'תפיסה בדעת' - אינה 'רק' תפיסה בדעת,
עומק העניין של תפיסת 'דעת' - היינו שהאדם מגיע להשגה שהיא קיימת אצלו כדבר קיים מצד גופו ומציאותו, וכשאדם מגיע לזאת ההשגה, מתחבר הוא מעצם הוויתו לעליונים, והוא - חיבור שנהיה חלק מן הדבר האלוקי,
וזה הביאור בכל הציטטות שהבאת, לא כתוב שהאדם 'מקבל' משהו, אלא שהאדם מכין עצמו לשרות הייחוד [כפש"כ בגאון] או בליקוט שכ' ממשיכה עליו בקבלת מלכות שמים, והן הן הדברים, וכפי שנתבאר.
כיוון שענין הדבר הוא 'התבטלות' והתחברות לעליונים, הדבר לא נעשה מצ"ע וכפי שנתבאר לעיל בהרחבה,
וכשדבר לא נעשה מצ"ע אלא ע"י מעשה - מחוייב הדבר שלא יהא תוכן הדבר למעלה מן תוקף המעשה 'המחיל' את הדבר,
והוא שייך ג"כ לעניין ה'עש"ן' - שבסוגיית ה'שנה' - יש תוקף לשחרית וערבית כ'זמן', ואכ"מ.
כנ"ל.
הרב
@ב"מ שיחי', דבריך מאירים וברורים מחוורים ונהירים, השכלת להעמיד הדברים על בוריים ולעומקם - שלב אחר שלב עד לבירור המושלם של הדברים.
עם זאת מורינו הרב
@אברך מעמיק שליט"א השכיל להעמיד הדברים על מקומם, ובוודאי שאין אתם צריך לדידי ולדכוותי, אך אין רצוני אלא לברר הדברים.
בכל הבריאה יש את 'צורת הדברים' ויש את 'תוכן הדברים', לעולם אין תוכן הדבר יהא שונה מצורתו ולהיפך, בצורת הדבר נרמז עומק העניין בצורה מופלאה מאין כמותה [איני מתכוון ל'צורה' מלשון מסגרת - אלא מלשון 'מעטפת', ודו"ק].
ובקצירת אמרים [נדברתי בזה עם הרב שיחי' בפרטי, ואעתיק בזה לצורך הענין חלק מן התוכן] זאת ראינו בכל התוה"ק שההתעסקות עם הדברים והמציאות הרוחנית תמיד היא מהמקום הגשמי של הדברים, ואע"פ שהמציאות הגשמית היא תוצאה מזו הרוחנית ולא להיפך, ובקצירת אמרים אבאר: שבוודאי ומציאות הדברים היא רוחנית וכל הגשמיות רק משתלשלת ממנה ואי"ז אלא תוצאה של זה בלבד, אך אנו נתונים בעוה"ז שהוא גשמי ומוגבל - וכל עבודתינו ומציאות תיקון העוה"ז היא להפוך הגשמיות לרוחניות, וליתר דיוק להתפיס הרוחניות בתוך הגשמיות, וליתר דיוק להעמיד את הרוחניות שתהא מחוייבת מצד הגשמיות [שקודם לכן - הגשמיות היא מצד הרוחניות אך לא ההפך].
והאריכו בזה רבות רבותינו, שמציאות העולם שהוא גשמי, ודבר גשמי הוא מוגבל ספור ומדוד, ואילו הרוחניות היא נצח אין סופי, וזאת נתחדש - שהדרך והצורה היחידה לתפוס את הנצח והאין סוף הוא דווקא אם יש אותו בצורה מוגבלת - וע"י שהוא קיים בצורה מוגבלת וספורה - אז ניתן לקיימו, אך בל"ז אין היתכנות שיהיה את הנצח והאין סוף. הדברים עמוקים מאד, וזאת בקיצור נמרץ.
