ענוה מהו?

[מתחילים מחדש]

ידוע הענין והחיוב להיות עניו, ולהתרחק מגאות. ולדעת הסמ"ג זה מדאורייתא וכ"ה בסמ"ק.
וכאן הבן שואל, מה הכוונה להחזיק א"ע בענווה. הכוונה ליותר קטן מהאמת, או פשוט להכיר את האמת.
ולמשל אדם גדול, האם מותר לו להכיר שהוא אדם גדול?

מצד א', גבהות הוא מאוסה לפני המקום, ומצד שני, התורה הוא תורת "אמת".

 

[חידושא]

או פשוט להכיר את האמת

עי' ארחות צדיקים שער הענוה שביאר כ"ז באורך, ומעולם לא עלתה ע"ד של שום אדם כי לא להכיר ערך עצמו ענוה ייקרא

 

[מתחילים מחדש]

עי' ארחות צדיקים שער הענוה שביאר כ"ז באורך, ומעולם לא עלתה ע"ד של שום אדם כי לא להכיר ערך עצמו ענוה ייקרא

כן ידוע דרכי הצדיקים לדבר משפלות עצמם באופן נורא.
והתבטאו על עצמם שהם חוטאים.

 

[חידושא]

והתבטאו על עצמם שהם חוטאים

ביחס לטוב המוחלט ולדרגת עובדי ה' כמותם-בודאי. אך ברור שהעריכו עצמם במה שכן הי' להם,
וכל המסופר מעין זה, היינו רק שבקרו עצמם השכם והערב בכדי להוסיף יותר ביראת ה', ופשוט

 

[מתחילים מחדש]

ביחס לטוב המוחלט ולדרגת עובדי ה' כמותם-בודאי. אך ברור שהעריכו עצמם במה שכן הי' להם,
וכל המסופר מעין זה, היינו רק שבקרו עצמם השכם והערב בכדי להוסיף יותר ביראת ה', ופשוט

התבטאו גם שאין בנמצא חוטא כמותם.

 

[חידושא]

ידוע דרכי הצדיקים

עי' שלהי סוטה ארנב"י לא תיתני ענוה דאיכא אנא ועוד הרבה כיו"ב בש"ס, וכן מצינו ברשב"י שאמר יכולני לפטור כה"ע מן הדין
וכן ראיתי בני עלי' והן מועטין כו' אני ובני מהן כו', והגה"ק ר"נ מברסלב וצדיקים נוספים ג"כ דברו הרבה ממעלת עצמן
ואינו זר כלל, כנ"ל

 

[מתחילים מחדש]

עי' שלהי סוטה ארנב"י לא תיתני ענוה דאיכא אנא ועוד הרבה כיו"ב בש"ס, וכן מצינו ברשב"י שאמר יכולני לפטור כה"ע מן הדין
וכן ראיתי בני עלי' והן מועטין כו' אני ובני מהן כו', והגה"ק ר"נ מברסלב וצדיקים נוספים ג"כ דברו הרבה ממעלת עצמן
ואינו זר כלל, כנ"ל

אכן הענין של הצדיקים שדיברו על עצמן צריך ביאור.
ומאידך, הצדיקים שדיברו כמה הם חוטאים גם צריך ביאור.

 

[מתחילים מחדש]

אכן הענין של הצדיקים שדיברו על עצמן צריך ביאור.

בולט ביותר הוא רבן שמעון בן יוחאי בספר הזוה"ק, שמדבר מנוראות גדולתו.

 

[חידושא]

צריך ביאור

למה צריך ביאור? איזו פגם יש בהכרת מעלת עצמו?

 

[מתחילים מחדש]

למה צריך ביאור? איזו פגם יש בהכרת מעלת עצמו?

הצדיקים ממש משבחים את עצמם. וצריך ביאור, למה.

 

[מתחילים מחדש]

למה צריך ביאור? איזו פגם יש בהכרת מעלת עצמו?

יש הכרה במח - וגם זה צריך ביאור כנ"ל. ויש דיבר במעלות עצמו בכל הזדמנות. ובוודאי יש בזה ענין עמוק.

 

[חידושא]

במקום שאין מכירין לו מותר לומר צורבא מרבנן אנא ע' נדרים ס"ב א',
גם בעצם ההנהגה להשתבח וכו', מותר לעשות כן בכדי לעורר ליבות
התלמידים בכדי שיהיו דבקים בתורה ויראה וכו', כ"ה בס' חסידים, ועפ"ז הוא מבואר היטב

 

[מתחילים מחדש]

אכן. עם זאת נראה שהיו צדיקים שהיו להם "ענין" לדבר בגדולת עצמם. והיו להן סודות בזה.
וכמו כן צדיקים שהפריזו בשפלות להם, שוודאי לא היה אמת.

