידע האט זיי פיינט געהאט, און האט זיי נישט געקענט ליידן, ווער שמועסט אז ער פלעגט זעהן די ציורים אויף די פענסטער, פלעגט ער גאר נישט קענען סובל זיין. ער פלעגט זאגן אז זיי זענען פון דער אנדערער זייט. אמר אדמו"ר זללה"ה, איי, חלילה, הנה יש עצה, הייצט צו גייען זייא זיך, אז ס'איז ווארים אין שטוב גייען זיי דאך אפ.

(מה היה דעתו של זקנכם רבי מענדלי אודות הכפור? ענה לו רבי אלטער ע"ה, זקני היה שונא אותם ולא היה יכול לסובלם, ואין צריך לומר כשהיה רואה את הציורים על החלונות שהכפור גורמם, הוא כלל לא היה מסוגל לסבול זאת. הוא היה נוהג לומר שהם רשעים מהסטרא אחרא. אמר אדמו"ר זללה"ה, איי, חלילה, הנה יש עצה, כשמחממים הבית הם נעלמים, כשהבית חמים, הציורים נעלמים והרשעים אינם).

והנה קשה להבין שאלת אדמו"ר הזקן מטשארטקוב ששאל מה היה דעתו של הרה"ק מרימנוב אודות הכפור, הלא זהו דרך העולם שיש זמנים של קור וזמנים של חום, קיץ וחורף. ועוד קשה, דאיך יתכן שהרה"ק מרימנוב היה שונא אותם ואמר שהם מסיטרא אחרא, הלא הכל מאת הקב"ה וכדכתיב (תהלים קמז יז) "הנותן שלג כצמר וכו' משליך קרחו כפיתים לפני קרתו מי יעמוד".

ומצינו עוד מעשה בנוגע לזה בספר כנסת ישראל (עמ' סה): פעם אחת בימי החורף, היה קור גדול וקרח נורא על פני הארץ, וסיפר אז אדמו"ר מטשארטקוב איך שהה"צ רבי אורי מסטרעליסק זלל"ה קילל מאד את הכפור ואמר, כי בצאתם על הארץ ברצונם להשחית תבל ויושביה. ואמר אדמו"ר: אבל אנחנו נשים מחסום לפינו. ואחר כך סיים "משליך קרחו כפיתים" (תהלים קמז יז), כפי-תם, כוונתו להצדיק שנקרא איש תם וישר, כי על פיו ישק כל דבר וזהו כפי תם:

וכזה מובא גם כתבי הגר"י וועבר המגיד מקולומיי וז"ל: סיפר החסיד המפואר ר' מאיר'ל זאבריזר ע"ה שפעם אחת היה קור ושלג גדול מנשוא. אמר אדמו"ר זללה"ה, כתיב, "משליך קרחו כפיתים" (תהלים קמז יז), כפתים הוה אותיות כפי - תם. הצדיק נקרא תם כדכתיב "ויעקב איש תם" (בראשית כה כז). הרי הכתוב אומר שירידת הקרח והכפור תלוי בפי הצדיק, וכשהצדיק אינו חפץ בקור וקרח הרי הוא בטל לגמרי. וכן היה, שנתמוסס כל הקרח במשך הלילה, עד שבבוקר נטפו מים מהגגות:

וגם כאן קשה איך יתכן שהרה"ק מסטרעליסק יקלל את הכפור, הלא זהו רצון השי"ת שבחורף תהיה קר וכפור, ואיך יתכן שאדמו"ר הזקן יאמר שאינו חפץ בקור וקרח ויגזור עליה גזירת כליון. אמנם, הסיבה שצדיקים לא היו חפצים בשלג מבואר בספר בנין שלמה מהגה"ח ר' מאיר לייבוש זצ"ל אב"ד טורקא )אות סז( בשם הס"ק מרוזין זי"ע שאמר: "גשם למטה נראה שעושה טיט ורפש, אבל מהשורש הוא חסדים, אבל שלג שנראה למטה לבן והוא משורש דין".

