שיעור א'
ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים, קיבלנו על עצמנו לתקן את נפשנו ולשבת יחד כדי לשוחח בדברי אמונה פשוטים ונלהבים. עצם השיח באמונה הוא זכות גדולה לנשמה, ומזכך את מחשבות ליבנו באור גדול שיאיר לנו בכל דרכנו.
הבקשה הכמוסה המקננת בלב כל יהודי היא: "רצוננו לראות את מלכנו!". אנו רוצים לדעת ממנו יתברך! "לראות" פירושו לחיות חיים שספוגים באמונה ודאית, עד שנראה את ה' לנגד עינינו תמיד, ונבין שהחיים הללו אינם רק "חיי אמונה", אלא הרבה יותר מזה – הם חיים שדבוקים בשורש החיים.
ועל חיים כאלו אנו מבקשים בימים הנוראים: "למענך אלוקים חיים". והחיים הללו נמשכים למי שמתמסר לחיות בשלמות את חיי האמונה – שהיא הדבקות במי שברא אותנו.
מהדיבורים הללו תימשך שמחה גדולה בלבבות שלנו – שנזכה לעבדו יתברך בדבקות ובאהבה שלמה. וכמו כן נעלה בזה נחת רוח במרומים, כאשר יכריז עלינו בעל הרחמים ויאמר: "ראו בני חביבי, שיוצאים מצרתם ומתאספים בלב כוסף לעסוק בשמחה שלי – הארת האמונה המאירה את עיקר התכלית – הכרת הבורא ואמונה שלמה שהוא רוצה בה".
עלינו לשבח לאדון הכל על הרצון הקדוש הזה, להכניס בלבנו דיבורים קדושים כאלו שיכולים לקרב אותנו להבנת אמת אחדות ה'. השיעורים הללו אינם מוקדשים לחקירה באלוקות, אלא להתבוננות מחודשת וחשבון נפש פשוט באמונתנו אשר מעולם, ואשר היא ירושה לנו מאבותינו.
ככל שאנו חשים ומרגישים את הארת האמונה – החיים שלנו נהיים מתוקים ונעימים. לכן נתחיל בשבח והודאה על נקודת האמונה אשר בקרבנו.
"אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו!" (תהילים קמד, טו). הטובה הנפלאה הזו, שהיא גורמת לעם הזה אושר, היא טובת הכרת הבורא.
והנה האמונה הקדושה הזו באחדות ה' – גילה ופרסם אברהם אבינו, ונטע דרך אמונה בעולם. אברהם הוליד את יצחק – מדת האהבה והיראה לאל חי. יעקב אבינו, הבחור שבאבות, החדיר בבניו את דרך האמונה הקדושה בבורא עולם אחד ויחיד, והשגחתו הפרטית על כל נברא.
האמונה שלנו – ירושה היא לנו מאבותינו הקדושים, והיא נטועה עמוק בנבכי נשמת ישראל. כל אחד מישראל נושא עמו יסוד פנימי של אמונה שעליו הוא נדרש לבנות את כל בנין יהדותו, כי העיקר הוא האמונה, שעמה החיים יכולים להיקרא אכן חיים.
והיות שהאמונה הזו היא יסוד כל הבריאה, כאשר צפה הבורא שיהיו בעולם בריות המודות באמת מציאות הבורא, ולשם זה ברא אותן – לכן ברא את הארץ ומלואה.
אין מצוות האמונה כשאר המצוות. שאם בכל מצווה נדרש האדם לקום ולפעול, הרי שבמצוות אמונת ה' – עצם המצווה היא ההתבוננות בה, הפנמתה בכל ישותנו. אנו נדרשים להקשיב להמיית האמונה התוססת בקרבנו, המתחננת לבוא לידי התגלות.
ארגז הכלים הזה היא תודעתו של האדם, כשהוא מקבל אותה נקיה וזכה, מתאימה בדיוק לפני היכולות האנושיות שלו להשיג השגות אלוקות. בני ישראל "מאמינים בני מאמינים" הם (שבת צז, א). לכל יהודי יש ציוד טבעי של אמונה, ואף שנארע עמו מה שנארע, כל זה אינו נוגע לעצם המציאות – שה' ברא יהודים בדרישה לקיים רצונו ולחיות חיים של אמונה.