'צורת' הדבר - היא כביכול החלק הגשמי של הדבר, עניין הגשמיות הוא סוד 'הצורה' - תוכן הדבר הוא מעבר לצורה, בעולם גשמי אין מהות ותוכן אלא הצורה והגשם של הדברים, ומהות הדבר - היא מהות ה'סוד' וכפי שהיטבת לבאר זאת היטב. הסוד הוא תוכן הדבר והוא נצח אין סופי, ובכדי שהאדם יהא שייך בתפיסת הנצח הרוחני - הוא רק ע"י שיהא לו את צורת הדברים, ומתוך צורת הדבר שהוא ספור מדוד ומוגבל בתפיסתו - אז יוכל להתפיס בזה את עומק ונצחיות העניין.
[ועצם הדבר שדווקא נצח ואין סוף מתקבל ע"י הצורה שהיא מוגבלת - הוא דבר עמוק מאד להבינו על נכון, והוא 'סוד הצמצום'.]
ואם הבנתי נכונה את דבריו של הרב
@אברך מעמיק שליט"א, שלעולם אין צורת הדבר יכולה להיות שונה בצורתה מתוכן הדברים, ובוודאי שלעולם צורת הדבר [גם צורת העומק] תהיה באותו אופן, שהלא מהות ותוכן הדבר - מוגבלת לתפיסת הצורה של הדבר. וא"כ אינו מן הנכון לומר שהפשט הוא אחד והעומק הוא שניים, אלא לעולם פשט ועומק הדבר אחד הוא - אם כי בוודאי שבעומק הדבר ניתן להפליג למחוזות של 'יראה' ו'אהבה' שלעולם הם הם צורת הדברים.
והנה בשבוע שעבר העמיד הרב
@ב"מ שיחי' את הנושא של קבלת עול מלכות שמים - ביסוד העבדות, ואילו היו שחלקו ורצו להעמיד שהוא נושא של ייחוד ו'אחדות'.
ולאחר התבוננות רבה בעניין, לענ"ד יש בזה נקודה מאד עמוקה ועדינה [ושורשה גם הוא ב'סוד הצמצום']:
שבהקדם, הלא גם האדם שביטל עצמו והכיר באחדות הא-ל, ושאינו אלא חלק מן המערכת האלוקית וכו', לעולם יישאר בו אותו החלק הקטן שהעמיד אותו להתבטל לקב"ה, והיינו שהלא אין התבטלות אבסולוטית שהיא מבטלת את הדבר מהיכנו ומן השורש רק כשיש דבר המבטל דבר, אך הדבר עצמו לא יוכל להיות המתבטל, וע"כ שנשאר בו החלק שהוא 'המבטל' את השאר להיות 'מתבטל'.
כפי שהרחבתי בזה לעיל, שאין פי' הדבר שהאדם מתבטל לקב"ה מעצם היותו, אלא אדרבה עבודת האדם הוא 'להיות' מתבטל, וא"כ צריך עיון רב - שלכאו' לעולם לא יוכל להתבטל כולו מעצם הוויתו, שהלא תמיד יישאר בו האדם שחי וקיים לעצמו [כביכול] ומבטל את מה שחוץ מן זה להכיר בקיומו והתהוותו בכל רגע ע"י הקב"ה.
ובעצם במילים פשוטות יותר, הכרת האדם בעצם הוויתו וקיומו ע"י הקב"ה - היא הפשטת הרוחניות והנצח על הגשמיות והחומר שבאדם [הנדמים כמקיימים עצמם..], ולכאו' לעולם יישאר נקודת החומר שבאדם - שבלא"ה אינו אדם אלא מלאך, ועיקר קיומו של האדם היא דווקא להתפיס את הרוחניות מצד הגשמיות ונקודת החומר המוגבלת.
ואם כנים הדברים ולולי דמיסתפינא, יש לומר שבקבלת עול מלכות שמים - 'כצורתה' יש שני חלקים: 'האחדות' ו'העבדות' [והיינו ה'יראה ואהבה'], עיקר צורת הדבר היא בוודאי ה' אחד - שהאדם מכיר בעצמו כמקויים ומהווה ע"י הקב"ה ושהינו חלק מן התוכנית האלוקית וכו', אך אכתי ישנה עוד בצורת קבלת עול מלכות שמים, והיא - ה' אלוקינו, שהיא אותה שורש נקודת ה'אדם' שלעולם תהיה כביכול קיימת לכשעצמה - שהיא תחת ה'עבדות', ומכירה בכך שה' אלוקינו.