והנה לכאורה קשה הדבר, דהא ידוע דשלג מרמז על חסד וטהרה וכלשון הפסוק (ישעיה א, יז) "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" וכו'? וכן אנו מבקשים בתפילתינו בסליחות "הלבן חטאינו כשלג וכצמר כמה שכתוב לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". ובספרי עה"פ (דברים ג, כה) "הטוב הזה והלבנון" כתב "הלבנון זה בית המקדש וקורין אותו לבנון שהוא מלבין עונותיהם של ישראל שנאמר אם יהיה חטאיכם כשני כשלג ילבינו".

אמנם מצינו גם לאידך גיסא, ששלג היא סימן טומאה וכדכתיב (שמות ד ו) "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו והנה ידו מצרעת כשלג", ופרש"י "דרך צרעת להיות לבנה". וכן כתיב במרים (במדבר יב י) "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת".

ועוד תנן בריש מסכת נגעים (א, א) "מראות נגעים שנים שהן ארבע, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, והשאת כקרום הביצה, שניה לה כצמר לבן", הרי שיש ד' מיני לובן בבריאה והמראה הלבן והטמא ביותר הוא השלג, והוא הסימן היותר גדול וחמור של טומאת צרעת.

ומצינו שהגאון המקובל רבי שמשון חיים זצ"ל בספרו זרע שמשון (פר' תזריע אות ט) עמד על סתירה זו וז"ל: "יש לתת טעם למה מראה הלבן כאן הוא סימן טומאה סימן לעוונותיו של אדם, וביוה"כ הוא להיפך כי מראה הלבן הוא סימן מחילה וסליחה וכפרה, והשחור דקיי"ל אדום הוא אלא דלקה הוא סימן טהרה והתם סימן טומאה? דאיתא בגמ' פסחים )נ.( עה"פ 'והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון', דמי שיקר בעוה"ז קפוי לעוה"ב ומי שקפוי בעוה"ז יקר לעוה"ב, והיינו עליונים למטה ותחתונים למעלה, הלבן שחור והשחור לבן.

וא"כ מראה שחור הוא סימן שהוא קפוי, ואם הוא קפוי בעוה"ז יהיה יקר לעוה"ב והיינו סימן טהרה, אבל כשהוא יקר בעוה"ז שיש לו מראה לבן שהוא יקר וחשוב אז יהא קפוי ושחור לעוה"ב ולכן הוא סימן טומאה. אמנם ביוה"כ שהוא מעין דוגמת העוה"ב שאנו באותו היום דומים למלאכי השרת אז הלובן הוא היקר והשחור והאדום הוא הקפוי וסימן טומאה" עכ"ל.

ובדבריו מבואר כפתור ופרח דברי הס"ק מרוזין הנ"ל: "גשם למטה נראה שעושה טיט ורפש, אבל מהשורש הוא חסדים, אבל שלג שנראה למטה לבן והוא משורש דין". כלומר דמה שהיא פה למטה, הוי ההיפך למעלה, ומכיון שגשם עושה טיט ורפש למטה זה סימן שלמעלה היא משורש החסד, ושלג שלמטה נראה לבן הוי סימן שלמעלה היא משורש הדין וכדברי הזרע שמשון.

והיוצא מזה שלבן הוי סימן טהרה רק בנוגע לעניני עוה"ב וענינים הדומים לה, אבל לגבי דברים גשמיים אין לבן סימן טהרה ויוכל להיות סימן לרעה ח"ו. ואכן במדרש תנחומא (פר' ראה פ' יג עה"פ עשר תעשר את כל תבואת זרעך) איתא "עשר תעשר זש"ה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא) חזקיה אמר משפט רשעים בגיהנם י"ב חדשים, ששה חדשים בחמה וששה חדשים בצינה בתחלה הקב"ה מכניסן בחמה והן אומרים זו היא גיהנם של הקב"ה, ואחרי כן מוציאן לשלג והן אומרים זו היא צנתו של הקב"ה. הה"ד בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון (שם סח) השלג הוא צלמות שלהן, יכול אף לישראל, ת"ל 'כי כל ביתה לבוש שנים' (משלי לא) 'שנים' שנים, מילה פריעה, ציצית תפילין, הענק תעניק, נתן תתן, פתח תפתח, עשר תעשר, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר".