וכיוון שהאמונה היא גזירת הבורא, הרי היא נתונה לכל יהודי בשלמותה. ואם זוכה יהודי לזכך את נשמתו, כמו מרגלית הנמצאת חבויה בבוץ, לנקותה וללטשה – היא תאיר את כל נפתולי נפשו.
במציאות החיים, אנו נאלצים לעורר בעצמנו את האמונה הקדושה החבויה בלבנו, מחמת שאיננו מרגישים אותה. התחושה הזו מסוכנת מאוד, משום שהיא יכולה לקבע בנו שכחת הבורא.באותן שעות נמוכות, תקופת ה"ושוב", כאשר מסך ההסתרה מכסה את האורות – מחלחלת בנו הרגשה כאילו האמונה נרדמה, ואנו חווים סוג של עלפון רוחני. הנשמה כמהה מתי תזכה להתבוננות פנימית אמיתית.
הנשמה הזו – נשמתנו היא! נשמת שדי שבקרבנו. כאשר נסכים להקשיב לקול האמונה המדבר מתוכנו – נחוש שוב את קרבת אלוקים.
והוא מדבר! אלא שעלינו להקשיב לו. השקט מרעשי הרקע מחויב המציאות כדי להפנים את קול הבורא המהדהד בתוך הנשמה.
ההבנה הזו יכולה להבהיר לנו את מצוות ההאמנה בהשם. אם אחד אינו מאמין, מי יצווה עליו להאמין?! אך האמונה כבר שוכנת בקרבנו, ואין עלינו אלא להתבונן בה, להחיותה ולהפריחה.
עלינו לזכור שאנו ברואים של בורא, וקשורים אליו בכל רגע. ושעמדנו למרגלות הר סיני ושמענו את קול ה'. קירבה נצחית זו היא קשר שאינו יכול להיפרם לעולם. ידיעה זו חשובה מאוד כשאנו רוצים להמשך אחריו יתברך בלב שלם.
בעולם התמורות, שכחנו את עצמנו. אנו יודעים שאנו מאמינים, אך איננו מסוגלים להקשיב לקול האמונה.
אף שאנו "מאמינים בני מאמינים" ומקיימים מצוות, עדיין יש לפנינו עבודת חיים מתמשכת, ויש המון מה לפעול בתחום השלמת הלב והמוח באמונה.
עבודת כל יחיד היא להחיות את השתיל הנטוע בגן נשמתו, ולהפריח את השממה שנכפתה עלינו. וככל שתרבה העבודה העצמית של זיכוך האמונה, נוכל להקשיב לקולה הקורא לנו להשתכשך במימיה הזכים.
"אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל, רק בפשיטות גמורה" (שיחות הר"ן, סימן לג).
כמה עומק יש במילים הפשוטות הללו! עלינו להחדיר אותן בלבנו, כי הן מגלות את הטעות של העולם ואת הדרך להינצל ממנה.
האמונה אינה שייכת ל"פשוטים". היא הדבר הגדול ביותר שקיים! מי שזוכה לראות את האמונה בעיניים, לחיות חיים של אמונה – זה דבר גדול ועצום!
בסוף, מי שפשוט – הוא הצודק!
האמת של האמונה היא אמת פשוטה שאין מה לעקם בה את המוח. היא מעוגנת בשכל הישר שניתן בנו מיום לידתנו.הפָּשׁוּט שֶׁבִּבְנֵי־אָדָם יוֹדֵעַ וּמֵבִין אֶת סוֹדָם שֶׁל הַחַיִּים הַתְּלוּיִים בִּנְשִׁימַת אַפֵּנוּ. כך הזוכה לאמונה מבין בשכלו את האמת הפשוטה, שאֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בָּרָא בורא עולם, והוא מנהיגו בכל עת.