 

[חידושא]

עי' היטב פי' רע"ב אבות ריש פ"ד שאם ניכר שכוו' לשמים מותר להלל עצמו וכנ"ל

 

[כהנא דמסייע]

@מתחילים מחדש
באשר לשאלתך ישנה התחייחסות מדוייקת בדברי רא בן הרמבם בספרו המספיק לעובדי השם בפרק על ענוה כותב הגאוה והאהבה העצמית מקורן בכך שהכח השכלי רואה את עצמו יותר מכפי שהוא באמת. ומכאן מתבקשת הגדרת הענוה שהיא שהאדם רואה עצמו כפי שהוא באמת. או קצת פחות מכך.
מצטט מהזכרון.
אבל מפורש שהגאוה היא ערך עצמי גרנדיוזי שאינו תואם לאמת.
גם המגיד מדובנא בספרו ספר הנדות כותב שהגאוה ענף מעיפי מדת השקר.

אחת הראיות לזה שרב יוסף אמר לא תתנימעיוה דאיכא אנא. ופירש רשי שאני ענוותן. רואים שלא היה בכל חסרון בענווצנותו כשידע שהוא עניו. וכן משה כתב מפי הגבורה והאיש משה עניו וכו.

 

[כהנא דמסייע]

בנוסף:
הרב וולבה מביא בשם ר ירוחם
אדם שאינו מכיר את חסרונותיו
אוי לו שלא יודע מה עליו לתקן...
אבל אדם שאינו מכיר את מעלותיו
אוי ואבוי חו שאינו יודע מה הכלים
איתם ניתן לו לעבוד...

 

[כהנא דמסייע]

עוד מקור מביא הרב וולבה לחובה להיות מודע לעצמו.
מהגמרא בשבת
על הפסוק
שמח בחור בילדותך וכו והלך בדרכי ליבך כפי ראות עיניך
ומפרש רשי לדעת מה שבלבך כפי ראות עיניך.
יעוש.

 

[כהנא דמסייע]

עןד נקודה
הסמג שלומד מהשמר לך פן תשכח את ה אלוקיך. לכאורה מדבר בענוה כלפי הבורא.
וכמו שביאר הסטייפלר שאדם המגיע לחתונה והשאיל את בגדיו ומחזירם מיד לאחר החתונה ויודע כי הוא עני מרוד לא ירום לבבו.
כך אדם היודע כי הוא מט"ס וכל הכוחות והכשרונות צלם אלוקים הניתן לו מאת הבורא יתש לא יתגאה כלל וכלל.

הרמבם מצד והלכת בדרכיו לכאורה מדבר ביחס לחברה.
וידןעים דברי הגריס שיש ב מיני ענוה. ויישב בזה מאנרי חזל. מי גדול ממי משה או האבות. וחיחק בין ב סוגי הענוה. ואכמל.
וע הספר אהבתי תורתך בסימן על הגאוה שמבאר הענן בהרחבה.

 

[שטייגען]

ידוע הענין והחיוב להיות עניו, ולהתרחק מגאות. ולדעת הסמ"ג זה מדאורייתא וכ"ה בסמ"ק.
וכאן הבן שואל, מה הכוונה להחזיק א"ע בענווה. הכוונה ליותר קטן מהאמת, או פשוט להכיר את האמת.
ולמשל אדם גדול, האם מותר לו להכיר שהוא אדם גדול?

מצד א', גבהות הוא מאוסה לפני המקום, ומצד שני, התורה הוא תורת "אמת".

שמעתי פעמים רבות ממרן הגרי"ג זצוק"ל
שענווה אין פירושה הכחשת האמת,
שהרי וודאי שמשה רבנו שכתב בתורה אין עניו כמשה, ידע שהוא עניו! וודאי שדוד שאמר אנכי תולעת ולא איש, ידע היטב שהוא עניו.
אלא ענווה אינה לחשוב 'שאני אפס',
ענווה היא להכיר בכך שההישגים אליהם האדם הגיע אן הכוחות שיש לו אינם בזכות עצמו אלא הכל משמיא.

 

[חידושא]

התבטאו גם שאין בנמצא חוטא כמותם

מי מהגדולים אמר כזאת על עצמו? יש לך מקור ברור ומהימן ע"ז?