ואם יורשה לי להוסיף בזה עוד רובד, שלכאו' ואם כנים הדברים ששורש נקודת האדם שהוא חומרי - תמיד תהא 'עצמית' כביכול, וא"כ שלעולם לא תהא הנצח והאין סוף אלא בתוך צורת הדבר שהיא מתוך גשמיות החומר - והיינו שלעולם לא תהיה ההכרה באחדות האלוקית אלא דווקא מתוך אותה הנקודה של החומר שהיא העבדות לקב"ה, שבל"ז לא שייך שיתפס באדם ההכרה באחדות שהיא רוחנית ונצח אין סופי.
ויוצא - שתפיסת האחדות הינה דווקא מתוך תפיסת העבדות, ובל"ז לא שייך כלל. [וזהו עומק העניין שבדברי הרחמ"ל שחוזר אין ספור פעמים - שדרגת ה'אהבה' היא מתוך תפיסת ה'יראה', והיינו שאינו סתם דרך בסולם העלייה שראשית כל 'יראה' ולאחמ"כ 'אהבה', אלא כל תפיסת ה'אהבה' שייכת אך דווקא מתוך תפיסת ה'יראה', דבל"ז לא יהא האדם שייך ב'אהבה', ואכ"מ.].
ונפלא עד מאד ביאור הפסוק ע"פ הראשונים, ה' אלוקינו
שהוא ה' אחד, והיינו שמה שהוא ה' אחד הוא דווקא מתוך מה שהוא ה' אלוקינו [שזהו המקסימום השייך בתפיסתינו כצורתה], וזה עומק פירש"י שהוא אותו אלוקים שהיה ושיהיה - והיינו שראשית כל הוא ה' אלוקינו [עבדות], ווודאי שאם הוא אותו אלוקינו שהיה ושיהיה - אז הוא ה' אחד, אך לעולם תפיסת ה' אחד אינה שייכת אלא דווקא מתוך תפיסת ה' אלוקינו [שהיא תפיסת עבדות], ובתפיסת ה' אלוקינו יהיה שייך להתפיס הנצח אין סופי שהוא ה' אחד.
אלוקינו - ביאורו הוא על דרך מה שיש מצידינו אליו, וה' אחד - הוא עצמות ושורש הדבר המתקיים מצ"ע - בלא שייכות מצידינו, רק מצד מה שאנו משייכים עצמינו אליו ע"י מה שיש בתפיסתינו להיות שייכים בנצח בעצמו.
ואשים מבטחי בה' שח"ו לא תצא תקלה תח"י וגיליתי פנים בתורה שלא כהלכה, וכולי תקווה שישימו חברי ביהמ"ד הת"ח דפה, אזנם על דברי, ואולי יהיו הדברים מתיישבים על לב, והיה זה שכרי.
אכן לזאת היה כוונתי (עם כמה תיקונים שלא כדאי להכנס להם), אם כי היריעה המקדמת רחבה יותר, עמוקה יותר, ובעיקר, פשוטה יותר.
מחמת קוצר הזמן לא אספיק לכתוב הכל, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. וברוך ה' שיש כ"כ הרבה אברכים, שעניין זה בוער בלבם להבין ולהתקשר לאבינו שבשמים בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, ראה ה' את עמך ישראל, תשמח בנו, תגאל אותנו, כי אותה אנו מבקשים.
אם יורשה, נעבור מדברים עמוקים ודקים בשכל, ולא בטוח שאני יודע מה אני מדבר בזה, לדבר קצת במה שכל יהודי שייך בו, גם הוא עצמו לא יודע את זה, ורובנו, האמת כמעט כולנו לא מודעים לזה, נתחיל עם קצת שכל, קצת מח, ומיד נעבור ללב.
נתחיל מעניין האהבה והיראה- בנושא זה גופא יש כמה נקודות, שלא כתבתי חלקם כדי לא לכתוב מערכה מקיפה כשזה יאבד מהמיקוד של הנושא, וחלקם מחמת כבוד ה' הסתר דבר, ונאמן רוח מכסה דבר, ועי' בגר"א במשלי מש"כ בזה, ובדברים אלו חשוב מאוד להקפיד בזה.