ולמרות שהיו חכמים שחפרו באמונה, לבסוף כולם הודו שאכן, בדיוק כמו שהמון העם מאמין, כי זאת פשוט האמת. ואם זו האמת, למה עלינו להמתין על שלמות השכל? הבה ונשלים אותו באמצעות האמונה!
למרות פשטותה של האמונה, היא חמקמקה, כיוון שהיא העיקר שבעיקרים. שכרה רב מאוד, והיא כוללת את כל מצוות היהדות. לכן עומדים כנגדה הסתרות רבות, וכל העבודה שלנו היא לבנות אותה ביסוד איתן.
עלינו להקדיש חלק מחיינו לעבודה יומיומית – להחדיר בנו הבנות של אמונה, עומק של אמונה, וללמוד אותה שוב ושוב.
אין צורך דוקא בחקירות אלוקיות, אלא פשוט להקשיב למה שאנו ממילא מאמינים בו, ולפתוח את האור של הדברים, ולהתחבר אליהם בדרך נפשית.
לזה צריך שיהיה ליהודי "עסק" שלם עם האמונה, לחזור על הדברים, לשנן אותם, לחיות אותם באמת. ואז, בעת הנסיון וההסתרה, יאיר אור האמונה את המציאות.אך בלי השקעה – לא ימצא האדם את האוצר הזה – אוצר החיים. וגם מי שזכה להיוולד לבית של אנשי אמונה, עליו להיזהר ממחסום ה"ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג).
האמונה היא נקודה קטנה, ומי שאינו מפריח אותה – היא מתעלמת. גם אם האמונה קיימת, היא אמורה להיות פעילה ונוכחת בחיי האדם, להבעיר את לבו אל ידידות נפש לאב הרחמן.
לסיכום:
א. האמונה היא דבר שצריך לעמול עליה מדי יום ביומו, על ידי התבוננות ולמידה. ב. האמונה היא דבר שקיים בתוכנו, ועלינו לנסות להקשיב למה שהלב המאמין מדבר. ג. האמונה נוטה להיות רדומה, כאשר אין מפיחים בה את החיות שהיא דורשת. ד. האמונה מסובבת בהסתרות למען הבחירה והנסיון, בעולם שהוא מלא תמורות. ה. האמונה השלמה והתמימה מביאה את האדם לחיות חיים שבורא העולם נוכח בהם.
הבקשה הכמוסה המקננת בלב כל יהודי היא: "רצוננו לראות את מלכנו!". אנו רוצים לדעת ממנו יתברך! "לראות" פירושו לחיות חיים שספוגים באמונה ודאית, עד שנראה את ה' לנגד עינינו תמיד, ונבין שהחיים הללו אינם רק "חיי אמונה", אלא הרבה יותר מזה – הם חיים שדבוקים בשורש החיים.
ועל חיים כאלו אנו מבקשים בימים הנוראים: "למענך אלוקים חיים". והחיים הללו נמשכים למי שמתמסר לחיות בשלמות את חיי האמונה – שהיא הדבקות במי שברא אותנו.
מהדיבורים הללו תימשך שמחה גדולה בלבבות שלנו – שנזכה לעבדו יתברך בדבקות ובאהבה שלמה. וכמו כן נעלה בזה נחת רוח במרומים, כאשר יכריז עלינו בעל הרחמים ויאמר: "ראו בני חביבי, שיוצאים מצרתם ומתאספים בלב כוסף לעסוק בשמחה שלי – הארת האמונה המאירה את עיקר התכלית – הכרת הבורא ואמונה שלמה שהוא רוצה בה".
עלינו לשבח לאדון הכל על הרצון הקדוש הזה, להכניס בלבנו דיבורים קדושים כאלו שיכולים לקרב אותנו להבנת אמת אחדות ה'. השיעורים הללו אינם מוקדשים לחקירה באלוקות, אלא להתבוננות מחודשת וחשבון נפש פשוט באמונתנו אשר מעולם, ואשר היא ירושה לנו מאבותינו.
ככל שאנו חשים ומרגישים את הארת האמונה – החיים שלנו נהיים מתוקים ונעימים. לכן נתחיל בשבח והודאה על נקודת האמונה אשר בקרבנו.
"אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו!" (תהילים קמד, טו). הטובה הנפלאה הזו, שהיא גורמת לעם הזה אושר, היא טובת הכרת הבורא.
והנה האמונה הקדושה הזו באחדות ה' – גילה ופרסם אברהם אבינו, ונטע דרך אמונה בעולם. אברהם הוליד את יצחק – מדת האהבה והיראה לאל חי. יעקב אבינו, הבחור שבאבות, החדיר בבניו את דרך האמונה הקדושה בבורא עולם אחד ויחיד, והשגחתו הפרטית על כל נברא.
האמונה שלנו – ירושה היא לנו מאבותינו הקדושים, והיא נטועה עמוק בנבכי נשמת ישראל. כל אחד מישראל נושא עמו יסוד פנימי של אמונה שעליו הוא נדרש לבנות את כל בנין יהדותו, כי העיקר הוא האמונה, שעמה החיים יכולים להיקרא אכן חיים.
והיות שהאמונה הזו היא יסוד כל הבריאה, כאשר צפה הבורא שיהיו בעולם בריות המודות באמת מציאות הבורא, ולשם זה ברא אותן – לכן ברא את הארץ ומלואה.
אין מצוות האמונה כשאר המצוות. שאם בכל מצווה נדרש האדם לקום ולפעול, הרי שבמצוות אמונת ה' – עצם המצווה היא ההתבוננות בה, הפנמתה בכל ישותנו. אנו נדרשים להקשיב להמיית האמונה התוססת בקרבנו, המתחננת לבוא לידי התגלות.
ארגז הכלים הזה היא תודעתו של האדם, כשהוא מקבל אותה נקיה וזכה, מתאימה בדיוק לפני היכולות האנושיות שלו להשיג השגות אלוקות. בני ישראל "מאמינים בני מאמינים" הם (שבת צז, א). לכל יהודי יש ציוד טבעי של אמונה, ואף שנארע עמו מה שנארע, כל זה אינו נוגע לעצם המציאות – שה' ברא יהודים בדרישה לקיים רצונו ולחיות חיים של אמונה.
וכיוון שהאמונה היא גזירת הבורא, הרי היא נתונה לכל יהודי בשלמותה. ואם זוכה יהודי לזכך את נשמתו, כמו מרגלית הנמצאת חבויה בבוץ, לנקותה וללטשה – היא תאיר את כל נפתולי נפשו.
במציאות החיים, אנו נאלצים לעורר בעצמנו את האמונה הקדושה החבויה בלבנו, מחמת שאיננו מרגישים אותה. התחושה הזו מסוכנת מאוד, משום שהיא יכולה לקבע בנו שכחת הבורא.באותן שעות נמוכות, תקופת ה"ושוב", כאשר מסך ההסתרה מכסה את האורות – מחלחלת בנו הרגשה כאילו האמונה נרדמה, ואנו חווים סוג של עלפון רוחני. הנשמה כמהה מתי תזכה להתבוננות פנימית אמיתית.
הנשמה הזו – נשמתנו היא! נשמת שדי שבקרבנו. כאשר נסכים להקשיב לקול האמונה המדבר מתוכנו – נחוש שוב את קרבת אלוקים.
והוא מדבר! אלא שעלינו להקשיב לו. השקט מרעשי הרקע מחויב המציאות כדי להפנים את קול הבורא המהדהד בתוך הנשמה.
ההבנה הזו יכולה להבהיר לנו את מצוות ההאמנה בהשם. אם אחד אינו מאמין, מי יצווה עליו להאמין?! אך האמונה כבר שוכנת בקרבנו, ואין עלינו אלא להתבונן בה, להחיותה ולהפריחה.
עלינו לזכור שאנו ברואים של בורא, וקשורים אליו בכל רגע. ושעמדנו למרגלות הר סיני ושמענו את קול ה'. קירבה נצחית זו היא קשר שאינו יכול להיפרם לעולם. ידיעה זו חשובה מאוד כשאנו רוצים להמשך אחריו יתברך בלב שלם.
בעולם התמורות, שכחנו את עצמנו. אנו יודעים שאנו מאמינים, אך איננו מסוגלים להקשיב לקול האמונה.
