בבא קמא תמיהה בדין אשו משום חציו לגבי שבת - האדמו"ר מסאטמר שליט"א (2 צופים)

[מרכז]

קושיא שהשמיע מרן רבינו שליט"א
בשיעורו לאלפי חברי יסודי התורה ביום א' לך העעל"ט, על מה שכתב הנימוקי יוסף במסכת ב"ק (דף כ"א:) דלמ"ד אשו משום חציו איתרבאי דהיינו כאלו הבעירו בידו, א"כ איך שרינן להדליק הנרות בע"ש עם חשיכה והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת, הרי הו"ל כאלו הבעירה הוא עצמו בשבת, וכ"ש הוא, דאילו הכא לא נתכוין להבעיר גדיש של חבירו כלל, והכא עיקר כוונתו שתדלוק בשבת, וכתב לתרץ דכי נעיין במילתא לא קשיא לן, שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ, שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל, ולא חשבינן ליה מעשה מכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה הו"ל למיפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וכו', וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מער"ש אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסורא עיי"ש .
והקשה מרן רבינו שליט"א, דנודע מש"כ הבית מאיר (אבהע"ז סימן ה) דגבי שבת לא שייך לחייב אמירה לעכו"ם מדין שליחות, דעיקר קפידת התורה גבי שבת הוא על מעשה שבגופו דוקא, דהתורה הקפידה אמנוחת גופו של ישראל דוקא ולא על המלאכה שלא תיעשה עיי"ש, וא"כ מאי הקשה הנימוקי יוסף, היאך שרינן להדליק הנרות בע"ש אי ס"ל אשו משום חציו, דלא קשה מידי, דאפילו אי נימא שכל מה שנעשה בכוחו ובאשו הוא נחשב מעשה שלו, מ"מ אינו בגדר עושה מלאכה בשבת כיון שגופו נח ע"כ קושית רבינו שליט"א.
-----
(ובאמת ראיתי שכבר הק' כן הגרצ"פ פראנק בס' כרם ציון חי"ב עמ' כא (על שיטת החזו"א). והגרע"י מתייחס לזה ביביע אומר ח"ג או"ח סי' כ אות ב וכותב דבאמת הבי"מ ודעימיה יתרצו כך קושיית הב"י, אך נראה דאין בזה כדי לתרץ את הקושיה מדוע הנימו"י לא תירץ כן אליבא דחידושו של הבית מאיר. כמו"כ הקה"י (סי' כא ב"ק) רצה לתרץ בכך עצם קושיית הנימו"י, אך שוב קשה מדוע הנימו"י לא ניחא לי' בהכי).


יש באמתחתי כמה תשובות, והתשובות שנשלחו לרב'ה שליט"א הן בעיקר תשובות בסגנון הפלפול כדרכו בקודש (הבנתי שיתכן ואמורה לצאת איזו חוברת עם כל התשובות). וראיתי כמה יפות, אך אשמח אם יענו הרבנים תשובות בכל סגנון שהוא לאמיתה של תורה.​

 

[תיבת גמא]

וראיתי כמה יפות, אך אשמח אם יענו הרבנים תשובות בכל סגנון

לחץ כדי לכווץ...

נאמר שאף שאינו מתחייב, עכ'פ יש על זה שם ,מעשה שבת,. ונ'מ אולי ששיך ביה קלב'מ..

שהוא לאמיתה של תורה.

לחץ כדי לכווץ...

כנראה כבר לא במה שכתבתי..:)

 

[מרכז]

נאמר שאף שאינו מתחייב, עכ'פ יש על זה שם ,מעשה שבת,. ונ'מ אולי ששיך ביה קלב'מ..

כנראה כבר לא במה שכתבתי..:)

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנתי. מה זה שייך, ס"ס גופו נח

 

[תיבת גמא]

הן בעיקר תשובות בסגנון הפלפול כדרכו בקודש

לחץ כדי לכווץ...

בכלל נשמח שתכיר לנו יותר את סגנונו (למי שאינו מכיר, כמוני למשל.. יש ממנו חידו'ת כתובות ?

