משה פיק

משתמש חדש
gem
הודעות
14
תודות
62
נקודות
2
שבוע טוב ושלום וברכה לחברי הפורום היקר,

מזה כשנתיים אני עורך ומוציא עלונים שבועיים וחוברות מאמרים שבועיות מתורתו של הרה"ק רבי זאב וואלף מזיטומיר זי"ע בעל "אור המאיר" שהיה מגדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש זי"ע, ולראשונה בתוספת עיונים מדברי תלמידיו הקדושים זקני הרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע בעל "מאיר עיני חכמים" והרה"ק רבי אליעזר שו"ב מזיטומיר זי"ע בעל "פרקי הנאזר".

בהסכמה של רבי בצלאל מרגליות זי"ע לספר "מאיר עיני חכמים" נכתב: "ועולה בסגנון אחד ממה שיצק מידידי מופת הדור זאב וואלף מזיטומיר זי"ע ובמו עיניי ראיתי את הקרבה שהייתה לרב החסיד עמו". בהסכמה של רבי אברהם דוב מאווריטש זי"ע בעל "בת עין" לספר "פרקי הנאזר" נכתב: "וראיתי אשר שיחתו של כבוד הרה"ק זללה"ה מרגלא בפרמיה ומילתו על לשונו". משתי ההסכמות הללו אנו רואים את הקשר הקרוב שהיה לשני התלמידים הללו לרבם בעל "אור המאיר", ושבעצם שלושת הספרים הללו מחוברים ביחד, ובכדי להבין את דרכו הייחודית של האור המאיר לעומק זו חובה לעיין בספרים הנ"ל, השתדלתי ככל האפשר החוברות אלו למצוא את ההקשרים המתאימים ביותר שבין דברי הרבי לתלמידיו המובהקים, ועל ידי כך ליצור רצף אחד של לימוד מעמיק בתורתו של האור המאיר זי"ע.

דרכו הייחודית של האור המאיר זי"ע מתאפיינת החתירה לאמת פנימית מוחלטת שתהיה תוכן כברו, וכמו כן הוא מדבר על עבודת התפילה כמה זה חשוב לכוון לעומק במילות התפילה הקדושות ולא להוציא חלילה מילות קדושות אלו מהפה לחוץ, כמו כל תלמידי המגיד ממעזריטש זי"ע הוא מדבר הרבה על עבודת הבירורים, ביטחון בה', והשגחה פרטית.
דרכם של צדיקים רבים בדורות מאוחרים יותר הייתה דומה לדרכו של האור המאיר כגון הרה"ק רבי מנחם מענדל מקוצק זי"ע ותלמידו הרה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר זי"ע שהיה הוגה באופן תמידי בספר אור המאיר.


לסיום, בתור צאצא ישיר להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע בעל "מאיר עיני חכמים" תלמידו המובהק של האור המאיר אני רואה בכך זכות וחובה מיוחדת להחיות מחדש את תורתו של אחד מגדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש, ויהיו רצון שעל ידי כך יתקיימו דבריו של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע בהסכמה לספר אור המאיר: "שיפוצו מעיינותיו חוצה שיהיו שפתי צדיק דובבות בקבר".


אני מצרף לכאן את החוברת המאמרים האחרונה שהוצאתי לפרשת 'פנחס', ואשמח לראות את התגובות של חברי הפורום היקרים על כך, זה כבוד גדול עבורי להצטרף לפורום הזה ושנזכה כולנו להגדיל תורה ולהאדירה!!

בברכה ובתודה מראש,

משה פיק.
נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע בעל "מאיר עיני חכמים".
 

קבצים מצורפים

האם הצרה או הניסיון הם באמת לטובתנו?

הפסוק "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם" (לג, ד) מדבר על מעלת האישים המשכילים שמתבוננים בכל דבר שקורה להם מטוב ועד רע ויודעים שזה הכל בהשגחה פרטית, ואם קורה להם משהו טוב הם מחזירים שבח לה' יתברך, ולהפך ח"ו יודעים שזה גם מאתו יתברך לאחת מהסיבות הידועות לו ושבאמת אין רע יורד מלמעלה, וכאשר המשכיל מתבונן לעומק למה אירע לי כך וכך הוא מבין שבתוך הצרה עצמה יש עניין של הטבה גם כן, וכמו שאמר הנביא "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיה ל, ז), וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "כי גבר עלינו חסדו" (תהלים קיז, ב), שגם כשהקב"ה מתנהג במידת הגבורה גם שם נמצא חסדו יתברך וטבע הטוב להיטיב, וכמו שנאמר בפרשת העקדה "וילכו שניהם יחדיו" (בראשית כב, ו) שהחסד (אברהם) וגבורה (יצחק) תמיד הולכים ביחד, וגם כשיש צרה ח"ו דווקא ממנה מגיעה הישועה, וכמו שכתוב על יעקב ועשו "והנה תומים בבטנה" (בראשית כד, כה) שכל עניינו של עשו הוא רק "בא מצידו" שהוא מגיע מצדו של יעקב ולא בפני עצמו, כי דווקא על ידי 'עשו' מגיעה השלמות של 'יעקב' כשהוא מתגבר על ה- 'עשו' העומד כנגדו ומפריע לו בעבודת ה' שלו.

וכך הם דרכי הצדיקים האמיתיים שכל מה שקורה להם יודעים תמיד שזה הכל בהשגחה פרטית מאתו יתברך, וכל רמ"ח אביריהם ושס"ה גידיהם קשורים להליכות הבורא יתברך. לעומת זאת מי שאינו מתבונן בכך בצורה הזו יכולים לתלות את כל המאורעות שקורים להם מטוב עד רע רק בכישרונות שלהם או בהיעדר הכישרונות הללו. והם אף פעם לא מתבוננים לעומק למה אירע לי כך וכך, שהסיבה האמיתית של המעיק או הניסיון היא כדי לעורר את היהודי לתקן את אשר הוא עיוות ופגם באמצעות מעשיו, ושכל מה שאירע זו באמת מידה כנגד מידה שהיהודי יתעורר לתקן על ידי ההתבוננות בצרה את אשר הוא עיוות דוגמתה ופגם בקומת השכינה באמצעות מעשיו.

