עקב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (2 צופים)

[גרינפלד]

ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא

הרמב"ן (ע"ז כא, א) ועוד פירשו שכוונת הפסוק [מדאורייתא] שע"ז אסורה בהנאה, וכמבואר בגמ' במכות (כב, א). ושיטת הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ז, א) והרמב"ן (כאן) שאיסור זה כולל גם נויה משמשיה ותקרובת.

ויש לדון בהמשך הפסוק "שקץ תשקצנו" שדרשינן מיניה בגמ' ע"ז (מו, א, מובא ברש"י פר' ראה) שצריך לקרוא לה שם גנאי, ומבואר ברש"י (שבת פג, ב ד"ה דרבנן) שעיקר קרא הוא לזה. ומאידך רואים בגמ' בע"ז שם (בהמשך העמוד) דרשא נוספת, שאפילו אם יש מקום ללמוד בבמה הצד להתיר משהו שלא יהיה בו איסור הנאה של ע"ז, נלמד מכאן שלא נתיר, אלא נאסור. ולפי"ז יש מקום לדון שנכלל כאן גם מצוות עשה להרחיק את הע"ז ולא להנות ממנה, או שהוא איסור עשה.

ומרן הגרד"ל שליט"א לא הסכים שיש כאן איסור עשה, שהרי לא מנוהו מוני המצוות [אבל לגבי לכנות לה שם גנאי לא קשה, כי זה בכלל "אבד תאבדון... ואבדתם את שמם"].

והרעק"א (פסחים כב, ב) צידד לומר שעשה של צער בעלי חיים, הנלמד מפריקה, יכול לדחות לאו של איסור הנאה מיין נסך. ולכאורה מוכח מדבריו שאין עשה, שאם יש עשה הרי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. אכן יתכן שהרעק"א אזיל בשיטת הרמב"ן בסה"מ (ל"ת קצד) שס"ל לא כמש"כ עה"ת, אלא שתקרובת לא נכללה ב"ל א תביא תועבה אל ביתך", ואסורה רק מ"לא ידבק" או מ"פן תכרות... ואכלת מזבחו", ולפי"ז גם אי נימא ש"שקץ תשקצנו" הוא עשה על הנאה, לא קאי אתקרובת.​