בגודל מעלת תפילה בציבור או עכ"פ בשעה שהציבור מתפללין – חלק ד'

יש לדון בשבעה נושעים מן המשא ומתן שבגמ' בין רבי יצחק לרב נחמן​

א. יש לדקדק מה שהקדים רבי יצחק לשאול את ר"נ תחילה למה לא בא לבית הכנסת, ורק לאחר שהשיב לו שתש כחו, חזר ושאל אותו למה לא אסף לעצמו מנין לביתו, משמע דאילולא שנחלש ויכול היה לבא לבית הכנסת אין היתר להתפלל בביתו אפי' בעשרה, כן דקדק המשכנות יעקב בסי' פ"ז.



ב. עוד הקשה הישועות יעקב סימן צ' סק"ו מגמ' זו לדעת רבינו יונה בשם הגאונים [הובא לעיל] דגם אם אין הציבור מתפללים בבית הכנסת עדיף להתפלל בבית הכנסת כי הוא מקום מיוחד לתפילת ציבור, א"כ איך יבואו עשרה אנשים. לבית רב נחמן להתפלל עמו, וכי ניחא להם לעשות איסור קל כדי לזכות את ר"נ במצוה רבה?

לכן דחק לבאר דכונת הגם שלא יתפללו עמו אותן עשרה בביתו, רק שיהיו בביתו כדי שר"נ יתפלל במנין.



ג. כתב המ"א סי' צ' ס"ק ט"ו דעע"פ שיכול אדם להתפלל בביתו בעשרה מ"מ ברוב עם הדרת מלך, ולכאורה יש לשאול כעין ששאל ישועות יעקב לעיל איך יבואו עשרה לביתו של רב נחמן להתפלל הא מבטל רבים ממצוה של "ברוב עם הדרת מלך".

ותירץ בשו"ת יד אליהו [המחבר ז"ל הובא פעמיים במ"ב סימן צ'] דזריזין מקדימין למצוות עדיף מברוב עם הדרת מלך, כמבואר בגמ' ראש השנה ל"ב ב' דקוראין את ההלל אחר תפילת שחרית ולא אחר תפילת המוסף אע"פ שבמוסף יש משום ברב עם הדרת מלך משום דזריזין מקדימין למצות עדיף ומה ששאל בגמ' רבי יצחק את ר"נ "ליכנפי למר עשרה וליצלי" היינו דליכנפי ליה עשרה קודם זמן תפלת הציבור, דאז יהא שרי משום זריזין מקדימין למצוות, ע"כ.

נמצא לפי דבריו ז"ל שכל דברי המ"א דאע"פ שיכול אדם להתפלל בביתו במנין מ"מ ברוב עם הדרת מלך נאמר דוקא שבאותו זמן שיכול להתפלל בביתו בעשרה באותו שעה גם מתפללין בבית הכנסת ברוב עם, דאז צריך להעדיף תפילה בבית הכנסת משום ברוב עם, אבל אם מתפלל בביתו בעשרה קודם לתפילת הרבים שבבית הכנסת שפיר דמי משום ד"זריזין מקדימין" קודם למעלת "ברוב עם הדרת מלך".



ד. בפשוטו מתפרש בגמ' שרבי יצחק שאל את ר"נ מדוע שלא יאסוף עשרה אנשים לביתו להתפלל, והשיב לו דקשה עליו הטירחה.

אבל המ"א בסי' צ' ס"ק י"ז הביא ב' פירושים בדבר, חדא כאמור, ולפי"ז כל מה שמותר לאדם שתשכחו להתפלל "בשעה שהציבור מתפללין" זהו דוקא בשטריחא ליה מילתא לאסוף עשרה אנשים לביתו. אבל בסמ"ג משמע שפירש את שאלת רבי יצחק לר"נ מדוע שלא יאספו אחרים עשרה להתפלל בביתו, וע"ז השיב ר"נ שאינו רוצה להטריח עשרה אנשים שיבואו אצלו, לפי"ז סגי לאדם שתש כחו להתפלל "בשעה שהציבור מתפללין" גם כשאין לו טירחא בדבר להזמין עשרה אצלו, כל שאינו רוצה להטריח אחרים לבא להתפלל אצלו.

לפי האמור, כתב הישועות יעקב שלדברי המ"א בפירוש קמא יש לגרוס בגמ' בשאלת רבי יצחק "וליכנף מר" כי הנידון הוא על טרחתו של ר"נ, והשיב ר"נ דטריחא לי מילתא.

ואילו הסמ"ג גרס כמו שהוא לפנינו בגמ' "ליכנפי למר עשרה וליצלי" היינו שאחרים יאספו עשרה בשבילו, והשיב ר"נ "טריחא להו" שזה טורח לאנשים לבא אצלו.