ועל כך בא הפסוק "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם" שמי שנמצא ב- 'מיצר ים' החכמה ולא מתבונן לעומק במה ש- 'הכה ה' בהם' אזי הוא 'מקבר' את העניין ולא מתעורר באמצעות הניסיון לתקן את מה שהוא עיוות ופגם וכבר נשתכח ממנו. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהלים סב, יג), אם נשאל את עצמנו היכן הוא החסד באם השופט נוהג בכל חומרת הדין עם בעל הדין? והעניין הוא כפי שדובר קודם לכן שכל מטרת הניסיון או הצרה היא בכדי שהיהודי יתבונן לעומק למה אירע לי כך וכך, הרי טבע הטוב להיטיב ואין רע יורד מלמעלה, ואז הוא מגיע למסקנה שהכל אירע בשביל לעורר אותו לעשות חשבון נפש על מעשיו שמן הסתם הוא פגם כדוגמתו מה שאירע לו בעבר, וגרם צער לשכינה הקדושה, ועל ידי הניסיון הנ"ל הוא מתעורר לתקן את מה שהוא פגם, ולכן זהו באמת חסדו יתברך שמלובש בתוך הניסיון הזה.


* מעובד מתוך מאמר ד"ה "ומצרים מקברים" לפרשת מסעי מהספר "אור המאיר".


בברכת שבת שלום ומבורך,

משה פיק.
נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע בעל "מאיר עיני חכמים"
 

קבצים מצורפים

אלו ואלו דברי אלוקים חיים!!

פרשתנו
פותחת בפסוק "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", והפירוש הוא שלא מדובר רק על ישראל שהיו בדור ההוא אלא לכל הדורות הבאים גם כן שעתידין להיות. ודבר גדול נרמז כאן למוכיחים בשער איך ימלאו את פיהם בתורה ובמוסר, וכדי לבאר זאת נקדים את הפסוק מתהלים "אשמעה מה ידבר הא-ל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה" (פה, ט), וניתן לבאר זאת בדרך צחות שמדובר כאן על שני כתות בני אדם שבאים לשמוע דברי תורה, יש כאלו שרוצים לשמוע פשטים נאים וחריפים כפי שנהוג אצל הדרשנים, ויש כאלו שרוצים לשמוע דברי חכמה ומוסר דווקא כפי שנהוג אצל החסידים, וכל אחד מהשתי הכתות הללו אינו מעוניין לשמוע דברי תורה מהסוג השני.

וראוי באמת לקבל מוסר מכל דבר ומכל אחד בעולם ואפילו מנוכרי בשוק כפי שמובא במסכת כתובות (קח ע"ב) "רואה אני את דברי אדמון", שהיהודי המשכיל מתבונן בכל דבר שהוא שומע ויכול ללמוד מכך הוראה בעבודת ה', וקל וחומר שבאם יוצא למישהו לשמוע דברי תורה יהיו מה שיהיו בוודאי אפשר ללמוד מכך הוראה בעבודת ה', ואינם גרועים הם מדברי האדמון הנ"ל. אך לעיתים נכנסת ליהודי רוח שטות שמסמאת את עיניו ומטמטמת את אוזניו והוא מסיר את אוזניו מלשמוע דברי תורה מפני שהמגיד איננו משתייך לסוג ולקבוצה שלו, ואז יוצא שישנם לומדי תורה שבאם חסיד דורש לפניהם הם אינם מעוניינים לשמוע, ולהיפך חסידים שאינם רוצים לשמוע מהדרשן שאיננו משתייך אליהם.

ובאמת אין זה משלמות עבודת הבורא וכפי שהנביא מוכיח "קול קורא במדבר פנו דרך ה' " (ישעיה מ, ג) שמכל דבר שיוצא ליהודי לשמוע עליו ללמוד מכך עניין כלשהו ב- 'דרך ה' ' אפילו אם זה נאמר על ידי המון העם שמדברים ביניהם בשוק ויצא לו לשמוע את דבריהם, ופשיטא וקל וחומר מדרשן שאומר פשטים וחריפות או דברי חכמה ומוסר, ומי שנגע בו יראת אלוקים על פניו בוודאי הכל שווה לפניו וראוי להטות אוזן לשמוע דברי תורה ממי שאומרן יהיה מי שיהיה, ובוודאי שהוא יוכל ללמוד איזה עניין שנוגע לבחינתו האישית גם כן.

ואפשר שלזה רומז דוד המלך 'אשמעה מה ידבר הא-ל' כלומר מפרטי דיבורים הנדברים אפילו בשוק על ידי פשוטי העם ופשיטא שמהמוכיחים והדרשנים, והוא שומע מדיבורים אלו רק את 'מה ידבר הא-ל' מתוך גרונו קול הקורא 'פנו דרך ה' ', והפעולה המגיעה מכך 'כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו', כלומר אם האמונה תקועה בלב שבכל פרטי הדיבורים גנוזה בהם אלוקות ולכן ראוי להטות אוזן ולשמוע אותם אזי זה פועל 'שלום אל עמו ואל חסידיו', וזה משכין שלום בין החסידים והלומדים שהם שומעים דברי תורה מכל מי שאומר אותם הן פשטים וחריפות והן דברי חכמה ומוסר, מפני שאינם מקפידים על מי שאומר את הדברים אלא רק על דבר ה' היוצא מתוך גרונו של הדרשן. ואזי זה פועל גם פעולה גדולה 'ואל ישובו לכסלה' לשטותם הראשונה כשהם היו מוכנים לשמוע דברי תורה רק אם הדרשן משתייך לקבוצה ולסוג שלהם.

שבת שלום ומבורך!!

משה פיק נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע בעל "מאיר עיני חכמים"
 

קבצים מצורפים

האם תפילות תמיד פועלות את פעולתם?

חז"ל
דרשו שמשה רבינו התפלל תקט"ו תפילות כמניין 'ואתחנ"ן' כדי לזכות לעבור את נהר הירדן ולהיכנס לארץ ישראל אך הדבר לא עלה בידו ותפילותיו לא פעלו את שביקש, ויש להתבונן בכך לעומק איך ייתכן שמשה רבינו הגדול שבנביאים שבכל הדורות הוציא מפיו צירופי אותיות ותיבות בכוונות גדולות ובכל זאת התפילות הללו לא פעלו את פעולתם, והרי הוא הקדיש לכך הרבה זמן וכוחות נפש ולכאורה התפילות לא נתקבלו בעולמות העליונים ולא פעלו את מבוקשו, ואם כן ניתן לחשוב שלריק ולהבל טרח ומה נעשה מהזמנים ומהעיתים שבהם עמד בתפילותיו, והדבר עלול לגרום לייאוש ליהודי שמתבונן בעניין הזה שאם תפילותיו של משה רבינו לא פעלו את מבוקשו מה תפעל תפילתו של יהודי פשוט כערכו?