וביאר השם משמואל (פר' תזריע תרע"א בסופו) את דברי המדרש "והיינו כי גיהנם של שלג בא מחמת קרירות בעבודה, ו'כל ביתה לבוש שנים', נתון תתן וכו' כי הוא המקור והפעל והוא מורה על עשיה שלימה באהבה ובהתלהבות וע"כ דרשו ז"ל (ספרי פ' ראה) אפילו מאה פעמים מחמת שהעשיה צריכה להיות בגודל התלהבות למעלה מכל גבול, ע"כ לא תירא מגיהנם של שלג:

ובזה מבואר דברי אדמו"ר הזקן הנ"ל שאמר שיש עצה כנגד הקרירות "כשמחממים הבית הם נעלמים, כשהבית חמים, הציורים נעלמים והרשעים אינם", דמאחר שהקור והשלג בא כעונש כשיש קרירות בעבודת ה' לכן אם עובדים ה' בחמימות הם נעלמים.

ויש לציין לדברי הרה"ק ממונקטש זצ"ל בספרו דברי תורה (ח"ו ס' נט) שגם עמד על מהות השלג אם היא טוב או לאו וז"ל: הנה אבותינו ספרו לנו מהצדיקי אמת קדושי עליון כגון הרה"ק מהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע בעל עטרת צבי, שהרעיש עולם בעת שהיו הקורים גדולים שלג ורוח בימות החורף, ואמר כי מצערים בני אדם, וכן זקיני הרה"ק בעל בני יששכר זי"ע כשהיה פעם אחת קור גדול ונורא קילל את השרים הממונים על זה השלג וקור וכו'.

ולכאורה יפלא בלי הבין הלא הקדושים האלו וגדולי תורה ידעו כי הוא מאת השם יתברך, דרך העולם קור וחום קיץ וחורף וכמ"ש בתורה בפרשת נח (ח' כ"ב), וכל דבר בעתו, אולם מדבריו לא יפול צרור ארצה ועליהם לא יבול ותראה נא כי הוא גמרא מפורשת בחגיגה (יב:) מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד וכו', ופירש"י בד"ה אוצרות שלג כו' כל אלה לפורעניות עכל"ה ועיי"ש במהרש"א בחידושי אגדות הרי דאלו שלג וכו' הם לפורעניות ומאתו לא תצא הרעות ח"ו.

ורצונו יתברך שמו היה שיהיו ישראל שרויין על אדמתן כאשר הבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, ואז היתה ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה ארץ הצבי, ושם שפיר נראה החורף והקור במדת החסד, וכמעט לא נראה שלג, ובשבט אדר הנצנים נראו בארץ ובפסח קציר שעורים כמ"ש בתורה ואכמ"ל. אבל מפני חטאינו גלינו מארצנו למקום מרחקים במדינת הים בכאן בחו"ל מקום הקור והחורף הנורא, אם כן זהו לעונש כפירש"י כנ"ל, בהיותנו בגלות המר נתרחקנו מאדמתינו, ועל מלאכי חבלה שלוחי ומביאי העונש רח"ל שפיר היה רשות להצדיקים הנ"ל לקללם ולהמתיק עי"ז העונש לפעמים לגרשם מן הארץ עכ"ל הרה"ק ממונקטש.