בכל מצווה יש בחינה ופן של יראה, ובחינה ופן של אהבה.
לא זו בלבד, אלא אף במצוות יראת ה' גופא, יש בחינה ופן של יראה, ובחינה ופן של אהבה. ואף במצוות אהבת ה' גופא יש בחינה ופן של יראה, ובחינה ופן של אהבה.
רק שביראת ה' הדגש והדעת הוא יראה, ובאהבת ה' הדגש והדעת הוא אהבה.
הדבר הוא פלא אבל הרמב"ם (פ"ב מהל' יסודי התורה הל' א', ב') מבאר את מצוות יראת ה' ואהבתו והוא כולל שתי מצוות אלו בהלכה אחת (דבר נדיר לכשעצמו), והוא כותב כיצד היא הדרך לאהבה וליראה, והוא על ידי ההתבוננות בבריאה, ומיד שעושה כן נופל עליו אהבה ויראה ובושה (מזכיר את מעמד הר סיני).
דהיינו אותו דרך התבוננות מביאה לידי אהבה ויראה גם יחד, והדבר פלא שיש כאן שתי מצוות אע"פ שהמעשה המביא לשתיהם היא מעשה אחד.
הדבר פשוט שאכן קבלת תפקיד של גילוי כבוד ה' אינו כשאר קבלת עול מצוות, אלא היא קבלה של גילוי של אהבה, כך שאע"פ שכל קבלת תפקיד המגדירה זהות, הרי היא יראה, אבל יש בה פן של אהבה. ומאידך הפן של ייחוד ה' היא הפן של אהבה. דעת לנבון נקל שיראה כאן הכוונה היא בחינה של עבד, והיא דרגה שלשיא דרגתו זכה משה רבינו. והפן של אהבה היא בחינה של בן.
קודם שנסביר את המיוחד של דרגת משה רבינו צריך לבנות כסדר את העניין.
עבד, הגדרתו הוא לפי תקפידו, גם כשעושה מאהבה. בן, תמיד מוגדר כבן גם כשהוא עושה תפקיד.
אבל יש דרגה מעל דרגה, ביראה, ויש דרגה מעל דרגה באהבה.
ובאמת שכבר בדרגה הראשונה, יש שילוב של אהבה ויראה, ומתאחדים בשתיהם, אבל ההגדרה היא עבד.
ויש דרגה מעל דרגה זו, ביראה, ויש דרגה מעל דרגה זו באהבה, ומתאחדים בשתיהם, אבל ההגדרה היא בן.
אבל האמת היא שיש דרגה שלישית, גבוה מעל גבוה.
ובדרגה זו היראה והאהבה מתאחדים. ובאמת גם בדרגה זו יש חיצוניות ופנימיות, וכל מי שזוכה להיות מרכבה לשכינה שייך לזה באיזה צד ואופן, אבל התייחד לזה לקנות דרגה זו בשיא השלימות, משה רבינו.
ואשימה לפי מחסום מלדבר במה שאיני יודע בו, רק מובן שכך צריך להיות. והאמת אותו אדם גופא, יכול לעלות ולרדת בדרגות אלו, בשכלו ובדעתו ובלבו. וייתכן וכל חייו לא ירגיש אלא פירוש אחד או שתיים כלליים, וייתכן שפ"א יהיה שייך לזה, ושוב לא יהיה שייך לזה וכשאינו מבין בזה הרי שבאמת אינו מבין אע"פ שהיה פ"א שהבין.
וכעת ללב, זאת אומר שייתכן ואדם יוכל לכוון כן בנקל, גם לדרגות היותר גבוהות, אם הוא ת"ח השלם בבהירות המידות, והדעת שקיבל על עצמו עול תורה.