אמנם הכתוב ברא ללמדנו הוראה נפלאה בעבודת ה', שגם אם לא רואים את התוצאות של התפילות שיהודי התפלל עבור צרכיו האישיים למרות שהקדיש לכך הרבה זמן וכוחות נפש וכוונות וכו', וגם הוא עלול לחשוב מה פעל באותם הזמנים שעמד בתפילתו וכאילו לא עבד את בוראו בזמנים הללו, והאמת היא שהיהודי בעומדו בתפילתו מדבק פנימיות מחשבותיו לרוממות האלוקות עם אותן התפילות, והעצה היעוצה לכך שנותן עצות לנפשו איך להתחנן לפני ה' בתפילותיו, ובאיזה צורה עליו לעמוד לפני בוראו בבואו לשאול עבור צרכיו וצרכי עם ישראל, והוא נותן עוז והארה בזמנים הללו לערך תפילותיו והעצות שנתן לנפשו.

והעניין שבחינת הזמן אין לה מצד עצמה כלום כי אם מה שהיהודי נותן הארה בתוך הזמן באמצעות תפילותיו ולימוד תורתו שיש לזמנים הללו מה להתפאר, וכמו שדרש המגיד ממעזריטש זי"ע על הפסוק "יום ליום יביע אומר" שיום אחד אומר ליום השני כך וכך עבדו בני ישראל בי מעשה מצוותם ולימוד תורתם, וכמו שביארו חז"ל (חגיגה י"ב ע"ב) "מאי חשמל? תנא עיתים חשות עיתים ממללות", והכוונה היא שהעיתים והזמנים משתנים בבחינתם כתוצאה ממעשיהם של עם ישראל, כאשר היהודי מרבה בתורה מצוות ומעשים טובים אזי העיתים 'ממללות' ומתפארים בכישרון פעולתם שנתנו בהם הארה, ואם חס ושלום היהודי לא עוסק בדברים שבקדושה אזי העיתים 'חשות' ואין להם במה להתפאר, כי אין יהודי שיכניס בהם חיות והארה.

וזהו מה שרומז הכתוב 'ואתחנן אל ה' ' ולא נתקבלו תפילותיי המרובים כמניין 'ואתחנ"ן', ואם תרצה לדעת מה נפעל באמצעות התפילות הללו, לזה בא הכתוב לתרץ שנתן חיות והארה בזמנים הללו שהיהודי עמד בתפילותיו, וגם אם לא פעל את מבוקשו בפועל על כל פנים פעל ועשה הרבה שהחיה ונתן הארה בזמנים שבהם עמד בתפילותיו, שיש לעיתים הללו במה להתפאר לפני הקדוש ברוך הוא, וזהו 'בעת ההיא' אפילו העת ההיא שאינו עת רצון לקבל את תפילתי בקשתי ותחינתי שבעת ההיא עצמה יתקיים 'לאמר' משמעו לשון התפארות שיש לו מה להתפאר הקדוש ברוך הוא על היהודי שעמד בזמן הזה לפני בוראו בהתקשרות גדולה.

* מעובד מתוך מאמר ד"ה "ואתחנן אל ה' בעת ההיא" מתוך הספר "אור המאיר".

שבת שלום ומבורך!!

משה פיק נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של האור המאיר]
 

קבצים מצורפים

אין רע יורד מלמעלה!!

פרשתנו
פותחת בפסוק "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", בפסוק זה נרמזת הוראה נפלאה בעבודת ה' איך היהודי יכול להיות דבוק לרוממותו יתברך תמיד בלי הפסק, ולכאורה המשימה הזו קשה ביותר היות והאדם מלובש בגוף עכור וגשמי ומוכרח לאכול ולשתות עניינים גשמיים שכל עצמם הם מעולם הנפרדים כי "משם יפרד" (בראשית ב, י), ואם כן איך היהודי יכול לדרוש את אחדותו וייחודו יתברך אפילו בעניינים הגשמיים שהם בבחינת ההתחלקות?

לזה בא אדון הנביאים להורותם דרכי יושר ולהראות להם איך להגיע לדרגה זו ואמר "ראה אנכי נותן לפניכם היום", הפסוק מוסב על בחינת 'היום' ממש, 'אנכי נותן לפניכם' בחינת 'היום' לדעת מהותו אשר נודע שאינו נקרא יום שלם כי אם בהיות לילה משלים את היום, ובאם אין את שני החלקים הללו אינו נקרא יום שלם, וזהו גם הביאור על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלוקים" (דברים ד, לט) והכוונה מאין ייתכן לדעת מהות האחדות ששם הוי' המורה רחמים ושם אלוקים המורה דין המה אחדים דלא מתפרשין, ניתן לדעת את זה ממהות 'היום' שאינו נקרא יום שלם כי אם כשיש את שני החלקים הבוקר והלילה ביחד. אך מי שאינו מתבונן בכך עלול להגיע לחשיבה מוטעית כאילו יש פירוד ביניהם, וזה מה שגורם לפירוד למעלה בין הדבקים בתואר שמותיו הקדושים המורים רחמים ודין, ומכאן נמשך 'ברכה וקללה' כל אחד לעצמו כי הוא בעצמו גרם כך שלא דרש ייחודו ואחדותו, ושם באמת הכל הוא אחדות אחד בלי פירוד.

ולהבין את העניין יש לבאר את פירוש הפסוק "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וגו' " (ישעיה מ, לא), זאת תורת האדם עודו בעולם הזה לעשות 'שם' על שם הכתוב "ויעש דוד שם" (שמואל ב' ח, יג) כל ימיו של דוד המלך עיקר מגמתו והתאמצו במעשיו היה כדי לעשות 'שם' לשכינה, ולכן תלמידי חכמים נקראים 'בנאים' שהם תמיד עסוקים בבניית קומת השכינה. וזה בלתי אפשרי לבנות ולכונן צירוף הוי' ופרטי שמותיו ותאריו וכינוייו כי אם המתבונן החכם, שגם בהתבוננו על דברים גשמיים הוא רואה רק את האלוקות המלובשת שם, שהרי בכל דבר שנברא בעולם הזה יש בו את אותיות התורה וניצוצי איברי השכינה המחיים אותו, והאיש המתבונן מעלה ומגביה משם את איברי השכינה לשורש הקדוש שלהם ושם הכל נמתק, ואפילו מה שנראה כמו דין וגבורה הוא מתבונן מאין נמשך עניין זה מה מקור המוצא שלו.