ואפשר עוד נפ"מ בין הפירושים, דלפי המ"א שהנידון הוא טירחת ר"נ עצמו א"כ כל שבקל יכול לכנוס עשרה לביתו ע"י בנו ושלוחו או משרתו צריך לבקש ולאסוף עשרה, אבל לפירוש הסמ"ג דהטירחא קאי על העשרה שיבואו לביתו, א"כ בכל ענין יש בזה טירחא, אא"כ באו לבית רב נחמן מצד עצמם.


להלכה: העתיק המ"ב שם ס"ק ל' רק את תחילת דברי המ"א שאם הוא אנוס כגון שתש כחו אע"פ שאינו חולה יכוין בביתו להתפלל בשעה שהציבור מתפללין, ובתנאי דטריחא ליה מילתא לאסוף עשרה לביתו, ע"כ.


ברם צ"ע מדוע השו"ע השמיט הך דינא, דגם אנוס שאינו יכול לבא להתפלל בציבור בבית הכנסת ידאג לאסוף עשרה לביתו כדי להתפלל בציבור, אא"כ טריחא ליה מילתא לאספן ולהביאן לביתו.


שאלה מצויה מאד למעשה: חלש או חולה שאינו יכול לבא לבית הכנסת להתפלל בציבור האם צריך לאסוף מנין בביתו כדי להתפלל בציבור?

תשובה: אם זה לא טירחא בשבילו צריך לאסוף מנין לביתו כדי להתפלל בציבור, ואם זה טירחא בשבילו יכוין עכ"פ להתפלל בשעה שהציבור מתפללין.


ואכן כך מובא בשלטי גבורים על הרי"ף, מי שאינו יכול לילך לבית הכנסת מקבץ עשרה ומתפלל, ואם אינו מוצא עשרה יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, עכ"ל.


אולם יל"ע בלשון האור זרוע הלכות קריאת שמע סימן ט' וזה לשונו מדקאמר ניכנפיה למר בי עשרה ש"ס דנכון וכשר הדבר "ליראי השם ברוך הוא" כשהוא חולה שיכול לכוין שיבואו עשרה ויתפללו עמו, ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ספר תורה בביתו שיקראו בו עשרה שמתפללין עמו כו'. הנה משמע דוקא ליראי השם נכון וכשר הדבר אם הם חולים שיבואו עשרה לביתם להתפלל עמם, ולא להמון העם.

ויל"ע מהיכי תיתי לומר "נכון וכשר הדבר דוקא ליראי השם" להביא לביתו עשרה כדי להתפלל במנין, ומה מקור האור זרוע לכל זה?

ונראה שדקדק ז"ל לשון רבי יצחק בגמ' ששאל את ר"נ "ליכנפי למר עשרה וליצלי" ולא גרס "וליכנף מר" ופירש כהסמ"ג שהביא המ"א דשאל ר' יצחק את ר"נ מדוע שלא יאספו אחרים עשרה להתפלל בביתו, ועלה השיב ר"נ שאינו רוצה להטריח אחרים שיבואו אצלו, א"כ דוקא "למר" היו צריכים אחרים לדאוג שיבואו עשרה להתפלל בביתו משום כבודו וגדלותו, וכפי המובא שם גם בהמשך דברי האור זרוע דאם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ספר תורה בביתו שיקראו בו עשרה שמתפללין עמו, עי"ש.



ה. בבנין שלמה ח"ב סימן כ"ה ובספר עמק ברכה הוכיחו ממה שהשיב ר"נ "טריחא לי מילתא" דמעלת תפלה בציבור היא בכדי שתתקבל תפלתו, אבל אינה מצוה חיובית מדרבנן, שאילו היה תפילה בציבור מצוה חיובית הרי לצורך קיום חיובו ודאי היה ר"נ צריך לטרוח.

והנה לפי הסמ"ג שרב נחמן התכוין לטירחת העשרה בודאי יש לדחות הראיה, דהא לא חס על טירחת עצמו, וגם אם ר"נ השיב דטריחא לעצמו מילתא מ"מ יש ליישב דכונת ר"נ היתה דתשש כחו כולי האי כי היכי דטריחא ליה גם לאסוף עשרה אנשים לביתו, ושוב אזלא לה הראיה דתפילה בציבור אינה מצוה חיובית מדרבנן.



ו. מבואר בשו"ע סי' צ' סעי' ט"ז דכדי להתפלל במנין עשרה צריך גם לטרוח וללכת ארבעה מילין לפניו ולאחריו מיל.

לפי"ז צריכים אנו לומר דמה שהשיב רב נחמן "טריחא לי מילתא" היינו מפני שלאסוף עשרה להתפלל בביתו הוא טירחא גדולה יותר מלטרוח ולילך ארבעה מילין שחייבוהו חכמים.