וזכה לזה גם רבי מאיר, שיכל לומר אלהא דמאיר ענני דהיינו שידע שהקב"ה מייחד את שמו עליו, והוא מפני בהירות אור תורתו, שלא ירדו חכמים לסוף דעתו, והיה מנהיר עיניהם של חכמים בתורה. ובהכרח שמי שיש לו בהירות הדעת כזו הרי זה כיון שהגיע לסוד החכמה, שהיא היראה. ועל כן הקב"ה בעזרו, והכריזו עליו הזהרו ברבי מאיר ובתורתו. ויש לידע שבמגיד מישרים אמרו הזהרו ברבי יוסף קארו ובתורתו והדבר מבעית, ומכאן יש ללמוד שדרגה זו שייך בזה"ז למי שמקדש את דעתו בתורה, ובלי ספק שבדורנו זכה לזה הגר"ח קניבסקי זצ"ל. ובלי ספק שיש הרבה ת"ח שזכו לזה אם פעם אחת בחייהם ורק שלא ידעו להכיר זאת בעצמם, ולא כל אחד יודע מזה, וגם רבי מאיר לא היה יודע מזה אילולי מעשה שבא לידו. ואנו בני התורה המובחרים מכל עם, אין לנו מושג מי אנחנו (ואני כותב זאת אחרי ראיתי שיש איזה אשכול שדיברו על להחמיא לאברכים, ומכל מיני סיבות... שומו שמים על זה, אתה האברך המחמיא, וכי אתה מחמיא בשביל לעשות איזה טובה?? ועוד לפני שאתה מחמיא לאברך אחר, האם יש לך מושג מי אתה עצמך בכלל??? איזה גדלות, כמה הקב"ה מחבב ומפאר אותך??? ועוד אתה דן בקטני קטנות על להחמיא לאחרים מדין חסד??? כזה חלות דין???
אילו היה לי כח, הייתי יוצא לשוק, הייתי רץ ותופס כל אברך, היייתי מכריז ואומר, על כל אברך, קודש אתה לה'....
מי יודע כמה פעמים אמרו על כל אברך הזהרו בו ובתורתו, ורק אנחנו לא ידענו את זה, נכון אצל רבי מאיר זה היה כסדר, וכן אצל הבית יוסף, נכון שלא אצל כל אחד הוא זוכה שהכרזה כזו תהיה כסדר. אבל אברך שנידד שינה מעיניו להבין רמב"ן, עמל חודש על דברי הגר"ח, הרי פשיטא שהכריזו כן עליו, לכהפ"ח פעם אחת, ואם לא הכרזה כזו, בכזה רום המעלה, אז הכרזה כזו או אחרת, המבטאת את היותו מיחדי הסגולה בעולם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, האדם הזה ששבר את ראשו בהבנת השב שמעתתא, המח שלו עומד במעמד הר סיני, בדרגה הנמוכה שלו הוא בקולות וברקים, ובדרגות הגבוהות??? מה הגלות עשה לנו, לאן הושפלנו שאנחנו מדברים על לרומם בלי לדעת על מה אנחנו מדברים בכלל, הייתי סהרורי מהתגובות המטופשות שם).
בכל אופן כל אברך מתי שהוא לומד טוב, והוא שקוע לגמרי בסוגיא יכול די בנקל לכוון זאת. כי את האהבת ה', המשלבת את היראה, זה שמביא לידי עמל התורה, לקידוש שם שמים, להיות מרכבה לשכינה, הוא מרגיש באופן טבעי. הוא מרגיש את ייחוד ה', על כל דבר, כשהוא לומד שבת, הוא רוואה מקרר ופס"ר, איזה קידוש החומר זה....
לא הייתי כותב זה כדבר פשוט אילולי מקרא כתוב (דברים י' יב'), מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה אותו, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו. האהבה והיראה מוזכרים (שוב) כאחד, וכל זה על ידי החיבור המושלם לה' ולתורה (אין, גבי משה וכו').
איך אני יודע שעל ידי השקיעות המוחלטת בתורה זה נקל, ושהמיוחד בפן זה של משה לעניין זה, היינו החיבור לתורה.
גם זה מקרא מפורש.
איפה.
בקריאת שמע.
ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך. ודברתם בם, בשבתך בביתך, דבר בלימדו בלי הפסקה, בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב, והרי כתב הרמב"ם שאהבת ה' היא כמי שמשוגע וחולה אהבה.