וזאת חובתו של כל יהודי תמיד להתבונן על כל דבר שקורה איתו מהו השורש של דבר זה, ועל ידי זה הוא מגביה את עצמו למעלה מההתחלקות ושם הכל הוא באחדות מלאה, ורק בסדר ההשתלשלות בירידה ממדרגה למדרגה עד עולם העשייה יש פירוד והפרש ביניהם י"ד עיתים לטובה ו- י"ד עיתים לרעה ח"ו (המנויים בספר קהלת פרק ג'), ומי שנשאר שקוע תחת התחלקות כ"ח העיתים גורם לעצמו רעה, והכל בגלל שהוא לא דרש את מקור האחדות של כל העיתים ומקום מוצאם, ושם אין פירוד כלל כי אין רע יורד מלמעלה ואפילו ה- י"ד העיתים לרעה נמתקים בשורשם ונהפכים לטוב גמור.

וזהו 'וקווי ה' יחליפו כח', הפסוק מדבר על אלו שהם 'קווי ה' ' כלומר מלשון "יקוו המים אל מקום אחד" (בראשית א, ט) שתמיד מתבוננים ומשיגים את שם הוי' מכל המדרגות והפעולות בעולם הזה, משיגים רק את האלוקות המלובש שם, ועל ידי כך הם מגיעים לדרגה של 'יחליפו כח', זאת אומרת בשל היותם תמיד בפנימיות מחשבתם למעלה מהתחלקות הזמנים ותמיד מתבוננים רק על האלוקות בכל דבר הקורה איתם, אזי יש בהם את היכולת להחליף את ה- כ"ח עיתים ואפילו ה- י"ד עיתים לרעה ח"ו יש ביכולתם להפכם לעיתים לטובה, ונוסף על זה 'יעלו אבר כנשרים' אפילו אותם איברי השכינה שנפלו ונתלבשו במדרגות התחתונים יש בכוחם להעלותם למעלה לשורשם הקדוש.​

* מעובד מתוך מאמר ד"ה "ראה אנכי נותן לפניכם" מתוך הספר אור המאיר.

שבת שלום ומבורך!!

משה פיק,

נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל האור המאיר]
 

קבצים מצורפים

נערך לאחרונה:
דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל לב השומעים!!

בפרשתנו מובא הפסוק "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו", ישנו כלל המונח בידינו שהתורה היא תמידית וישנה בכל אדם ושייכת לכל אחד ואחד, ואם כן איך הציווי הזה שייך אלינו, ויש לבאר על פי מה שכתוב בספר יצירה ש- 'בית' הינו תיבה ו- 'אבן' הינה אות, שהפסוק שאומר 'מי האיש אשר בנה בית' מדבר על האיש המשכיל שמחדש חידושים בתורה ודורש ברבים את חידושיו, וכדי שהחידושי תורה שלו יתקבלו בלב השומעים יש ללמוד את ההוראה הנפלאה שהפסוק מלמדנו.

והעניין הוא שחז"ל דרשו שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל לב השומעים, וזה מה שמלמדנו הפסוק 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' שהמשכיל שמחדש חידושים בתורה ולא מחנך את עצמו לפי החידושים שהוא בעצמו מחדש ואין פיו ולבו ושווים, אזי 'ילך וישוב לביתו' ישוב וילמד שוב ושוב את החידושים שהוא בעצמו חידש עד שהדברים ייכנסו בקרבו ויחדרו בו באופן כזה שהוא בעצמו יתנהג כך, כי כל עוד הדברים לא חדרו בו אין לימוד תורתו וחידושיו שלמים באמת כדי שייכנסו בלב השומעים.

והכתוב בא באזהרה שמי שלא יחנך את עצמו שוב ושוב בחידושי התורה שחידש ופועלו סותרים את דבריו אזי ישנו החשש 'פן ימות במלחמה' שהוא ייכנע במלחמתו הפרטית נגד היצר הרע שהוא האויב התמידי והאמיתי של היהודי בכל עת ומנסה להכשילו כל הזמן ואזי 'איש אחר יחנכנו' מי שיקבל את כל היניקה וההמשכות מחידושי התורה שלו יהיו החיצונים, וכל לימוד תורתו וחידושיו לא יפעלו מאומה על שומעיו ולוקחי דברו, וכמו שאמר לבן הארמי ליעקב אבינו "הבנות בנותיי והבנים בניי וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית לא, מג), ומובא שתולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, שבאם היהודי לא מתנהג כדבעי ולא מחנך את עצמו כפי שהוא מחנך אחרים אזי יש טענה כלפיו מהיצר הרע 'הבנות בנותיי והבנים בניי' יש לי חלק בלימוד התורה שלך ובקיום המצוות שלך, וגם אם אתה מחדש איזה חידושי פרד"ס בתורה תדע לך שהם שייכים לי ולא לגבוה.

ועל כן מה מאוד צריך האיש המשכיל לפחוד ולדאוג בקרבו שטרם שהוא בונה צירוף או מחדש דברים בתורה, להתבונן במלוא קומתו ולראות האם באמת הדברים הללו מונחים בקרבו והוא בעצמו מתנהג לפיהם ושיהיו פיו ולבו שווים, כי אחרת עליו נאמר "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" (אבות ג, יא) שהוא מגלה חידושים בתורה אבל לא הולך לפי חידושי התורה שהוא בעצמו מחדש ואזי פועלו סותרים את דבריו והוא נקרא 'בונה וסותר', ולכן אמרו חז"ל "עשה תורתך קבע" (אבות א, טו) 'תורתך' דווקא, שתקנה בעצמך בפנימיותך את חידושי התורה שלך באופן של קביעות שלא יתמוטט כל הבית שאתה בונה בחידושי התורה שלך.

* מעובד מתוך מאמר ד"ה "מי האיש אשר בנה בית" מהספר אור המאיר.

שבת שלום ומבורך!!

משה פיק,

נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל האור המאיר]

 

קבצים מצורפים

איך לירות חיצים שנונים באמצעות התפילה?