 

[שטייגניסט]

קושיא שהשמיע מרן רבינו שליט"א
בשיעורו לאלפי חברי יסודי התורה ביום א' לך העעל"ט, על מה שכתב הנימוקי יוסף במסכת ב"ק (דף כ"א:) דלמ"ד אשו משום חציו איתרבאי דהיינו כאלו הבעירו בידו, א"כ איך שרינן להדליק הנרות בע"ש עם חשיכה והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת, הרי הו"ל כאלו הבעירה הוא עצמו בשבת, וכ"ש הוא, דאילו הכא לא נתכוין להבעיר גדיש של חבירו כלל, והכא עיקר כוונתו שתדלוק בשבת, וכתב לתרץ דכי נעיין במילתא לא קשיא לן, שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ, שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל, ולא חשבינן ליה מעשה מכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה הו"ל למיפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וכו', וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מער"ש אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסורא עיי"ש .
והקשה מרן רבינו שליט"א, דנודע מש"כ הבית מאיר (אבהע"ז סימן ה) דגבי שבת לא שייך לחייב אמירה לעכו"ם מדין שליחות, דעיקר קפידת התורה גבי שבת הוא על מעשה שבגופו דוקא, דהתורה הקפידה אמנוחת גופו של ישראל דוקא ולא על המלאכה שלא תיעשה עיי"ש, וא"כ מאי הקשה הנימוקי יוסף, היאך שרינן להדליק הנרות בע"ש אי ס"ל אשו משום חציו, דלא קשה מידי, דאפילו אי נימא שכל מה שנעשה בכוחו ובאשו הוא נחשב מעשה שלו, מ"מ אינו בגדר עושה מלאכה בשבת כיון שגופו נח ע"כ קושית רבינו שליט"א.
-----
(ובאמת ראיתי שכבר הק' כן הגרצ"פ פראנק בס' כרם ציון חי"ב עמ' כא (על שיטת החזו"א). והגרע"י מתייחס לזה ביביע אומר ח"ג או"ח סי' כ אות ב וכותב דבאמת הבי"מ ודעימיה יתרצו כך קושיית הב"י, אך נראה דאין בזה כדי לתרץ את הקושיה מדוע הנימו"י לא תירץ כן אליבא דחידושו של הבית מאיר. כמו"כ הקה"י (סי' כא ב"ק) רצה לתרץ בכך עצם קושיית הנימו"י, אך שוב קשה מדוע הנימו"י לא ניחא לי' בהכי).


יש באמתחתי כמה תשובות, והתשובות שנשלחו לרב'ה שליט"א הן בעיקר תשובות בסגנון הפלפול כדרכו בקודש (הבנתי שיתכן ואמורה לצאת איזו חוברת עם כל התשובות). וראיתי כמה יפות, אך אשמח אם יענו הרבנים תשובות בכל סגנון שהוא לאמיתה של תורה.​

לחץ כדי לכווץ...

כן הק' בשעורי ר' שמואל רוזובסקי סנהדרין ע"ז ע"ב
וז"ל
ויש מהאחרונים שכתבו שמלאכת שבת הוי דבר שבגופו ול"ש בה שליחות, דכל עיקר האיסור הוא מה שגופו אינו שובת ממלאכה, אבל המלאכה בעצמותה אינה עבירה, דהא מותר להעמיד קדירה אצל האש שתתבשל בשבת, וע"כ ל"ש לחייבו על מעשה השליחתרפ.
אמנם לפי"ד הברכ"ש הנ"ל יש לחקור גם לענין מלאכת שבת, אי עיקר האיסור של הגברא הוא על מה שגופו אינו שובת, או דילמא דהוי רק תנאי בהחפצא דמלאכת שבת שיהא מעשה מלאכה בגופו, אבל אחר שנתקיים התנאי שוב הוי שפיר האיסור על מי שהוא בעל המעשהתרפא. אכן האחרונים הנ"ל נקטו דכל עיקר האיסור דשבת הוא על מה שגופו אינו שובת, ודמיא לחלבים ועריות, ודו"ק.
ולכאורה קשה על עיקר היסוד, מדברי הנמוק"י ב"ק דכ"ב שהקשה למ"ד אשו משום חיציו היכי שרינן להדליק נר בע"ש שידלק בשבת, הא הו"ל מבעיר בשבת, עיין שם. ולד' האחרונים הנ"ל מאי קושיא, הא אין כאן מלאכה בגופו.
אכן באמת י"ל דס"ל להנמוק"י דכיון דאשו משום חיציו הו"ל שפיר כעושה מלאכה בגופו ממש [וכמו דס"ל להתוס' בסוגיין דחשיב כח גברא לענין שחיטה, וכדלעיל באורך], ועדיף משליחות ודו"קתרפב. [מרש"ת. - וע"ע בזה בשיעורי קדושין דמ"ב ס"ק שנג, ובשיעורי ב"מ ד"י ס"ק קעה].

