עשי"ת, יום כיפורים תשובה (2 צופים)

[צריך ביאור]

ברמב"ם בתחילת הלכות תשובה כתב מצוות תשובה יש בה עשה אחת וז"ל: מצוַת עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני יי ויתודה. ומבואר בדבריו שיש ב' חיובים א.לחזור בתשובה.ב. להתוודות.
אומנם בפרק א' הלכה א' משמע שאין חיוב לחזור בתשובה אלא המצווה היא רק להתוודותו ז"ל: כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. ומשמע ממה שכתב כשיעשה תשובה שאין חיוב בפנ"ע לחזור בתשובה אלא יש רק חיוב להתוודות?
אשמח לביאור בעניין זה.

 

[רבי]

כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא

לחץ כדי לכווץ...

זה חלק ממצות התשובה.
וידוי חרטה דמעה.
איך מקיימים את המצווה בשלמות?
ע"י קיום שלושת התנאים הנ"ל ואידך זיל גמור.

 

[מחכה]

קיום שלושת התנאים

לחץ כדי לכווץ...

מה מקור?

 

[מחכה]

תניא עם ביאור למבקשי השם הביאו ביאור על דעת הרמב״ם בזה:

"רק הוידוי ובקשת מחילה כמ"ש בתורה והתודו את חטאתם וכו'"
מצוות התשובה מתחלקת לשלושה עניינים - עזיבת החטא, וידוי ובקשת מחילה. מצוות התשובה עצמה היא על ידי עזיבת החטא, כמו שביאר רבינו קודם לכן, שזהו בעצם החלטה שלא לשוב עוד לחטוא, אך לשלימות של התשובה היסודית והבסיסית הוא צריך גם להתוודות על החטא, ולהתחרט על העבר, שזהו בקשת מחילה.
חלוקה זו רואים גם בוידוי עצמו, שמורכב משני עניינים - עיקר הוידוי, לומר "חטאתי", ושלימות הוידוי שהוא פירוט החטאים שחטא, כמו שפוסק הרמב"ם: "כיצד מתוודין? אומר: אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי". אולם בהמשך הרמב"ם קובע ש"הווידוי שנהגו בו כל ישראל הוא: אבל אנחנו חטאנו, והוא עיקר הווידוי". וכן פוסק רבינו בשולחן ערוך: "אמר סתם חטאתי יצא ידי מצות וידוי".
והסיבה לכך שעיקר הוידוי הוא לומר "חטאתי", כי כאשר מודה בעצמו שזה חטא, הרי ודאי לא יחטא שוב בחטא זה ומכאן ולהבא יעשה את רצון השם, והשלמות היא כאשר מפרט את סוגי החטאים, שהיא חרטה אמיתית על העבר.

והיינו:
מהלשון מובן דגם בלא וידוי דברים - תשובה היא (וכדמוכח גם מהראיות משו"ע חו"מ שלא הוזכרו שם וידוי דברים), אלא שוידוי ובקשת מחילה - כשעושים – הם חלק התשובה ומוסיפים בתשובה - ולכן הזכירום הרמב"ם כו', משא"כ התענית הוא ענין בפני עצמו, וכמו שנתבאר בסוף הפרק ובריש פרק ב, "ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תעניות כלל".
ועיין בזהר ח"ג (קכב, א), ספר המצות להצמח צדק מצות וידוי ותשובה. מנחת חינוך מצוה שסד

ואח''כ מציינים -
ראה למשל מנחת חינוך מצוה שס"ד: "דתשובה אינה מצוה… מ"ע זו (דוידוי) הוי כהרבה מצות מהתרי"ג… שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות, רק העשיה על תואר כך וכך נחשב מצוה, כמו גירושין וטוען ונטען..דדיני המצוה אם יעשה כך יהיה כך הוי מצוה, ה"נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהיה על תואר כך להתודות כו׳ ובכך תשובתו מקובלת… אבל אינו מבטל שום מצוה אם אינו עושה תשובה… כי זה אינו מצוה כלל רק כמו גירושין והדומה, שהתורה כתבה דיני המצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך"

וכי
וראה בקרית־ספר (למבי"ט על הרמב"ם, ריש הל' תשובה), שמעתיק לשון הרמב"ם "שישוב החוטא מחטאו לפני ה׳ ויתוודה", ומפרש: ״התשובה והוידוי מצוה אחד (אחת) היא, שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בליבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו (כמובא ברמב"ם הל' תשובה פ"ב) והוידוי הוא גמר התשובה".