פרשתנו פותחת בפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו", כדי לבאר את הפסוק בפנימיות העניינים יש להקדים תחילה את הפסוק "חיציך שנונים עמים תחתיך ייפלו בלב אויבי המלך" (תהלים מה, ו), והכוונה להורות ליהודי את דרכי עבודת התפילה שעיקר מגמת נפשו בתפילה תהיה רק עבור צער השכינה ולא עבור צרות עצמו, וכיון שנמתק הדין למעלה גם הצרה שלו ממילא מסתיימת. ספר התיקונים קורא למילות התפילה בשם 'חיצים' ורומז הכתוב 'חיציך' יהיו 'שנונים' לירות אותם בחוזקה וזה דווקא על ידי כך שמוציא את מילות התפילה בדחילו ורחימו ולא לצורך עצמו.

וידוע שהאדם נקרא 'עולם קטן' ולכן במלוא קומתו מושרשים כל ענייני העולם, ובכוחו של היהודי לעקור ממנו את המידות הרעות או חס ושלום לנטוע אותם בקרבו, וכפירוש הכתוב "אתה ידך גויים הורשת ותטעם תרע לאומים ותשלחם" (תהלים מד, ג) שבאמצעות מעשה ידיך הרעים ח"ו אתה גורם לנטיעה של המידות הרעות בקרבך, וכשאתה חוזר בתשובה אתה עוקר ומוריש ממך את אותם המידות הרעות הללו, וזוהי כוונת הכתוב 'חיציך שנונים עמים תחתיך ייפלו', שכדי לירות חיצים שנונים ולהכניע את היצר הרע עליך להתכוון בתפילה שלך רק לצער השכינה בגלות, ולא לחשוב על הצרות והצער הפרטי שלך, כי מי שחושב רק על העניינים הפרטיים שלו חיצים כאלו של תפילה לא מצליחים להכניע את היצר הרע.

וכמו שניתן לבאר את הנאמר בפרשה הקודמת פרשת שופטים "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך" (דברים כ, א), ופירש רש"י בעיניי כולם כ-'סוס' אחד, בעיניך הוא 'רב' אבל בעיניי אינו 'רב', והכוונה היא ליהודי שנמצא תחת התחלקות הזמנים ואינו דורש את ייחודו ואחדותו יתברך מכל מה שקורה איתו, אזי כל הצרות והניסיונות שהוא עובר בחיים נראים בעיניו כרבים ועצומים, אבל מי שתמיד דורש את אחדותו וייחודו אזי הוא יודע שהמעיקים והאויבים העומדים עליו אינם האויבים הפרטיים שלו אלא הם אויבי מלכו של עולם, ובעיניו יתברך הם רק כמו רכב אחד וסוס אחד, ובאמת כל הריבוי המעיקים והצרות זה רק 'ממך' שלא זיככת עדיין לגמרי את מידותיך ואינך דורש את אחדותו וייחודו יתברך ואזי כל המחשבות הם רק על הצרות הפרטיים שלך ואז האויבים נראים בעיניך כ- 'עם רב'.

וזהו ההבדל בין מלחמת מצווה למלחמת רשות, הפסוק בפרשתנו מדבר על 'מלחמת רשות' וכפירוש רש"י על הפסוק, וזאת מפני שהיהודי מתייחס לאויבים שלו כ- 'אויבך' האויב הפרטי שלו ולא אויבים של בורא עולם, ואזי הפסוק מודיע לו שהפעולה שהוא פועל במלחמתו היא רק 'ושבית שביו' הוא מצליח לחלץ מהחיצונים את ניצוצות הקדושה שהם בלעו כבר, אבל הוא אינו מצליח להפוך את הרע לטוב גמור, ורק על ידי העבודה של 'מלחמת מצווה' שהיהודי רואה לנגד עיניו בתפילתו רק את צער השכינה ולא את הצרות הפרטיות שלו בכוחה של תפילה כזו לבקוע רקיעים ולהפוך לגמרי את הרע שיהפוך לכסא לטוב.

*מעובד מתוך מאמר ד"ה "כי תצא למלחמה" מהספר אור המאיר.

שבת שלום ומבורך!

משה פיק,

נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל האור המאיר]
 

קבצים מצורפים

הדרך לניצחון היא להכיר את דרכי האויב !!

ישנו פסוק בפרשתנו "יתן ה' את אויביך וגו' בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך" (כח, ז) וצריך להבין מהי הנפקא מינה אם ינוסו בדרך אחת או בשבעה דרכים והעיקר שינוסו לגמרי, ונראה לבאר בפנימיות העניינים שהאויב הכי גדול שיש ליהודי במהלך חייו זהו היצר הרע שמנסה להחטיא את היהודי, ואחר כך עולה ומקטרג עליו למעלה, ומובא בספרים שבעת שיהודי עושה מצווה הוא בורא מלאך טוב ולהפך כשהוא נכשל ח"ו בורא מלאך המשחית, ולכן באם היהודי נכשל ח"ו באיזה חטא עליו להתפלל ולהתחנן שלא יגיע אליו מעשה ידיו מלאך המשחית להרע לו.

והנה
זה לעומת זה עשה האלוקים וכמו שיש בצד הקדושה שלושה שלבים: עיבור הריון ולידה, כך הדבר גם בקומת הסטרא אחרא וטרם שנוצר מלאך המשחית ישנם גם את שלושת השלבים הנ"ל, ודוד המלך עליו השלום רוב חוכמתו עמדה לו וידע איך להתפלל ולהתחנן כדי לעקור את בחינת הקליפות שעמדו עליו משורשם, וכפי שמובא בכתבי האר"י ז"ל על הפסוק "בני נכר יבלו ויחרגו" (תהלים יח, מו). וכלל העולה מכל הנ"ל שעל כל יהודי להתבונן מה החטא שלו גורם, שלא בלבד שהוא יצר מלאך המשחית ברוע מעשיו שמזיק לו, הוא גם גרם לייחוד בקומת הסטרא אחרא, וכפי שמובא בזוהר שקומת הסטרא אחרא נשלמת על ידי חטאים של היהודי וקומת הקדושה נחלשת ח"ו.