 

[תיבת גמא]

לא הבנתי. מה זה שייך, ס"ס גופו נח

לחץ כדי לכווץ...

אגב, ומה נאמר אם יתחיל בשבת זו, ויגמר בשבת הבאה ? ( בשבת השניה הרי נח, ובראשונה לא נעשתה המלאכה..

 

[שטייגניסט]

דעיקר קפידת התורה גבי שבת הוא על מעשה שבגופו דוקא, דהתורה הקפידה אמנוחת גופו של ישראל דוקא ולא על המלאכה שלא תיעשה עיי"ש, וא"כ מאי הקשה הנימוקי יוסף, היאך שרינן להדליק הנרות בע"ש אי ס"ל אשו משום חציו, דלא קשה מידי, דאפילו אי נימא שכל מה שנעשה בכוחו ובאשו הוא נחשב מעשה שלו, מ"מ אינו בגדר עושה מלאכה בשבת כיון שגופו נח

לחץ כדי לכווץ...

לכאו' הי' אפשר לומר דוכוונתו לומר, שדין שלוחו של אדם כמותו גורם רק שמעשה המלאכה מתייחס למשלח, אבל במציאות בפועל, המלאכה נעשתה בגופו של השליח, והשליח הוא זה שעסק במלאכה זו. ולגבי מלאכות שבת התורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל, וגופו של הישראל נח גם אם המלאכה מתייחסת אליו,
משא"כ בגוונא שהתורה מייחסת לו את הפעולה, שוב נחשב כעושהו ממש

 

[מרכז]

לכאו' הי' אפשר לומר דוכוונתו לומר, שדין שלוחו של אדם כמותו גורם רק שמעשה המלאכה מתייחס למשלח, אבל במציאות בפועל, המלאכה נעשתה בגופו של השליח, והשליח הוא זה שעסק במלאכה זו. ולגבי מלאכות שבת התורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל, וגופו של הישראל נח גם אם המלאכה מתייחסת אליו,
משא"כ בגוונא שהתורה מייחסת לו את הפעולה, שוב נחשב כעושהו ממש

לחץ כדי לכווץ...

מה חילוק איכא בין ייחוס התורה אליו את המעשה מכח שליחות, ובין ייחוס התורה אליו את המעשה כשכבר אינו פועל. והא בשניהם גופו נח, ואם זה מבוקש התורה הרי שהוא מתקיים.

 

[תענוג]

מה חילוק איכא בין ייחוס התורה אליו את המעשה מכח שליחות, ובין ייחוס התורה אליו את המעשה כשכבר אינו פועל. והא בשניהם גופו נח, ואם זה מבוקש התורה הרי שהוא מתקיים.

לחץ כדי לכווץ...

מצינו לגבי שביתת שבת דמה שפעולה מתיחסת אליו גם כאשר אינו פועל במעשה נקרא דאינו נח, וכמוש"כ וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה הגם שלא פעל במעשה מלאכה וכמוש"כ בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, וע"כ באשו משום חציו אי מתיחס המלאכה אליו בשבת מקרי לא נח.
(ועוי"ל דפעולה בדיבור הוא ממש אשו שהוא חציו וע"ד חץ שחוט לשונם וע"ד מש"כ בספר התניא שער היחוד והאמונה וז"ל הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל עכ"ל, ובמורה נבוכים ח"א פס"ט במציאות הבורא הכל נמצא והוא מתמיד עמידתו בענין אשר יכונה בשפע כו' ואילו היה אפשר העדר הבורא היה נעדר המציאות כולו כו' ומפני זה הענין נקרא בלשוננו חי העולמים ענינו שהוא חיי העולם עכל"ל, וא"כ שביתה דשבת וישבות ביום השביעי היינו מחציו).
משא"כ בשליחות י"ל דאין הפעולה מתיחסת לגופו ונקרא דנח. וע"ד מש"כ הגר"י ענגיל בלקח טוב כלל א' וז"ל נסתפקתי הא דקי"ל שליחו של אדם כמותו מהו הכוונה בזה אם הכוונה שגופו של שליח נחשב כגוף המשלח, או השליח לאדם אחר נחשב רק שהמעשה אשר הוא עושה בשליחותו עכ"פ מתייחסת למשלח ונחשב שהמשלח עשה המעשה ההוא, או דלמא גם המעשה איננה מתייחסת למשלח רק לשליח ונחשב שהשליח עשה המעשה לא המשלח רק שהתורה גזרה שאף שאדם אחר עשה המעשה לא הוא עכ"ז כיון ששלחו לכך מועלת המעשה של האחר עבורו כאלו עשאה הוא ודו"ק והערותי בזה מאיזהו מקומן בס"ד עכ"ל ויעו"ש שהביא ראיות לכל ג' הצדדים, ועכ"פ לצד ג' מובן שפיר דבשליחות לא מיחסים הפעולה לגוף המשלח וק"ל.​

 

[עוזי ומגני]

והקשה מרן רבינו שליט"א, דנודע מש"כ הבית מאיר (אבהע"ז סימן ה) דגבי שבת לא שייך לחייב אמירה לעכו"ם מדין שליחות, דעיקר קפידת התורה גבי שבת הוא על מעשה שבגופו דוקא, דהתורה הקפידה אמנוחת גופו של ישראל דוקא ולא על המלאכה שלא תיעשה עיי"ש, וא"כ מאי הקשה הנימוקי יוסף, היאך שרינן להדליק הנרות בע"ש אי ס"ל אשו משום חציו, דלא קשה מידי, דאפילו אי נימא שכל מה שנעשה בכוחו ובאשו הוא נחשב מעשה שלו, מ"מ אינו בגדר עושה מלאכה בשבת כיון שגופו נח

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנתי הקו',

בשליחות לא שיייך לחייב מדין שלוחו של אדם כמותו, משום דאין זה שליחות כח, דהא אין כאן החלת חלות,
אלא שליחות על פעולה, בכה"ג כל מה שהמעשה מתיחס למשלח הוא רק מחמת שפעולה זו נעשית מחמתו,
כגון שלח שליח להזיק, וכיון שהמעשה נזק נעשה מחמתו, א"כ הוא חייב דבנזק לא חייבה תורה על מעשה נזק, אלא על תוצאת הנזק, [אלא בעי שיהא מעשה נזק כדי להתחייב, אבל המחייב הוא תוצאת הנזק,]
וא"כ כל שתוצאת הנזק היתה בגלל המשלח מחמת שליחותו, מתיחס אחריו, וממילא הוא חייב בכך,
אולם בשבת לא אסרה תורה מה שנוצר כאן יצירה חדשה, אלא את עצם היצירה, דהינו שהאדם לא ייצור יצירה,
וא"כ לא שייך בזה שליחות, שאף אם בגללו נוצר יצירה בשבת, מ"מ לא הוא יצר את היצירה,
וזה כוונת הב"מ, שבשבת א"א לחייב משום שליחות, שהקפידה תורה על מנוחת גופו, הינו שאין העבירה בתוצאה, אלא בעשיה,

וכ"ז בשליחות, אבל בנידון דאשו משום חיציו, לא בקשנו את יחוס הנזק למשלח, אלא לדון שיש כאן מעשה נזק, שלולי שיש כאן מעשה נזק הוא רק גרמא, וזה החידש שאשו משום חציו נחשב שזה מעשה נזק שלו, כמו אדם ששלח חץ וודאי נחשב מעשה נזק שלו,
וא"כ הק' הנמו"י, אם שליחת חץ נחשבת מעשה נזק, ואשו משום חיציו, א"כ גם בשבת יש כאן מעשה יצירה, ואמאי מותר להדליק נר ביום ו',
ותי' שנכון שאשו משום חיציו יש כאן מעשה נזק, אבל כל המעשה נזק נגמר כבר בזריקת החץ, וא"כ ה"ה בהדלקת אש יש כאן מעשה יצירה שנגמר ביום ו',