והנה מדבריו נראה שעיקר יסוד השלג היא רק לפורענות, והם חלק מעונשי הגלות, ולפי דבריו מבואר ביותר דאסור לבקש על שלג דהא אסור לבקש על פורענות, אמנם בתוס' בחגיגה שם מבואר שיש כמה מיני שלג, שיש שלג דהוי סימן טוב ויש שלג דהוי סימן פורעניות. וביאר שם תוספות (ד.ה. אוצרות שלג) "יש ממנו שמוכן לפורענות היינו שלג מרובה היוצא בשטף, אבל שלג היורד בנחת לטובה כדאמרינן בתענית (ג:) 'טבא תלגא לטורי כחמשה מטרי לארעא', (שלג מועיל להרים פי חמש מהתועלת שיש לארץ מירידית גשמים וביאר שם רש"י "הרים אין להם גשמים אלא שלג שהגשמים יורדים למטה ואין ההר שותה מהם") וכן כתיב 'כי כאשר ירד הגשם והשלג כו' כי אם הרוה את הארץ'" וגו' (ישעיה נה).

והרה"ק ר' צדוק הכהן האריך בזה בספרו דברי סופרים (אות לח) וז"ל "בכל דבר יש טוב ורע מסיטרא דעץ הדעת טוב ורע, וכן בשנים ושלג, וכמו שנשאלתי דבכתוב הנזכר נאמר דשנים רע ושלג טוב, ומצינו במקום אחר בהיפך 'לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים'" (משלי ל"א כ"א) עיי"ש עוד.

ולפי זה מבואר דברי אדמו"ר הזקן מטשארטקוב, שפעם היה אומר שאינו חפץ ואינו רוצה בכפור ושלג והיה מתפלל שיתבטלו, ופעם אחרת היה אומר "אנחנו נשים מחסום לפינו" ואמר שחלילה להתפלל שיתבטלו, ורק נתן עצה לחמם הבית כנגדם, והיינו שיש שלג טוב ושלג רע כנ"ל, וכשהיה שלג רע התפלל שיתבטלו, וכשהיה שלג טוב לא התפלל ונתן עצה לחמם הבית.

והנה לפי כל הנ"ל יש להסתפק במי שאמר משיב הרוח ומוריד השלג אם יצא, וכדרך שאנו מבקשים "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה" וביאר הר"י בן יקר, ע"פ גמ' תענית (ח:) "אמר רבי יצחק אפילו שנים כשני אליהו (שהיה עצירת גשמים והעולם היה זקוק אז לגשמים ביותר) וירדו גשמים בערבי שבתות אינן אלא סימן קללה" הרי שצריכים לומר שהמטר תהיה לברכה, ואם כן כאן, דמאחר שיש לשלג משמעות של ברכה וגם משמעות של פורעניות רח"ל וכמבואר בגמ' חגיגה הנ"ל ובדברי תוס' שם שיש שלג של פורענות, אולי אינו יוצא אם ביקש על שלג סתם ולא פירט לומר "מוריד השלג לברכה", ויש לעיין.

והנה י"ל דכל שיטות אלו הסוברים ששלג היא ממידת הדין והוי פורעניות זה רק בשלג וקור גדול ונורא שנשאר שבועות רבים, אבל שלג הבא בנחת כדברי תוס' הנ"ל ובא רק ליום או ליומים ואינו מפריע הרבה ואדרבה היא משמח אנשים זה הוי שלג מצד הברכה.

 

[פיתוחי חותם]

בזכרוני כי זוהי סוגיא שלימה
לגבי הליכה בשבת על השלג
לגבי נגיעה בלג בשבת
לגבי משחק בשלג בשבת
נולד מוקצה..וכו

 

[געגועים]

לרגל השלג הצפוי... אשמח שיעלו כאן דברים מרבותינו באגדה ובהלכה וכו' בעניין השלג.

לחץ כדי לכווץ...

וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶֽת-הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּֽׁלֶג, כל השנה כולה אין הארי מסוכן כמו ביום השלג כשבא אדם נגדו זורק את השלג עם רגליו בין עיני האדם עד שלא יכול לראות והורגו. (רש"י דהי"א יא, כב)

שבט ראש חודש שלו באחד מימי בגדה"ז. (לבוש סי' תרפ"ה). מצאתי כתוב לעולם כשחל ר"ח שבט ביום ד' אז הוא קר ושלג גדול באותו חורף, והסי' הוא ויגש ר"ת יום ו' ג' שבט, כי אז הוא כך בדוק ומנוסה, והיירא דבר ה' הניס וגו'. [אייזק דרשן [1]]. (אליה רבה שם סק"ד)

בפרי מגדים או"ח סוף סי' תרפ"ה באשל אברהם מביא מספר אליה רבה שמצא כתוב [2] בשם הגאון ר' אייזיק דרשן כשחל ר"ח שבט ביום ד' אז יהיה קור גדול ושלג גדול באותו חורף וסימנך ויג"ש. בילדותי היו מראים בבי מדרשא דקהילת טארנוב דבר זה לחידוש גדול, ושאלו ע"ד פירוש הסימן ויג"ש ופתרונה [3], והיו פותרים באופן זה עפ"י ראשי תיבות, ו' יהיה ג' שבט שלג וקור גדול יהיה. ופעם אחת אירע בשנה כיו"ב שהיו בה שריפות גדולות ר"ל, אז הוסיפו אח"כ לרמז וגם שריפות גדולות יהיו, ה' ישמרנו. (דור דעה ח"א עמוד צ"ה). ובשם ר' לוי יצחק מברדיצ'וב זצוקללה"ה אומרים להיפך שזה סימן טוב, כי סימן הנוטריקון הוא שובע גדול יהיה וזול. [עיטורי תורה בשם האוצר] (ילקוט חמישאי)

סגולה לשכחה, כתבו המקובלים [4] יטול משלג ראשון שנופל על הארץ וירחץ עיניו ומצחו, כי שלג גימטריא שכחה. (ספר זכירה להר"ר זכריה סימנר ז"ל)
​

סגולה לזכרון, ירחץ מצחו בשלג שלש פעמים כי שלג בגי' שכחה. (משנת חסידים מסכת שארית יום ראשון פ"ב מ"ד, פע"ח שער הנהגת הלימוד)