והנה
עתה בדורותינו אלו שנתמעטו הלבבות, ואין איתנו יודע עד מה איך לעקור מהשורש את המלאך המשחית שנוצר כתוצאה מעוונותינו, עלול היהודי להגיע לידי ייאוש שאין לו אפשרות לתקן את שגרם ברוע מעשיו, אך על כל פנים על היהודי מוטלת החובה לשמור על חותם האלוקים שעל פניו, וזאת על ידי חרטה על עוונותיו וקבלה לעתיד שאינו יחזור לשוב ולחטוא בעוונות הללו ח"ו, וממילא על ידי שהוא מפסיק את ההידרדרות שלו אזי המלאך המשחית שנוצר מאבד את חיותו ומתבטל וזהו תחילת הניצחון עליו, אך התנאי לכך הוא תיקון מידותיו ואזי נהרסת קומת הסטרא אחרא וקומת הקדושה נבנית.
אמנם כך דרכו של היצר הרע בתחילה אומר לו עשה כך ואחר כך אומר לו לך עבוד עבודה זרה (שבת קה ע"ב), והכוונה שהיצר הרע הוא ערמומי מאוד ובתחילה בא אל היהודי ומנסה להחטיא אותו באיזו הנהגה קדושה שהוא נוהג או בעוון קל ביותר עד שהדבר נעשה אצלו כהרגל, ואחר כך מנסה להחטיא אותו בעוון יותר חמור יותר והוא משכנע אותו שהוא לא יותר חמור מהראשון, וכך היהודי נופל מדחי אל דחי ח"ו עד שהוא מביא אותו לידי עבודה זרה חלילה. ולכן הכתוב בא באזהרה חמורה אל היהודי "בדרך אחד יצאו אליך", היצר הרע בהתחלה מגיע אליך בדרך אחת ומנסה להחטיא אותך בעוון קל, ואם ח"ו היהודי נכשל אזי הא עלול להידרדר עוד ועוד ח"ו, ולכן על היהודי לעמוד כחומה בצורה מול היצר הרע ולהיות דבוק תמיד במחשבות על רוממות האלוקות, ואזי הוא לא ייכשל מלכתחילה ולא יתן פתח להידרדרות הזו.​

*מעובד מתוך מאמר ד"ה "יתן ה' את אויביך" מהספר אור המאיר.

שבת שלום ומבורך!!

משה פיק

נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל אור המאיר]
 

קבצים מצורפים

כיצד כל יהודי יכול לזכות לקיים את כל מצוות התורה כולם?

בפרשתנו
מובא הפסוק "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" (ל, יא), ונשאלת השאלה כיצד היהודי יכול לזכות לבהירות התורה והרי הוא אינו יכול לקיים את כל המצוות כולם, ישנם מצוות שתלויות בארץ, מצוות לכוהנים בלבד למלך וכו'. ולכן משה רבינו מודיע לבני ישראל כולם 'כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא' והרמז במילים 'המצווה הזאת' היא על כללות התורה מ- 'בראשית' ועד 'לעיני כל ישראל' שכל יהודי יכול לקיים בעצמו את כל התורה והמצוות ואפילו בהיותו סגור בחדרי חדרים. והביאור הוא שהרי אם ישיג את סוד הפנימיות של מצווה מסוימת, ובשורשם הרי כל המצוות הם אחדין דלא מתפרשין, וכמו כן גם עם ישראל במקורם המה אחדות אחת חלק אלוקה ממעל קומה שלימה מראש עד עקב ומה שיש בכלל יש בפרט. ובמיוחד בהגיע ימי ראש השנה עת תשובות השנה שכל עם ישראל מתאספים ביחד ומקבלים עליהם וממליכים את הקב"ה למלך עליהם, וכמו שנתייחדו בענפים ככה נתייחדו בשורשם ובאמצעות כללות ישראל ואחדות לבבם התקיים ביניהם כללות התורה ומצוותיה, וזהו 'כי המצווה הזאת' כללות התורה ומצוותיה 'אשר אנכי מצווך היום' דווקא בראש השנה 'אתם ניצבים היום' שמדבר על ראש השנה.

וצריך להבין את כפל הלשון של 'נפלאת היא' ו- 'רחוקה היא' הרי הפלאה והרחקה זה היינו הך, ולמה משמשת המילה 'ממך' הרי גם בלי מילה זאת לא היה חסר כלום בכתוב, ואם הכתוב בחר להשתמש במילה זאת הרי עדיף היה להשתמש בה בסוף הפסוק 'לא נפלאת היא ולא רחוקה היא ממך' ולא כדי להפריד בין הפלאה והרחקה. והעניין הוא שזהו תירוץ נפלא על השאלה שפתחנו בה איך יהודי יכול לקיים את כל מצוות התורה ולזכות לבהירות התורה, לזה אומר הכתוב 'לא נפלאת היא ממך' דווקא בשל היות כל יהודי עולם קטן שכלולים בפנימיותו כל הבחינות שיש בפרטיות בפועל ישנם בפנימיותו בכוח, ויש בכוחו ללכת ולקיים את כללות התורה מ- 'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' בסוד פנימיות מחשבתו, ולזה באה תיבת 'ממך' בצמוד למילה 'נפלאת'.

וגמר אומר 'ולא רחוקה היא' מוסב על 'היום' כאמור על ראש השנה, מפני שהקיום של כללות מצוות התורה על ידי כל אחד מישראל תלוי במידת האחדות ביניהם וכמו שמתקרבים הענפים למטה ככה הם מתקרבים בשורשם למקום אחדותם בחכמה העילאה התורה הקדושה, ובזה מובן 'לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה וייקחה לנו' ופירש רש"י שאילו הייתה בשמיים היית צריך לעלות אחריה וללמדה, ולכאורה הרי זה מעיקרי האמונה לדעת שהתורה הקדושה היא מן השמיים, אמנם הכתוב בא להורות שבכללות היהודי יש את כללות התורה והמצוות, ומה שיש בים החכמה יש גם במלוא קומתו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ובנוסף "אורייתא וישראל חד אינון" וכל אחד מישראל יש לו אותיות בתורה הקדושה, וזהו הרמז בפסוק 'לא בשמיים היא' לבד.​
* מעובד מתוך מאמר ד"ה "כי המצווה הזאת" מהספר אור המאיר.

שבת שלום ומבורך!!

משה פיק

נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל אור המאיר]
 

קבצים מצורפים

איך בריאת העולם מחדש תלויה במעשינו?

אנחנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית בברכות קריאת שמע "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", וצריך כל אחד להתבונן במילים הללו ולשאול את עצמו האם באמת מונח אצלי בפנימיות שהעולם נברא מחדש בכל יום, ושה' יתברך מוציא את החמה ממקומה בכל יום מחדש להאיר על הארץ, ואם כן כמו שמובא במדרש שהקב"ה נמלך בנשמותיהם של הצדיקים בבריאת העולם, אזי לכאורה התהליך הזה קורה בכל יום מחדש, וכאשר הקב"ה מוציא את החמה ממקומה הוא מתייעץ עם נשמות הצדיקים האם הוא יקבל תענוג ושעשוע מבריאת אותו היום, ואם לאו חס ושלום יחזיר את העולם לתוהו ובוהו.

ועינינו הרואות שמחשבותיו של האדם אינם כמחשבותיו של הקב"ה, ואפילו כשאומרים בכל יום "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" הרי אצל רבים אין פיהם וליבם שווים, וההוכחה לכך שישנם כאלו שמתכננים תוכניות למחר או לעתיד, ואינם מתבוננים האם לפי מעשיהם בפועל ראוי שהקב"ה יחדש את מעשה בראשית למחרת, ואומרים את המילים הללו בשל הרגל לשונם כחלק מנוסח התפילה ואינם מתבוננים בכך, אמנם יש ללמד זכות גם עליהם שהרי אנו אומרים 'המחדש בטובו' ולא המחדש בטובותינו, שייתכן באמת שלפי ערך מעשינו לא ראוי שהקב"ה יחדש את מעשה בראשית, אבל בשל 'טובו' וחסדיו המרובים ומטבע דרכו להיטיב אפילו לאותם שאינם ראויים לכך הוא מחדש את הבריאה בכל זאת.

ופשיטא וקל וחומר בהתקרבנו לימי הדין ראש השנה שהכל חוזר למציאות הראשון אזי על כל יהודי להתבונן במעשיו שפעל ועשה בשנה הקודמת האם ראוי לברוא את העולם מחדש, ומה עליו לתקן בשנה הקרובה לעומת מעשיו בשנה שעברה, וזהו מה שאנו אומרים "ועשיתם עולה" באמצעות 'מעשינו' אנו גורמים לשכינה הקדושה להיות 'עולה' לפני ה' יתברך להתפאר במעשינו הטובים. ולכן נוהגים העולם להרים את קולם בהגיעם לתיבת 'המלך' עד שנשמע למרום קולם כדי להורות שאנו מקבלים עלינו מחדש את מלכותו של הקב"ה, ובזה השכינה עולה למעלה להתפאר לפניו יתברך במעשינו הטובים ושכך וכך קיבלו עליהם וראוי לברוא את העולם מחדש בעבורנו.

וזהו הביאור הפנימי למילות התפילה "היום הרת עולם" שאנו אומרים אחרי תקיעת השופר שהיא ההכרזה על הקב"ה כמלך העולם, שהעולם נמצא בראש השנה במצב של הריון והקב"ה יושב על כסא הדין ומסתכל בנשמות של כל אחד ואחד מישראל המתחזים באמצעות קומת השכינה וסוקר את כולם בסקירה אחת מה מעשהו של כל אחד בבית ובחוץ ומחליט האם לפי מעשיו של כל אחד ואחד מאיתנו האם ראוי לברוא את העולם מחדש, ובאם היהודי היה מתבונן בכך לעומק בדבר הזה בוודאי היה מתבטל ממציאות.​

* מעובד מתוך מאמר ד"ה "אשרי העם יודעי תרועה" מתוך הספר אור המאיר.


בברכת כתיבה וחתימה טובה !!


משה פיק

נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל אור המאיר]
 

קבצים מצורפים

כיצד צריך להיות צמא אמיתי לרוחניות?

בפרשתנו מופיע הפסוק "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם" (לב, ו) ויש לבאר אותו על פי פנימיות העניינים, ונראה שהכתוב בא לתמוה כאן על אותם אלו שיומם ולילה להוטים ובהולים אחרי ענייני גשמיות וישנים תרדמת הזמן, ולא נותנים עצות לנפשם איך להחיות את נפשם רוחם ונשמתם, לשם ביאור העניין לעומק יש לבאר את הנאמר בספר הקנה שמביא לכך משל לאדם שחסר לו מזון גשמי עד שהוא מגיע ממש לחרפת רעב, ולכן הוא מתאמץ ככל יכולתו ומשתדל בכל מיני ההשתדלות להשיג את לחמו כדי שלא ימות ברעב, והוא צועק להקדוש ברוך הוא וגם לבני אדם שיסייעו לו כי אחרת עוד מעט והוא יתמוטט מרעב, ומביא שם ספר הקנה שממשל זה על רעב הגוף צריך ללמוד על ההשתדלות והיגיעה שצריכה להיות ליהודי באם חסר לו מזון רוחני שהוא התורה והמצוות, ושהוא צריך להרגיש שאם הוא לא יצליח להשביע את הרעב של נפשו לרוחניות אזי היא כלה ונפסדת כמיתת הגוף בהחסר לחמו, ואם כן על היהודי לרדוף ולהשתדל ככל יכולתו להשביע את הצמא לרוחניות של נשמתו כדי שלא תאבד ממנו ח"ו, עכ"ל הספר הנ"ל. ובפועל אנחנו רואים שכשחסר לאדם משהו בגשמיות אזי הוא מתאמץ ומשתדל ככל יכולתו למלאות את חיסרונו זה, ולעומת זאת לגבי מצבו הרוחני הוא אינו משתדל ודואג באותו האופן.

וגם פרטי העיתים והרגעים יושבים ומצפים עד עת בואו של הצדיק ליתן להם חיות כי מצד עצמם לית להם מגרמם כלום, וכמו כן גם כל שאר הנבראים הדוממים והצומחים וחיות ועופות וכל הבא לכל בריאה ממתינים ליהודי שיתבונן בהם ויתן להם חיות, על ידי העלאתם לקדושת באמצעות עבודת ה' בהם, כי לשם כך הם נבראו וזוהי תכליתם. ולהיפך כשהיהודי ח"ו לא מקדש את עצמו בענייני העולם אזי הוא גורם ירידה לאותם הנבראים ומוריד את ניצוצות הקדושה שיש בהם לקליפות. ולכן ההוראה היא שאם יש איזה עניין מסוים שהיהודי לא מוצא את הדרך לקדש את עצמו בו, עליו לעשות את כל מיני ההשתדלות כדי למצוא את האופן לעשות זאת, אמנם ישנם רבים שלא נוהגים כך וישנים שנת עולם ואינם מתבוננים בכך, ובהאיך אנפין יקומו קדם מלכא.