תראה איזה חולה אהבה, הבן אדם לוקח את הפסוקים האלו, שמדברים על אהבת ה', על הביטוי של אהבת התורה, וקובע אותם בבית שלו, על הראש שלו, ועל הלב שלו. וכל זה גם כתוב בפסוקים האלו.
וזה פתח להבין את ההיקף הנפלא של המצוות התמידיות.
אם יורשה, אומר שהפירוש של הלב יותר חשוב מדברים עמוקים שקשה לתפוס. מי ששקוע בלימוד הוא אוהב את ה' בכל לבבו, הוא שייך הרבה יותר לפירוש של אחד. אדם כזה השוקע בתורה, מיד זוכה להיות משהו של מרכבה לשכינה.
וכאן מגיע דבר מבהיל.
לא רק שהוא מייחד את שמו של הקב"ה, הקב"ה מייד את שמו עליו, אלהא דרבי מאיר, זה אומר שהקב"ה ייחד את שמו עליו (אלקי אברהם, אלוקי רבי מאיר)
מי שיש לו שייכות לזה, אמור עכ"פ לרגע, להיות שייך, גם עכ"פ מבחינה חיצונית לדרגה זו, כיון שגם בדרגה זו יש אין סוף דרגות.
ומספיק שאדם פעם אחת היה שקוע בתורה, שכל חייו יהיה לו איזה שייכות לזה, וכמו שהזכרנו לעיל מדברי הרמב"ם במו"נ, וע"פ האריז"ל.
הגם שבתחילה יראתי לדבר, אבל רוב הדברים שנכתבו כאן הם באופן של לב, ובאופן זה כמדומה שהדבר נכון יותר לדבר, ואף מצווה וחובה לדבר, כי אם יש דבר שיקרב את הגאולה זה ההבנה מי אנחנו לומדי התורה הקדושה, ומי שמבין מי הוא, יקרא ק"ש אחרת. זה גופא קידוש ה', לרומם את בני התורה, זה גופא לעשות שיהיה ה' אחד, אם אנחנו נתחיל להביו מי אנחנו, לרומם את עצמנו, עם ה' המובחרים בתורה, אהבת חינם זה ממילא.
והכל כלול בשמע ישראל, כן כבר במילין האלו. שמע ישראל, העם הנחבר, בנים ליעקב אבינו, מרכבה לשכינה, בשיא גדלותו שנקרא ישראל, בחיר האבות שהעמיד את כלל ישראל כעם, כשבטים. ה' אלוקינו, לעם הזה יש תפקיד, שכעת הקב"ה הוא אלוקינו בלבד. אנחנו נעשה אותו אחד ושמו אחד.
אנחנו נאהב את ה' בכל לבבנו, נכיר בזה שאנחנו ישראל, השמענו לעצמנו, מי אנחנו, השורש מתחיל משמע ישראל.
תרגיש! תדע!
עושים את הקב"ה חטיבה אחת בעולם, הקב"ה עושה אותנו חטיבה אחת בעולם.
ואהבת את ה' אלוקיך, והקב"ה כנגדו קושר תפילין ואומר אהבתי אתכם.
זה אהבה.
אנחנו חולי אהבה, הקב"ה הומה מעיו לו.
אנחנו חושבים תורה, את שמותיו של הקב"ה, הקב"ה יושב כנגדנו מלמדנו וחושב אותנו.
מה שנכתב כאן זה מעומק הפשט, אולי סופו של פשט, (וכתב הגר"א שדרש זה סוף הפשט) אבל עוד לא סוד.
יש עוד מה לכתוב, עוד הרבה, ואקצר.
ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לה' קרובים אל ה' אלקינו.
התנערי מעפר, כולנו, כל בני התורה, המושפלים עד עפר, קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי קרבה אל נפשי גאלה.
זה חלק מהקבלת עול מלכות שמים שלנו.
אוי לנו שצריך לומר שמה שאנחנו שווים הרבה זה לא רק סיסמא, זה לא רק כדי שהמשגיח יהיה לו איך להעיר אותנו, אלא כי זה האמת.
זה האמת לאמיתה!