על דרך ששמעתי בשם רב סעדיה גאון, שפעם אחת בא אצלו אחד מתלמידיו פתאום בלילה ומצא אותו שהיה מתגלגל בשלג, והיה התלמיד עומד משתומם ונחרד ונרתת, ואמר לו רבי כלום ח"ו אתה צריכין לתשובה ביסורים וסיגופים גדולים כאלו, ואם הדרת כבודו שמעולם נשמר מכל ליכלוך והרהור עבירה מסגף עצמו כך, מה נעשה עוד אנחנו איזובי קיר מלאים פשעים ועונות מנעורינו, הלא לא יספיק לנו כל מיני צער ויסורים בסיגופים גדולים מרים כמות לפי ערך הדרת מעלת כ"ת שיהיה צריך לגילגול שלג. והשיב לו תדע שמעולם לא עשיתי כזאת, כי ידעתי בנפשי שלא עברתי על עבירה כזו ח"ו שאהיה צריך לכזה, ואך למדתי דרך הזה מבעה"ב אחד שבאתי לבית מלונו ונתאכסנתי אצלו, והוא לא היה מכיר בי אם אני בעל תורה או לא, וכבדני כערך הכבוד שעושין לכל אדם מהמוני עם ב"י, ואח"כ יצא הקול בעיר שאני באתי לשם, ונתאספו כל בני העיר אנשים ונשים וטף ובאו כולם לכבודי כדרך אנשי ישראל שכבוד ת"ח יקר בעיניהם, וכולם מכבדין אותי ומספרין בשבחי ומשמשין אותי למאוד, וכראות הבעה"ב שכן הוא התחיל גם הוא אח"כ לכבדני בכבוד גדול ונורא מאוד ולעשות לי כל מיני יקר וגדולה כפי השגת ידו ויותר, וכשרציתי לצאת משם לשום לדרך פעמי וכל בני הקהילה עומדים ללויני, ויפול הבעה"ב לפני רגלי ויבך ויתחנן לי לאמור ימחול נא כ"ת לי על כבודו, ואמרתי הלא כל הכבוד הזה עשית לי מאשר היה בידך ובכוחך לעשות, ומה היית יכול לעשות עוד בכבודי, והשיבני אני מפייסו על השעה הראשונה שלא הייתי יודע במעלות גדולות אדמו"ר, ולא כבדתו בכבוד הראוי לכבודו הרמתה, רק כפי שמכבדין שארי אנשים, ע"ז אני נופל לפני רגלי אדומ"ר ומבקש מלפניו יסלח אדוני לעבדו על מעט הכבוד שעשיתי לו, שלא ידעתי אז בגדולת אדמו"ר. ואלה הדברים נכנסו בתוך מעמקי לבי, אם בכבוד בשר ודם נפל לפני בבכי ובתחנונים שאסלח לו על העבר, מכש"כ דכש"כ בגדולת יוצר בראשית שידעתי בטוב אשר עתה נתרבה הדעת וההכרה אצלי ביותר ויותר מאשר ידעתי מאז, ועתה גדלה עבודתי ויראתי ואהבתי אליו ביתר שאת לפי ערך גדולת ההכרה בו, ועל העבר אני מתחנן ומבקש מלפניו ומסגף עצמי בסיגופים האלה שימחול לי על מיעוט עבודתי וקטנות יראתי ואהבתי בימים שעברו, כי מצער הוא מאוד לפי ערך העבודה שראוי לעבדו בפחד ובאימה כאשר עתה אני מכיר בו, ולא זו בלבד שהוא בחינת הכלליות תשובה על העבר, אף גם בעזה"י בכל יום ויום אני מכיר יותר בגדולתו לפי שכלי ועבודה רבה נוספת אלי בכל עת, ובכל יום אני מתחרט ועושה תשובה שלימה על יום אתמול כי יעבור במיעוט הכבוד הראוי לפי אשר ידעתי ביום זה. (סידורו של שבת ח"ב דרוש ג' פרק ג')​

---

[1] אולי מדובר בר' יצחק אייזיק דרשן ב"ר יהונתן מפוזנא שהיה בין החותמים על הסכמת וועד ד' ארצות בשנת שע"ח.

[2] לכאורה לא דק, כי המתבונן באליה רבה יראה שלא כתב "מצאתי בשם ר' אייזיק הדרשן" אלא מצטט את לשונו של ר' אייזיק הדרשן בעצמו שהוא מצא כתוב כן. ודו"ק.