אף שאנו "מאמינים בני מאמינים" ומקיימים מצוות, עדיין יש לפנינו עבודת חיים מתמשכת, ויש המון מה לפעול בתחום השלמת הלב והמוח באמונה.
עבודת כל יחיד היא להחיות את השתיל הנטוע בגן נשמתו, ולהפריח את השממה שנכפתה עלינו. וככל שתרבה העבודה העצמית של זיכוך האמונה, נוכל להקשיב לקולה הקורא לנו להשתכשך במימיה הזכים.
"אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל, רק בפשיטות גמורה" (שיחות הר"ן, סימן לג).
כמה עומק יש במילים הפשוטות הללו! עלינו להחדיר אותן בלבנו, כי הן מגלות את הטעות של העולם ואת הדרך להינצל ממנה.
האמונה אינה שייכת ל"פשוטים". היא הדבר הגדול ביותר שקיים! מי שזוכה לראות את האמונה בעיניים, לחיות חיים של אמונה – זה דבר גדול ועצום!
בסוף, מי שפשוט – הוא הצודק!
האמת של האמונה היא אמת פשוטה שאין מה לעקם בה את המוח. היא מעוגנת בשכל הישר שניתן בנו מיום לידתנו.הפָּשׁוּט שֶׁבִּבְנֵי־אָדָם יוֹדֵעַ וּמֵבִין אֶת סוֹדָם שֶׁל הַחַיִּים הַתְּלוּיִים בִּנְשִׁימַת אַפֵּנוּ. כך הזוכה לאמונה מבין בשכלו את האמת הפשוטה, שאֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בָּרָא בורא עולם, והוא מנהיגו בכל עת.
ולמרות שהיו חכמים שחפרו באמונה, לבסוף כולם הודו שאכן, בדיוק כמו שהמון העם מאמין, כי זאת פשוט האמת. ואם זו האמת, למה עלינו להמתין על שלמות השכל? הבה ונשלים אותו באמצעות האמונה!
למרות פשטותה של האמונה, היא חמקמקה, כיוון שהיא העיקר שבעיקרים. שכרה רב מאוד, והיא כוללת את כל מצוות היהדות. לכן עומדים כנגדה הסתרות רבות, וכל העבודה שלנו היא לבנות אותה ביסוד איתן.
עלינו להקדיש חלק מחיינו לעבודה יומיומית – להחדיר בנו הבנות של אמונה, עומק של אמונה, וללמוד אותה שוב ושוב.
אין צורך דוקא בחקירות אלוקיות, אלא פשוט להקשיב למה שאנו ממילא מאמינים בו, ולפתוח את האור של הדברים, ולהתחבר אליהם בדרך נפשית.
לזה צריך שיהיה ליהודי "עסק" שלם עם האמונה, לחזור על הדברים, לשנן אותם, לחיות אותם באמת. ואז, בעת הנסיון וההסתרה, יאיר אור האמונה את המציאות.אך בלי השקעה – לא ימצא האדם את האוצר הזה – אוצר החיים. וגם מי שזכה להיוולד לבית של אנשי אמונה, עליו להיזהר ממחסום ה"ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג).
האמונה היא נקודה קטנה, ומי שאינו מפריח אותה – היא מתעלמת. גם אם האמונה קיימת, היא אמורה להיות פעילה ונוכחת בחיי האדם, להבעיר את לבו אל ידידות נפש לאב הרחמן.
לסיכום:
א. האמונה היא דבר שצריך לעמול עליה מדי יום ביומו, על ידי התבוננות ולמידה. ב. האמונה היא דבר שקיים בתוכנו, ועלינו לנסות להקשיב למה שהלב המאמין מדבר. ג. האמונה נוטה להיות רדומה, כאשר אין מפיחים בה את החיות שהיא דורשת. ד. האמונה מסובבת בהסתרות למען הבחירה והנסיון, בעולם שהוא מלא תמורות. ה. האמונה השלמה והתמימה מביאה את האדם לחיות חיים שבורא העולם נוכח בהם.