 

[תענוג]

מצינו לגבי שביתת שבת דמה שפעולה מתיחסת אליו גם כאשר אינו פועל במעשה נקרא דאינו נח, וכמוש"כ וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה הגם שלא פעל במעשה מלאכה וכמוש"כ בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, וע"כ באשו משום חציו אי מתיחס המלאכה אליו בשבת מקרי לא נח.
משא"כ בשליחות י"ל דאין הפעולה מתיחסת לגופו ונקרא דנח. וע"ד מש"כ הגר"י ענגיל בלקח טוב כלל א' וז"ל נסתפקתי הא דקי"ל שליחו של אדם כמותו מהו הכוונה בזה אם הכוונה שגופו של שליח נחשב כגוף המשלח, או השליח לאדם אחר נחשב רק שהמעשה אשר הוא עושה בשליחותו עכ"פ מתייחסת למשלח ונחשב שהמשלח עשה המעשה ההוא, או דלמא גם המעשה איננה מתייחסת למשלח רק לשליח ונחשב שהשליח עשה המעשה לא המשלח רק שהתורה גזרה שאף שאדם אחר עשה המעשה לא הוא עכ"ז כיון ששלחו לכך מועלת המעשה של האחר עבורו כאלו עשאה הוא ודו"ק והערותי בזה מאיזהו מקומן בס"ד עכ"ל ויעו"ש שהביא ראיות לכל ג' הצדדים, ועכ"פ לצד ג' מובן שפיר דבשליחות לא מיחסים הפעולה לגוף המשלח וק"ל.​

לחץ כדי לכווץ...

עוד י"ל דבכוחו כגופו יש לחקור ג"כ חקירת הלקח טוב אי מיחסים השליח להיותו כגוף המשלח או שרק מיחסים הפעולה להמשלח, וכמו"כ בכוחו כגופו י"ל כצד א' דהכח הוא כמו הגוף כידא אריכתא וי"ל כצד ב' דמיחסים הפעולה להגוף, וי"ל דתלוי בשני צדדי הנמוק"י אי מיחסים אשו כפועל כל הזמן היינו כידא אריכתא או מיחסים אשו כפעל הכל ברגע הראשון היינו שמיחסים הפעולה לגופו, והנה כאשר נאמר בשליחות כצד ב' דמיחסים הפעולה להמשלח, ובכוחו כגופו נאמר כצד א דמיחסים אשו כפועל כל הזמן כידא אריכתא (כצד קושיית הנמוק"י), א"כ מובן שפיר החילוק בין שליחות לאשו דבשליחות נאמר דגופו נח ובאשו כוחו שהוא כגופו לא נח דכידא אריכתא דמי.​

 

[תענוג]

לא הבנתי הקו',

לחץ כדי לכווץ...

יפה תירצת ותוכנו מבואר לעיל בדברי אחד מהמשיבים אולם הקושיא עולה יפה מכיון שהתירוץ הזה שייך רק לצד ג' הנ"ל וכמבואר.

 

[עוזי ומגני]

יפה תירצת ותוכנו מבואר לעיל בדברי אחד מהמשיבים אולם הקושיא עולה יפה מכיון שהתירוץ הזה שייך רק לצד ג' הנ"ל וכמבואר.

לחץ כדי לכווץ...

מחמת איזה באג במחשב לא הציג לי את שאר התשובות, רק ב' מהם
ורק עכשיו אני רואה שקדמוני,
ולגבי מה שהערת ששייך לצד ג', כמדומני שבעולם הישיבות נהוג כך ללמוד, ולא כב' הדרכים שלפני זה, עכ"פ בשליחות מעשה,
וע"כ אין מובן לקושיא, אא"כ

בסגנון הפלפול כדרכו בקודש

לחץ כדי לכווץ...

 

[מרכז]

לא הבנתי הקו',

בשליחות לא שיייך לחייב מדין שלוחו של אדם כמותו, משום דאין זה שליחות כח, דהא אין כאן החלת חלות,
אלא שליחות על פעולה, בכה"ג כל מה שהמעשה מתיחס למשלח הוא רק מחמת שפעולה זו נעשית מחמתו,
כגון שלח שליח להזיק, וכיון שהמעשה נזק נעשה מחמתו, א"כ הוא חייב דבנזק לא חייבה תורה על מעשה נזק, אלא על תוצאת הנזק, [אלא בעי שיהא מעשה נזק כדי להתחייב, אבל המחייב הוא תוצאת הנזק,]
וא"כ כל שתוצאת הנזק היתה בגלל המשלח מחמת שליחותו, מתיחס אחריו, וממילא הוא חייב בכך,
אולם בשבת לא אסרה תורה מה שנוצר כאן יצירה חדשה, אלא את עצם היצירה, דהינו שהאדם לא ייצור יצירה,
וא"כ לא שייך בזה שליחות, שאף אם בגללו נוצר יצירה בשבת, מ"מ לא הוא יצר את היצירה,
וזה כוונת הב"מ, שבשבת א"א לחייב משום שליחות, שהקפידה תורה על מנוחת גופו, הינו שאין העבירה בתוצאה, אלא בעשיה,

וכ"ז בשליחות, אבל בנידון דאשו משום חיציו, לא בקשנו את יחוס הנזק למשלח, אלא לדון שיש כאן מעשה נזק, שלולי שיש כאן מעשה נזק הוא רק גרמא, וזה החידש שאשו משום חציו נחשב שזה מעשה נזק שלו, כמו אדם ששלח חץ וודאי נחשב מעשה נזק שלו,
וא"כ הק' הנמו"י, אם שליחת חץ נחשבת מעשה נזק, ואשו משום חיציו, א"כ גם בשבת יש כאן מעשה יצירה, ואמאי מותר להדליק נר ביום ו',
ותי' שנכון שאשו משום חיציו יש כאן מעשה נזק, אבל כל המעשה נזק נגמר כבר בזריקת החץ, וא"כ ה"ה בהדלקת אש יש כאן מעשה יצירה שנגמר ביום ו',

לחץ כדי לכווץ...

העובדה היא שבשו"ת פנ"י (ח"א יו"ד סי' ג') הק' כמפורסם אמאי לא נאסרה אמירה לנכרי מדאורייתא מטעם שליחות, וע"ז (בין השאר) בא תירוצו של הבי"מ דלא צוותה תורה אלא שינוח הגוף. רואים בבי"מ ובסיעת האחרונים הגדולה דעימי' שהנק' היא מנוחת הגוף מפעולתו הגורמת ליצירה, וכ"ע לא פעל בשבת באופן הגורם ליצירה (וכבנידון הנימו"י), שייך לפטור לכאורה מטעם זה. ומש"כ גבי אשו משום חציו, אין זה נכון, ודאי שבקשנו את יחס המעשה לאדם, רק שיחס זה יוצר ממילא שם נזק, דהא לולא כן הוי נזק שנוצר מאיליו ולכן הוי גרמא. (אך בלא"ה לא צריך להגיע לזה שהמבוקש הוא הגדרת מעשה נזק, אלא דגם אם המבוקש הוא היחס אליו, ס"ס אחרי שהגדרנו שהוי מעשה דידי' באמ"ח הוי מעשה שלו לגמרי ע"פ גדרי תו', ולא רק שמתייחס אליו). לא משמע כלל בכל האחרונים שאומרים כהבי"מ (עצם יסודו מובא בהרבה מרבותינו) דהעניין הוא שלא נחשב עושה בעצמו, אלא דגם אם נחשב כן, ס"ס במציאות גופו נח.

אכן זה א' התירוצים עליהם כתבתי שהיו באמתחתי. אך זה דוחק, כי א. יש להכריח את הבי"מ וכו' לסבור כהצד הזה בשליחות. ב. משמע מפשט דבריהם שהוורט הוא על המציאות הפיזית של מנוחת גופו.