[3] לכאורה לא היה לנגד עיניהם את הספר אליה רבה אלא את הפמ"ג והפמ"ג מקצר ולא מביא את הראשי תיבות שמביא האליה רבה: והסי' הוא ויגש ר"ת יום ו' ג' שבט. ורק צריך להשלים החלק השני של הראשי תיבות. ובקובץ וילקט יוסף (מחברת ט' קונטרס ו' עמוד 48): כותב ר' יוסף שוורץ: דבר בעתו! בפרמ"ג וכו' באשל אברהם הביא וכו' מספר לבוש מצא כתוב בשם ר' אייזיק דרשן וכו' וסימן ויגש עכ"ל והוא פלא! והנה נשאלתי האיך מרומז זה בויגש, והשבתי תוכ"ד דהר"ת של ויגש ב' פעמים הוא כך: ואם יהיה ג' שבט ו' יהיה שלג גדול, דאם ר"ח הוא ביום ד' אז ג' בחודש הוא ביום ו', וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא! ושם (בקונטרס ט' עמוד 68) מגיב לו ר' דוד בר"י סג"ל סימאנזען: בסימן ויגש (שהעיר בקונטרס ו' לעיל) איננו בלבוש כי אם בס' אלי' רבה הערות על הלבוש, ושם נמצא כתב ויגש ר"ת יום ו' ג' שבט, ע"כ, קרוב לפירושך. ונראה לי שהגירסא האמיתית היה כתב ויגש וישב, ופתרונו: יום ו' ג' שבט בא יבא שלג וקור, ודו"ק. עכ"ל עיי"ש עוד. והיינו כי ודאי חסר באליה רבה החלק השני של הראשי תיבות וצריך להשלימו והיות שפרשת ויגש אינו נופל בשבט על כן הבינו שזה רק לסימן בעלמא ואפשר לעשות סימן מכל הפרשיות. ובספר תפארת רפאל-תפארת גנוזה (עמוד קל"א) יש העתק הגהות מכת"י של בעל הלשם זצ"ל על גליון השו"ע שלו, ועל דברי הפמ"ג וסי' ויגש הוא כתב: "ואז הנה חל יום ו' בי' שבט, וזהו סי' ויגש, ו' י' שבט, יהיה ש' גדול וקר (חסר ו' הוא ג"כ גי' ש') גדול". ע"כ מפי כתבו. דהיינו שגם תיבת קר בלי ו' בגימטריא ש' שהוא נוטריקון שלג.

וכמו כן מובא בעץ חיים למהריי"ץ דף קצ"ד ע"ב כך אמרו חכמי ישראל שבארץ יוון וכו' אם יבוא ראש חודש שבט בשלישי בשבת יהיה סתיו ושלג הרבה וכו' עיי"ש.

ובודאי יש סוד גדול בשיחת חולין של ת"ח הללו ולא לחינם הביא ר' אייזיק הדרשן את הפסוק הירא את דבר ה' הניס שכתב שם בשער הפסוקים להאריז"ל: שפסוק זה נאמר על איוב הנקרא ירא אלקים והענין הוא כי איוב מה שנתיירא היה כי דבר ה' יתהפך לאותיות ברד כאשר לא ישמעו אל דברו, וזהו הבנת אומרו הירא את דבר ה' כי נתיירא משם דבר כי יהפך אל ברד וכמו שנתבאר בזוהר מכת הדבר נהפך לברד. ועיקר המכות היו בחודש שבט כדאי' במדרש לקח טוב, ולכן הביא הפסוק הזה בענין השלג בחודש שבט.