 

[צריך ביאור]

"דתשובה אינה מצוה… מ"ע זו (דוידוי) הוי כהרבה מצות מהתרי"ג… שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות, רק העשיה על תואר כך וכך נחשב מצוה, כמו גירושין וטוען ונטען..דדיני המצוה אם יעשה כך יהיה כך הוי מצוה, ה"נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהיה על תואר כך להתודות כו׳ ובכך תשובתו מקובלת… אבל אינו מבטל שום מצוה אם אינו עושה תשובה… כי זה אינו מצוה כלל רק כמו גירושין והדומה, שהתורה כתבה דיני המצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך"

לחץ כדי לכווץ...

לפי"ז יוצא שהמצווה היא רק להתוודות ולא לשוב בתשובה וזה צ"ע מלשון הרמב"ם שמשמע שיש שני חלקים במצווה וחלק אחד זה עצם השיבה אל ה'

 

[רבי]

מה מקור?

לחץ כדי לכווץ...

המקור של הוידוי כבר כתוב בגמ' יומא.
אבל שם כתוב שהכהן גדול היה מתוודה.
והיום זה חלק ממצות התשובה.
וכנראה שבזמן ביהמ"ק כל העם לא היה מתוודה. אלא הכה"ג היה מתוודה 3 פעמים בשביל כולם.

 

[מחכה]

המקור של הוידוי כבר כתוב בגמ' יומא.

לחץ כדי לכווץ...

הקושי המרכזי שלי היה חיפוש המקור לדמעה.
וידוי וחרטה ידעתי
אבל דמעה, לא ידוע לי המקור, אם כי נשמע מחלק מדברי חז''ל שזה חלק מעניין התשובה

 

[צריך ביאור]

הקושי המרכזי שלי היה חיפוש המקור לדמעה.
וידוי וחרטה ידעתי
אבל דמעה, לא ידוע לי המקור, אם כי נשמע מחלק מדברי חז''ל שזה חלק מעניין התשובה

לחץ כדי לכווץ...

איפה כתוב בחז"ל את ענין הדמעה?

 

[רבי]

הדמעה זה עניין יותר ע"פ הקבלה
הבא"ח לומד זאת מהפסוק "כי שמע ה' קול בכיי". שהבכי נצרך לתשובה.
או בירמיה מובא "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם".
ובפיוט הקדמון לך א-לי (המושר בעדוה"מ) נאמר "אנסך את דמעי לך". והכוונה שהדמעות הם כמו נסכים.
ועו"כ, שהצום והקול הוא כנגד התפילה והממון הוא הקרבן ואין קרבן בלי נסכים.

וכך נוהגים בק"ק ספרדים לומר במלקות "וידוי חרטה דמעה".

ויש הנוהגים בעיו"כ שטובלים במקוה להזיל דמעות ויש בזה עניינים על פי קבלה.

 

[ן' מיגאש]

ברמב"ם בתחילת הלכות תשובה כתב מצוות תשובה יש בה עשה אחת וז"ל: מצוַת עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני יי ויתודה. ומבואר בדבריו שיש ב' חיובים א.לחזור בתשובה.ב. להתוודות.
אומנם בפרק א' הלכה א' משמע שאין חיוב לחזור בתשובה אלא המצווה היא רק להתוודותו ז"ל: כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. ומשמע ממה שכתב כשיעשה תשובה שאין חיוב בפנ"ע לחזור בתשובה אלא יש רק חיוב להתוודות?
אשמח לביאור בעניין זה.

לחץ כדי לכווץ...

התשובה עצמה היא תנאי למצות הוידוי.
ואם יפלא בענינו היאך עשו התשובה טפלה והוידוי עיקר,
יש בזה הסבר נפלא ואמיתי לענ"ד (כמדומני שפת אמת אך לא לפני כרגע).
שלגבי התשובה שהיא להפסיק לעבור עבירות או להתחיל לקיים מצוות שלא קיים ,
לא שייך מצוות עשה או לא תעשה שהרי הוא מצווה ועומד מהר סיני ,
וכל החידוש רק הוידוי,
רק שאין יכול להתוודות בלא שיעזוב השרץ ויחזור לקיים מה שמצווה עליו.

 

[מחכה]

לא שייך מצוות עשה או לא תעשה שהרי הוא מצווה ועומד מהר סיני ,

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה זה שייך גם לכך שאי אפשר למנות במניין המצוות מה שאין בו מעשה
ואף על מצוות תמידיות יש את הדיון הזה, לא כך?

 

[בד קודש]

עי' בשערי תשובה סדר התשובה ופרטיה.
עיקרי התשובה הם ד'-
א. חרטה, ב. וידוי, ג. עזיבת החטא, ג. קבלה לעתיד.

 

[נדיב לב]

ברמב"ם בתחילת הלכות תשובה כתב מצוות תשובה יש בה עשה אחת וז"ל: מצוַת עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני יי ויתודה. ומבואר בדבריו שיש ב' חיובים א.לחזור בתשובה.ב. להתוודות.
אומנם בפרק א' הלכה א' משמע שאין חיוב לחזור בתשובה אלא המצווה היא רק להתוודותו ז"ל: כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. ומשמע ממה שכתב כשיעשה תשובה שאין חיוב בפנ"ע לחזור בתשובה אלא יש רק חיוב להתוודות?
אשמח לביאור בעניין זה.

לחץ כדי לכווץ...

המנחת חינוך הרחיב בדעת הרמב"ם. והעיר מפ"א כמו שהערת. ועכ"פ לדעת הרמב"ם וידוי הוא מכלל מעשה התשובה וזאת בשונה ממי שפירש שהוידוי אינו אלא מ"ע בפ"ע, ואינו מעכב את התשובה (לדוגמא הרמב"ן והמבי"ט). והמנחת חינוך מזכיר מעוד מקומות בד' הרמב"ם שמבואר שמצוות תשובה כוללת וידוי דברים. ובכל מקרה פשוט לו בדעת הרמב"ם שהתשובה תליא בוידוי פה כדכתיב והתודו (ומביא מדברי רש"י שבועות יג.). והיינו שהוידוי הוא בכלל התשובה, ובלא זה אין התשובה מועלת כלל, עיין שם מה שהרבה לפי זה לתמוה בשיטת הרמב"ם מדוע וידוי מעכב ולא גרע ממ"ע. אבל זה פשוט בדעת הרמב"ם שוידוי עצמו הוא מכלל התשובה ועל זה לא חלק איש מעולם. ובאמת הרמב"ם בספר המצוות מצוה עג לא כתב אלא מצוות וידוי. אמנם גם בזה י"ל וכפי שהבין המנ"ח, שתשובה אינה מתקיימת אלא בווידוי פה.

ספר מנחת חינוך - מצוה שסד - אות א
מצות וידוי על החטא:
(א) [א] שנצטוינו להתודות כו'. עיין ר"מ הלכות תשובה מפ"א עד סוף ההלכה. ולכאורה נלענ"ד מדברי הרב המחבר דהמצות עשה דכאן אינה התשובה, רק הוידוי בפה, דגזירת הכתוב היא דאם מתנחם מהחטא צריך להתודות בפיו, ככל מצות עשה שתלויה בדיבור כגון קריאת שמע ודומיהם. וכן נראה מלשון המכילתא [ספרי זוטא במדבר ה', ה'] שמביא הרב המחבר, ועדיין הייתי אומר שאין הוידוי אלא בארץ ישראל כו' מנלן אף בחוץ לארץ כו'. ובאמת תשובה מבואר להדיא בתורה בפרשת תשובה בפרשת נצבים [דברים ל', א'ג'] והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושבת וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו', ומיירי בחוץ לארץ כדכתיב בכל הגוים וגו'. ובפרשת ואתחנן [שם ד', כ"ז ל"א] והפיץ וגו' ושבת עד גו' כי אל רחום גו', א"כ מבואר בכתוב דאף בחוץ לארץ מהני תשובה, אלא ודאי תשובה לחוד דהיא אפילו בלב, אם מתחרט בלב שלם הקב"ה מקבל תשובתו, רק כאן היא מצות עשה ככל מצוות עשה שבתורה לומר הוידוי בפה, ואם לא אמר בפה ביטל מצות עשה, אבל מ"מ לענין כפרה על העבירה שעבר נתכפר בתשובה בלב. וגם חייבי כריתות ומיתות בית דין וחייבי מלקות דאין מתכפרין בלא תשובה, ובתשובה מתכפרין ככל חלוקי כפרה שיתבארו [מאות י"ד ואילך] בס"ד, היינו תשובה בלב, אם אין מתחרט בלב אין לו כפרה מהשי"ת, ואם מתחרט בלב יש לו כפרה מה שהתשובה מכפרת, אבל אין תלוי בכלל בוידוי דברים, רק דהיא מצות עשה בפני עצמה, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה של וידוי, אבל התשובה נתקבלה ומכפרת מה שהתשובה ראויה לכפר בכל עבירה לפי מה שהיא כמו שיתבאר בס"ד. וכן נראה בקדושין מ"ט ע"ב, דאם קידש על מנת שהוא צדיק, אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, הרי דתשובה בלב אף שלא בפה הוי צדיק. וכן ביומא פ"ה ע"ב במשנה, חטאת ואשם ודאי מכפרין, ופי' רש"י בד"ה חטאת [השני], ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן, עכ"ל. מבואר דזה שמביא קרבן גלי דעתו שמתחרט, ומכפרת לו אף שלא התודה בפיו. ועיין כריתות ז' ע"א רש"י בד"ה אלא על השבין, דלרצונו בעינן, נראה ג"כ דהעיקר היא התשובה בלב. אך רש"י בשבועות י"ג ע"א ד"ה חטאות ואשמות אין מכפרין אלא על השבין, פירש, דכתיב והתודו וגו', נראה דבוידוי פה תליא כדכתיב והתודו. אך באמת אין ראיה, דרש"י פירש מנלן זה דאינה מכפרת בלא תשובה, ומוכח מקרא זה דכתיב והתודו וגו' והיינו תשובה דוידוי הוא עם תשובה, אבל אינו מוכח דהכפרה תלויה בוידוי דברים דוקא, והתורה דכתבה והתודו היינו למצות עשה, אך על כל פנים מוכח דתשובה בעינן, על כן פירש רש"י ביומא דמסתמא מתחרט וכו'. ולא מצאתי דין זה להדיא בגמרא דכפרה שתלויה בתשובה תהיה תלויה דוקא בוידוי פה, דהיא רק מצוה נוספת כמו כל מצוות עשה, אבל שתהא הכפרה תלויה בזה, אינו מוכרח. אך בר"מ כאן פ"א ה"א מבואר להדיא דהכפרה תלויה בוידוי דברים, וזו לשונו, כל מצוה כו' כשיעשה תשובה כו' חייב להתודות כו', והתודו וגו' זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה הוא כו', וכן בעלי חטאות ואשמות כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים כו'. כתב להדיא תשובה וגם וידוי דברים. וכן כתב עוד, כל מחוייב מיתות בית דין ומחוייב מלקות כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו כו', וכן החובל כו' אינו מתכפר עד שיתודה וישוב. הכפיל כמה פעמים שאינו מתכפר לו בתשובה בלב בלא וידוי דברים. וכן כתב בפ"ב ה"ב, ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא כו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. נראה דוידוי גם כן בכלל התשובה היא, ובלא זה אין התשובה מועלת כלל, ומדברי הר"מ נראה דהכל נלמד מקרא זה והתודו וגו'. ואיני מבין, דודאי היא מצות עשה, ואם לא עשה כן להתודות בפיו בודאי עבר אעשה, אבל לעכב הכפרה מנלן. הן אמת דאדם העושה תשובה על עשה שעבר עליו, בודאי אם לא התודה בפיו אם כן הוא עובר עתה על עשה, ומאי נפקא מינה, מ"מ נשאר מחויב עשה זו דוידוי, על כן אם עושה תשובה על זה בלא וידוי א"כ מבטל עתה עשה, א"כ בעל כרחך אינו יכול לבוא לידי כפרה מהמצות עשה שעבר [עתה] עד שיקיים עשה זו, ומאי נפקא מינה מצות עשה אחרת או מצות עשה זו, ואין אתה יודע מתן שכרן ועונשן של מצוות עשה. אך בעשה תשובה על חיוב מיתה או כרת וכדומה, אפשר אף שביטל מצות עשה זו מ"מ נתכפר על העבירה החמורה שעשה תשובה עליה. וגם אם שגג ולא התודה בפיו דלא ידע דין זה דמצוה להתודות בפיו, או היה אונס, אם התשובה תליא בזה לא מהני האונס ושוגג, דמ"מ לא עשה תשובה ולא נתכפר לו, אבל אם אין התשובה תלויה בזה בודאי נתכפר לו על העבירה, ואין עליו עונש על עשה זה אם היה באונס או בשוגג, וא"כ נפקא מינה אפילו בעושה תשובה על עשה. א"כ דבר זה צ"ע אם התשובה תהיה תלויה דוקא בוידוי פה, דאפשר דהיא רק מצות עשה נוספת כמו כל מצוות עשה שבתורה, ובנאנס אינו מזיק כלום לתשובתו מעבירות שעשה ונתכפר לו. והנה הפירוש במכילתא הנ"ל היינו דאפשר דוקא בארץ ישראל הוא דין זה דוידוי דברים אבל לא בחוץ לארץ, היינו דבחוץ לארץ אין צריך וידוי דברים ובלא וידוי דברים מתכפר בתשובה, ומרבה דין זה מקרא דבכל מקום ובכל זמן דצריכה להיות התשובה בוידוי דברים. ונראה דלא קשה אם נאמר דאינו מתכפר בלא וידוי דברים מהא דאמרינן בקידושין אפילו רשע גמור אמרינן שמא הרהר תשובה בלבו והוי צדיק כמו שהקשינו לעיל, דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן [אות כ"ב], ומ"מ כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מ"מ הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו ית', ואינו תלוי בכפרה כלל, כן נראה פשוט: