הידעת!!! דברים מרתקים בתורה בחז"ל ובספרות התורנית שלא כ"כ מוכרים (9 צופים)

[אידך גיסא]

למרות שרבי עקיבא שבת צו א דורש שהמקושש היה צלופחד, רב שרירא גאון קובע שאין חובה לפרש כמוהו את פשט הפסוקים, וכדבריו: "הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ויש מהן שהן כך.. והרבה יש שאינו כן: כגון מה שאמר ר' עקיבא דמקושש היינו צלפחד... ואנו "לפי שכלו יהולל איש". וכן אגדות שאמרו התלמידים כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא, רובם אינו כן ולכך אין סומכים על דברי אגדה והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם ואין סוף ותכלה לאגדות". (רב שרירא גאון במגילת סתרים, הובאו דבריו במנורת המאור)

 

[אידך גיסא]

בפרשת קרח, משה קורא לעם ואומר כי הארץ עתידה לפצות את פיה ולבלוע את כל עדת קרח. אמנם, מעיון בפסוקים לא נראה שהקב"ה ציווה אותו לעשות כן, וכיצד ידע שזה מה שעתיד להתרחש?
הרמב"ן (במדבר טז,ה) מפרש שלמרות שמשה לא קיבל בדבר נבואה, "הייתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקודש" ובכך ידע שזה מה שעתיד להתרחש, אף בלי ציווי מפורש מהקב"ה

 

[אידך גיסא]

גדול העונה אמן יותר מן המברך?
למרות שהמשפט אודות גדולת עניית האמן שגור בפי הכל, למעשה נראה כי הוא לא נפסק להלכה. הגמרא בברכות ברכות נג ב מביאה מחלוקת האם עדיף להזדרז ו"לחטוף" את הקידוש ולהוציא את כולם ידי חובה, או שעדיף לתת לאחרים משום שגדול העונה אמן יותר מן המברך. השו"ע אורח חיים רא ד פסק שצריך לחזר אחר כוס של ברכה ומשמע משיטתו שיש עדיפות שהאדם יברך בעצמו על פני עניית אמן.

 

[אידך גיסא]

בשבוע של פרשת דברים קוראים שלושה פעמים בהם מופיעה המילה איכה: בפרשת השבוע- פרשת דברים שם נאמר בדברי משה "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם", בהפטרה- בדברי ישעיהו "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" ובמגילת איכה "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה".

 

[אידך גיסא]

על אף שמקור תפילת בריך שמיה הוא מהזוהר, בדורות קודמים לא נהגו לומר אותה ורק לאחר שהאר"י התחיל לאומרה היא התפשטה בציבור. חלק מההתנגדויות לאמירתה היו בכך שאין לפסוק הלכה מן הזוהר והקבלה וכן טענות על חלקים מסוימים שבה כגון "לא על בר אלהין סמכינא" שניתן לפרשה כקובלנה נגד הנוצרים. בנוסף, יש שהתנגדו לבקשות השונות המובאות בסוף הנוסח על שמירה ובנים צדיקים משום שאין לאדם להתפלל על צרכיו בשבת.

 

[אידך גיסא]

משנכנס אב ממעטין בשמחה

בשו"ע (תקנ,א) נפסק שמי שיש לו עסק עם גוי ישתמט ממנו בחודש אב, מפני רוע מזלם של ישראל. הפרשנים הקשו מדברי הגמרא ש"אין מזל לישראל" ומדוע עליהם לחוש לכך?
החתם סופר (או"ח קס) הסביר שעל אף שאין מזל לישראל- לגויים יש מזל. ממילא, עצת הגמרא לא לדון עם הגוי בחודש אב היא משום שבחודש זה מזלו של הגוי עולה. תשובה זו אף מדויקת מכך שהשו"ע לא פסק את הדין שיש לדון עם הגוי דווקא באדר, אלא רק שיש להימנע מלדון בחודש אב-משום מזלו של הגוי.

 

[אידך גיסא]

אירעו את אבותינו בתשעה באב

יחד עם המאורעות המצוינים במשנה, במהלך הדורות חלו צרות קשות נוספות לעם ישראל בתשעה באב. כך, לדוגמא, גירוש יהודי ספרד בו אולצו היהודים למכור את רכושם ולעזוב היה עד לתשעה באב, וכן גירוש יהודי אנגליה בו המלך אדוארד שלח צווים כי יהודי שלא יעזוב את המדינה עד לתשעה באב יוצא להורג.

 

[אידך גיסא]

למרות שרבים סוברים שיהודי אתיופיה לא שמעו על חורבן בית המקדש עד שעלו לארץ, למעשה הם ידעו על החורבן ואף נהגו להרבות בתעניות עליו. זקני הקהילה נהגו לצום ברצף מיום לאחר ראש חודש אב עד שבת לפני ראש חודש אלול כאשר היו נוהגים לאכול לאחר צאת הכוכבים ובימי שישי ושבת.

 

[אידך גיסא]

"משקר במצח נחושה" הוא ביטוי מוכר, אך אם מצח הוא בלשון זכר מדוע אומרים מצח נחושה ולא מצח נחוש?
התשובה לכך היא מקור הביטוי מספר ישעיהו "כי קשה אתה, וגיד ברזל ערפך, ומצחך נחושה". לפי הפרשנים, אין הכוונה ב"נחושה" ל"נחוש" בלשון נקבה, אלא דווקא לנחושת. כך שהביטוי מצח נחושה אומר למעשה מצח עשוי מנחושת.

 

[אידך גיסא]

וכל החיים יהללוך סלה

המילה סלה מופיעה פעמים רבות במקרא, ובעיקר בספר תהילים, והיא אף הוכנסה לתפילת שמונה עשרה בקטעים שונים. בפירוש המילה, הגמרא מפרשת את המילה כלנצח או לעד עירובין נד א, אך יש המפרשים אותה כאישור וחיזוק המשפט, כעין המילה אמן אבן עזרא, תהילים ג,ג , ויש האומרים שמדובר בכלל במילת ניגון להורות לקורא שיש להגביה באותו מקום את הקול רד"ק, ספר השורשים.

 

[אידך גיסא]

המשפט הידוע נבל ברשות התורה נטבע על ידי הרמב"ן בפירושו על הציווי "קדושים תהיו", כחיוב על האדם להתנהג בפרישות אף על הדברים המותרים לו, ושלא יהיה "בסובאי יין בזוללי בשר למו". מנגד, רבי יהונתן אייבשיץ תפארת יהונתן סובר כי שיטת הרמב"ן היא "אפשרות רחוקה" ואין דרך התורה שכל העם יהיה נזירים. הוא מביא כהוכחה את הכתות המסתגפות מימי בית שני, שחכמי ישראל התרחקו מהם וממנהגיהם. לדבריו, כל סוגי הפרישות צריכים להיות כאלו שכל אנשי האומה יכולים לעשות, ופרישות האפשרית ליחידים ולא לרבים איננה בגדר השלימות.

 

[אידך גיסא]

תתכן מציאות שנערה תקרא "יתומה" כאשר הוריה עודם בחיים, כאשר אביה השיאה בקטנותה, ויצאה מרשותו לרשות הבעל, ואם מיאנה או התגרשה ויצאה מרשות הבעל ועכשיו היא ברשות עצמה כיתומה, וכל זה כאשר אביה ואמה עודם בין החיים! (בבלי יבמות קט א; בבלי כתובות עג ב ועוד).

 

[אידך גיסא]

החתם סופר כותב (שו"ת חתם סופר ד כב) שחנה קראה לבנה שמואל ולא שאול, משום שחששה לקרוא לו בשם שאול, שבו נקראו הרשעים שאול מרחובות הנהר ושאול בן הכנענית, וקיש, אביו של שאול המלך לא חשש לקרוא לו בשם זה, ולכן סופו של שאול שחטא ונלקחה מלכותו ממנו.

 

[אידך גיסא]

כולנו מכירים את ארבעת הבנים ב"הגדה של פסח", אך לא רבים יודעים שלמעשה, השאלות שהבנים שואלים אכן מוזכרות בתורה, אך התשובות שונות בתכלית. למעשה, מבין ארבעת הבנים, היחיד ש"מקבל" בהגדה את התשובה האמיתית שלו הוא התם.

 

[אידך גיסא]

רבים תמהו על המנהג לאכול סימנים בראש השנה ושאלו האם אין בדבר משום איסור ניחוש? המהר"ל באר השני ג מסביר כי אין עניין הסימנים לנחש את העתיד אלא לפעול על המציאות. הוא מסביר כי בדומה לנביאים שעשו מעשים במציאות על מנת לקיים את נבואתם, כך גם אנו עושים מעשה שעתיד לפעול את הברכה כבר במציאות ובכך לחזק את קיומה.

 

[אידך גיסא]

זמירות השבת הן מנהג קדום אך רובן המוחלט של זמירות השבת נועד לסעודה הראשונה והשנייה, כאשר זמירות השבת לסעודה שלישית נכתבו ברובן רק בתקופת האר"י. ככל הנראה הסיבה לכך שמבחינה הלכתית סעודה שלישית איננה מוגדרת כסעודה חשובה, ורק לאחר שתורת הקבלה התפרסמה ניתן לסעודה השלישית מקומה הראוי.

 

[אידך גיסא]

רבי אברהם בן הרמב"ם (בפירושו לתורה שמות כב כ) סובר, שה"גר" הנזכר בכתוב (שם): וְגֵר לֹא תוֹנֶה, הוא לא רק גר צדק, אלא כל אדם הנמצא במקום זר. אולם לדעת ראשונים רבים, האיסור אינו מתייחס אלא לגר צדק (ראה: יראים דפוס ישן סי' נב; ספר החינוך מצוות סג ותלא [ומנחת חינוך שם אות ג] ותקסט; סמ"ג לא תעשה קעב-קעג; רבינו בחיי שמות שם).

 

[אידך גיסא]

וישם רביד זהב על צוארו..

בספר חסד לאברהם מביא שפרעה היו לבוש בכלי פשתן וכל החרטומים שרצו לפגוע בו לא יכלו עליו ולכן אמר שהוא אלוהים והם לא ידעו שזה בגלל הכלי פשתן שמלביש ולכן שם רביד הזהב על יוסף כדי שהבגדי פשתן שיוסף לובש לא יגנו על יוסף

 

[אידך גיסא]

במספד יעקב אבינו כתוב בגמרא בסוטה דף יג. שבמספד בכו החמורים או הלבישו שחורים, וביעב"ץ כתב משום שחזר הרעב והחמורים הרגישו.

 

[אידך גיסא]

עגלה ערופה מובא בספרים שהיו יוצאים תולעים מטבורה של העגלה והיו הולכים עד ביתו של הרוצח.