ולכן על היהודי לדעת שאין אמצעות בדבר, או שהוא מעלה באמצעות מעשיו את פרטי הנבראים למקומם הרמתה על ידי כך שהוא מקדש את עצמו בענייני העולם, או שח"ו הוא גם יכול להוריד אותם לקליפות באם הוא לא מתבונן בהם ולא מחפש בהם רמז חכמה לעבודתו יתברך, שהרי לא ברא הקב"ה דבר בעולמו לבטלה וכל נברא מרמז על חכמת הבורא, ולכן צריך לדעת שבאמצעות מעשיו של היהודי או שהוא מייחד את השכינה הקדושה עם הקדוש ברוך הוא על ידי כך שהוא מקדש את עצמו בענייני העולם, או שח"ו הוא עלול לגרום לפירוד בין הדבקים באם אינו מתבונן בכך ואינו מקדש את עצמו בענייני העולם, ומכאן יש ללמוד על גודל ההשתדלות שעל היהודי לעשות ולרדוף יומם ולילה ולחפש עצות איך להשלים את נפשו באלוקים.

וזהו הרמז שיש ללמוד מהפסוק שהבאנו בתחילת המאמר 'הלה' ' באופן של תמיהה המתקיימת, 'תגמלו' מלשון גמילה שעניינו הפרדה כמו "גמולי מחלב" (ישעיה כח, ט) לעורר לב הנרדמים שייראו מה הם גורמים במעשיהם, 'הלה' תגמלו זאת' כינוי לשכינה הנקראת "זאת קומתך" (שיר השירים ז, ח) 'תגמלו' אותה ח"ו מ- 'ה' ' ונעשה פירוד בין הדבקים, והכל בעבור שאינכם מתבוננים כראוי לרדוף אחר החכמה ולראות ממה הנשמה בקרבכם ניזונה, וזה מה שהכתוב מורה באצבע 'עם נבל ולא חכם' זה מה שגורם לכך.
*מעובד מתוך מאמר ד"ה "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם" מתוך הספר אור המאיר.


שבת שלום ומבורך!!

משה פיק

נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל אור המאיר]
 

קבצים מצורפים

מהי הכוונה הפנימית בנענוע הלולב?

על הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ) מקשה המדרש והלא חמישה עשר הוא אלא ראשון לחשבון עוונות, והעניין הוא שבראש השנה עיקר העבודה היא להמליך את ה' יתברך עלינו מחדש ולכן אנו תוקעים בשופר כמשפט המלך ביום המלוכה שתוקעים לפניו ומכריזים 'יחי המלך', וזוהי עיקר מגמת נפשנו בתקיעות השופר וסדר התפילות לבנות את קומת השכינה ולקבל עלינו את עול מלכותו מחדש יותר מאשר בשנה שעברה, ולכן אנחנו שואלים ממנו יתברך בתפילה "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך", כי מי שנגרר אחר היצר הרע אינו ברשות עצמו ואין לך עבד גדול מזה, ולכן אנחנו מבקשים מה' יתברך שימלוך עלינו לבדו וללא שום מגע זר.

ולכן העבודה של ראש השנה היא של בעלי תשובה לשוב אליו שלא בהדרגה, שהבעל תשובה ברגע אחד מגיע אל המעלה המובחרת מה שהצדיקים גמורים זוכים לכך בימים רבים, ויש לכך רמז בפסוק "תקעו בחודש שופר" (תהלים פא, ד) שהעבודה של 'חודש' שייכת לצדיקים שעולים ממדרגה למדרגה בבחינת 'חודש' שהעבודה מתחדשת אצלם מזמן לזמן כמו שהירח מתחדש מחודש לחודש, ואילו העבודה של 'שופר' שייכת לבעלי תשובה מלשון 'שפרו מעשיכם' , כי בראש השנה העבודה צריכה להיות באופן של התגברות עבודת התשובה על בחינת התחדשות העבודה.

ועיקר הקבלה הוא שמעתה ואיך לא יעשה שום דבר קטן וגדול זולת מה שמגיע צד הנאה לבורא עולם, ואפילו באם היהודי מוכרח להתעסק בענייניו הגשמיים יעשה את הכל בקדושה שיגיע מזה הנאה לבורא עולם, שהרי בכל דבר שנברא בעולם יש בו התלבשות איברי השכינה ששוכנת בכל פרטי הנבראים והדוממים, ותפקידו של היהודי להעלות את איברי השכינה המלובשים בנבראים למקומם הרם לשורשם העליון, ומורא יעלה על ראשו של היהודי שלא תלך ההשפעה לחיצונים, אלא להעלות את הכל אל ראשית המחשבה שורש ומקור המציאות שנמצא בעולם הזה.

וזהו תכלית המכוון בכוונות הנענועים שאנו מנענעין עם הלולב ומיניו להחדיר את בחינת הדעת והחכמה שקיבלנו בימים הנוראים אל המידות שש בקצוות, דהיינו לחבר את בחינת הדעת והחכמה אל כל המדרגות כפי עוצם ההשגה ודעתו, כפי שהיהודי מתבונן בסימני פלאי החכמה שה' יתברך מראה את עצמו ונדמה אליו באמצעות התלבשות מידותיו מצד פעולותיו, אשר אין שעה אחת דומה לחברתה, ומיום הבריאה ועד סוף כל הדורות לא היו שני ימים בדומה אחד, כי אם בכל שעה ורגע משתנה כביכול בדמיונו בכדי להשיגו בבחינות מחודשות, וכשהיהודי מתבונן לעומק הרי הוא מוצא רמז חכמה בכל דבר שברא ה' ובכל דרך שהוא מתגלה אליו ואז כוחו יפה להכניס לשם הארה עליונה, להיות שעושה בהתקשרות החכמה ואז מחזיר את המחשבה הנאצלה למקומה.


*מעובד מתוך מאמר ד"ה "ולקחתם לכם ביום הראשון".


שבת שלום וחג שמח!!


משה פיק.

נו"נ להרה"ק רבי מאיר מקאריסטשוב זי"ע [ תלמידו המובהק של בעל אור המאיר ]
 

קבצים מצורפים

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון