עשרת ימי תשובה, יום כיפורים תשובה (6 צופים)

[צריך ביאור]

ברמב"ם בתחילת הלכות תשובה כתב מצוות תשובה יש בה עשה אחת וז"ל: מצוַת עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני יי ויתודה. ומבואר בדבריו שיש ב' חיובים א.לחזור בתשובה.ב. להתוודות.
אומנם בפרק א' הלכה א' משמע שאין חיוב לחזור בתשובה אלא המצווה היא רק להתוודותו ז"ל: כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. ומשמע ממה שכתב כשיעשה תשובה שאין חיוב בפנ"ע לחזור בתשובה אלא יש רק חיוב להתוודות?
אשמח לביאור בעניין זה.

 

[רבי]

כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא

לחץ כדי לכווץ...

זה חלק ממצות התשובה.
וידוי חרטה דמעה.
איך מקיימים את המצווה בשלמות?
ע"י קיום שלושת התנאים הנ"ל ואידך זיל גמור.

 

[מחכה]

קיום שלושת התנאים

לחץ כדי לכווץ...

מה מקור?

 

[מחכה]

תניא עם ביאור למבקשי השם הביאו ביאור על דעת הרמב״ם בזה:

"רק הוידוי ובקשת מחילה כמ"ש בתורה והתודו את חטאתם וכו'"
מצוות התשובה מתחלקת לשלושה עניינים - עזיבת החטא, וידוי ובקשת מחילה. מצוות התשובה עצמה היא על ידי עזיבת החטא, כמו שביאר רבינו קודם לכן, שזהו בעצם החלטה שלא לשוב עוד לחטוא, אך לשלימות של התשובה היסודית והבסיסית הוא צריך גם להתוודות על החטא, ולהתחרט על העבר, שזהו בקשת מחילה.
חלוקה זו רואים גם בוידוי עצמו, שמורכב משני עניינים - עיקר הוידוי, לומר "חטאתי", ושלימות הוידוי שהוא פירוט החטאים שחטא, כמו שפוסק הרמב"ם: "כיצד מתוודין? אומר: אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי". אולם בהמשך הרמב"ם קובע ש"הווידוי שנהגו בו כל ישראל הוא: אבל אנחנו חטאנו, והוא עיקר הווידוי". וכן פוסק רבינו בשולחן ערוך: "אמר סתם חטאתי יצא ידי מצות וידוי".
והסיבה לכך שעיקר הוידוי הוא לומר "חטאתי", כי כאשר מודה בעצמו שזה חטא, הרי ודאי לא יחטא שוב בחטא זה ומכאן ולהבא יעשה את רצון השם, והשלמות היא כאשר מפרט את סוגי החטאים, שהיא חרטה אמיתית על העבר.

והיינו:
מהלשון מובן דגם בלא וידוי דברים - תשובה היא (וכדמוכח גם מהראיות משו"ע חו"מ שלא הוזכרו שם וידוי דברים), אלא שוידוי ובקשת מחילה - כשעושים – הם חלק התשובה ומוסיפים בתשובה - ולכן הזכירום הרמב"ם כו', משא"כ התענית הוא ענין בפני עצמו, וכמו שנתבאר בסוף הפרק ובריש פרק ב, "ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תעניות כלל".
ועיין בזהר ח"ג (קכב, א), ספר המצות להצמח צדק מצות וידוי ותשובה. מנחת חינוך מצוה שסד

ואח''כ מציינים -
ראה למשל מנחת חינוך מצוה שס"ד: "דתשובה אינה מצוה… מ"ע זו (דוידוי) הוי כהרבה מצות מהתרי"ג… שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות, רק העשיה על תואר כך וכך נחשב מצוה, כמו גירושין וטוען ונטען..דדיני המצוה אם יעשה כך יהיה כך הוי מצוה, ה"נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהיה על תואר כך להתודות כו׳ ובכך תשובתו מקובלת… אבל אינו מבטל שום מצוה אם אינו עושה תשובה… כי זה אינו מצוה כלל רק כמו גירושין והדומה, שהתורה כתבה דיני המצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך"

וכי
וראה בקרית־ספר (למבי"ט על הרמב"ם, ריש הל' תשובה), שמעתיק לשון הרמב"ם "שישוב החוטא מחטאו לפני ה׳ ויתוודה", ומפרש: ״התשובה והוידוי מצוה אחד (אחת) היא, שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בליבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו (כמובא ברמב"ם הל' תשובה פ"ב) והוידוי הוא גמר התשובה".