[4] בהגהות "זכירת מנחם" על ספר זכירה מעיר כמה הערות, [ואציגם לפני הקורא עם כמה הוספות ושינויים]: ולכאורה שני דברים עלומים ותמוהים מאיתנו, חדא מ"ש ליטול משלג ראשון, וחדא מ"ש לרחוץ העיניים דשניהם לא נזכרו בספרי המקובלים שלפנינו המסודרים ע"פ דברי האר"י. ועוד דבר עלום ותמוה, והוא מה שלא כתב לכוין ברחיצת המצח עם השלג כפי שמבואר בספרי המקובלים שלפנינו המסודרים ע"פ דברי האר"י. הנה בספר עמק המלך (שער י"ד פרק ק"ג) כתב וז"ל: וגם שלג גימטריא שכחה, ואם ירחץ אדם את מצחו בשלג שלשה פעמים ויכוין בכל פעם לשלשה אלפי"ן מלאים של קס"א קנ"א קמ"ג שלשתן גימטריא שלג, יועיל הרבה להעביר השכחה. עכ"ל. ובספר משנת חסידים [שלכאורה נראה דהמחבר דידן לא השתמש בחיבורו באשר שהוא נדפס לראשונה בשנת תפ"ז ואילו ספר זכירה נדפס כבר בשנת תס"ט] (מסכת שארית סדר יום ראשון פ"ב מ"ד) כתב וז"ל: וכדי שלא ישכח ויוכל לתקן אף עלמא דדוכרא, יתגלגל בשל"ג שמספרו שכחה, וירחץ מצחו בה שלש פעמים, ובכל פעם יכוין לאלף אחד מלאה, הרי שלשה אלפין, אחת דקס"א ואחת דקמ"ג ואחת דקנ"א שמספרם של"ג. עכ"ל. וכן הוא בפע"ח (שער הנהגת הלימוד): ותיקונו הוא כדי להסיר השכחה, יתגלגל בשלג שעולה כמנין שכחה, ויכוין לג' אלפין של ג' אהי"ה, דיודי"ן דאלפי"ן דההי"ן, וזה יועיל לו הרבה, וירחץ מצחו ג"פ בשלג, ובכל פעם יכוין במלוי א', ויועיל הרבה לזכירה. עכ"ל. [והכוונה היא כי ג' פעמים אל"ף בגימטריא שלג, ובפעם הראשונה שרוחץ בה פניו יכוון על אהי"ה שגימטריא שלו קס"א, דהיינו אהי"ה במילוי יודי"ן: אל"ף ה"י יו"ד ה"י, ובפעם השניה יכוון על אהי"ה שגימטריא שלו קמ"ג, דהיינו אהי"ה במילוי אלפי"ן: אל"ף ה"א יו"ד ה"א, ובפעם השלישית יכוון על אהי"ה שגימטריא שלו קנ"א, דהיינו אהי"ה במילוי ההי"ן: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה.] וכיו"ב בספר מעשה חושב (למהר"א אזולאי מהדורת שערי זיו ברימון התשיעי עמוד ל"א). וכיו"ב כתב בספר כנפי יונה (ח"ד סי' מ"ח). וכן הוא בשער היחודים (פרק ה' מענף הג'). ומכאן ואילך העתיקו דבריהם שאר האחרונים. והנה בספר ליקוטי מהרי"ח (ח"א בסדר התפלה דף ק"ז ע"א) כתב וז"ל: עיין במשנת חסידים סדר יום ראשון שירחוץ מצחו בשלג ג"פ כי שלג בגימטריא שכחה, ועיין בספר זכירה דהכוונה הוא בשלג ראשון עכ"ל. ועיין בספר יד שלום (לר' שלום לוקיאנובסקי סימן ד' דף כ"ט ע"ב טור ב') שמביא כן בשם ספר משפט צדק (לר' משה מזאלשין אות ע"א) ומעיר שבכנפי יונה לא נזכר שלג ראשון. [ועיין עוד בעשרה מאמרות מאמר תקוני תשובה פרק כ"ג מ"ש על הגלגולי שלג עם הכוונות הנזכרות שם שיש בכוחם לשכח עוון]. עכ"ל הגהות זכירת מנחם.​

 

[הצעיר שבחבורה]

וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶֽת-הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּֽׁלֶג, כל השנה כולה אין הארי מסוכן כמו ביום השלג כשבא אדם נגדו זורק את השלג עם רגליו בין עיני האדם עד שלא יכול לראות והורגו. (רש"י דהי"א יא, כב)

לחץ כדי לכווץ...

ומינה, לנצל את זמן השלג ללמוד 'תורת כהנים'.

 

[ירושלים של מעלה]

בזכרוני כי זוהי סוגיא שלימה
לגבי הליכה בשבת על השלג
לגבי נגיעה בלג בשבת
לגבי משחק בשלג בשבת
נולד מוקצה..וכו

לחץ כדי לכווץ...

יש ספר שלם בעניני השלג בהלכה,

אוצר החכמה

tablet.otzar.org

 

[והב בסופה]

בספר ''תבואות הארץ'' מספר, כי בשנת התקי''ד ירד שלג גדול בא''י, בחודש סיון, בחג השבועות (!)
אינני יודע, מיהו המחבר (ר' יוסף שורץ שמו, אינני יודע מה טיבו ומיהו) והאם זה מוסמך...

 

[געגועים]

יום השלג