ז. עוד יש להעיר, דהנה נשאל לעיל איך אביי ורב אמי ורב אסי בגמ' ח' א' התפללו ביחידות ביני עמודי דגרסי ולא הלכו להתפלל בציבור בבית הכנסת כפי מה שהעלה רבינו יונה בשם רבני צרפת, ודלא כמו שנראה מדברי הרמב"ם בפ"ח הלכה ג' שזה דוקא במתפלל בעשרה [עי' ב"י בכל זה] ואטו לא סברי מעלת המתפלל בבית הכנסת ומעלת תפילה בציבור?

ויש ליישב כפי ההלכה שמובא בטור סי' צ' דמי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו מצוה להתפלל בו אפי' אין לו עשרה, ולכן אביי ורב אמי ורב אסי התפללו בבית מדרשם הקבוע, שקדושתו בכה"ג אלימא טפי מקדושת בית הכנסת וממעלת תפילה בציבור, וכך תירצו המהרש"א ופנ"י לעיל בגמ' ו' א'.


ברם הוסיף הטור מדברי אביו הרא"ש ז"ל דטוב להתפלל עם הצבור בעשרה כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד, וגם אין תורתנו כל כך אומנתנו, ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלין נבטל תורתינו בשעת תפלה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא ידי חובותינו בתורה ובתפלה, וגם אם אין תלמיד חכם מתפלל עם הצבור ילמדו אחרים ק"ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל, ונמצאו בתי כנסיות בטילות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו, ע"כ, ומה שנפסק להלכה עי' שו"ע ורמ"א סי' צ' סעי' י"ח.


אך לפי האמור יש לשאול עכ"פ בסוגין מעיקרא אמאי שאל רבי יצחק את רב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? הא אפשר שהיה לו בית מדרש קבוע בתוך ביתו ולכן שפיר קא עביד שהתפלל בו ביחידות ולכן לא אתא לבי כנישתא לצלויי?

ותירץ המהרש"א דרבי יצחק שפיר ידע שלא היה לו לר"נ מדרש קבוע בתוך ביתו.


​

"תפילה בציבור" האם היא חובה גמורה או מצוה בעלמא או רק מעלה עליונה לחוד​

ה. לשון השו"ע סימן צ' סעי' ט' "ישתדל אדם" להתפלל בבית הכנסת עם הציבור לכאורה משמע דאינו חובה גמורה להתפלל בציבור רק מעלה עליונה כמו שנקטו הבנין שלמה ועמק ברכה הנ"ל. אבל לשון הרמב"ם פ"ח מה' תפילה הלכה א' משמע דתפילה בציבור חובה גמורה היא, וז"ל תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפי' היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור כו'.


גם לשון הטור משמע חובה שכתב לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הצבור דא"ר יוחנן אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, פירוש עם הצבור, והרי הגר"א ז"ל ציין לטור שהוא מקור דברי השו"ע.

וכן יש להוכיח מדין השו"ע בסמוך סעי' ט"ז דצריך ללכת ד' מיל לפניו ולאחריו מיל כדי להתפלל בעשרה, ואילו הוה מעלה בעלמא לא היה צריך לטרוח כולי האי.

וגם לשון הטור בזה אחר שהביא את פירוש רש"י בפסחים מ"ו א' בהא דאמר ריש לקיש ולתפילה ארבעה מילין, היינו כדי להתפלל בעשרה כו' הוסיף הטור אע"פ שיש פירושים אחרים שמפרשים בענין נטילת ידים שצריך לפניו ד' מילין כדי שיהיו לו מים ליטול ידיו לתפילה ולאחריו מיל פירש"י עיקר, לכן צריך להשתדל "בכל כחו" להתפלל עם הצבור.


ברם יש להעיר א"כ למה נקט המחבר הך לישנא דישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור ולא כתב צריך או אפי' חייב אדם כו'.

ואפשר דזה בא המ"א ליישב במה שכתב על לשון השו"ע אע"פ שיכול להתפלל בביתו בעשרה מ"מ ברוב עם הדרת מלך, דהיינו שישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור אע"פ שיש לו מנין עשרה להתפלל בביתו.

וכן נראה מדברי המ"ב בס"ק כ"ז בשם הפמ"ג, אבל בכה"ג שאין לו מנין בביתו בודאי חובה להתפלל בבית הכנסת עם הציבור.


עוד מובא בשו"ע הגר"ז סי' צ' סעי' י"ז שתפילת הציבור אע"פ שהוא מצוה מדבריהם היא גדולה ממצות עשה של תורה הואיל ומקדשין בה את השם ברבים, שהרי מותר לעבור על מצות עשה של תורה ולשחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' רס"ז, והוא מגמ' ברכות מ"ז ב' גיטין ל"ח ב' דר' אליעזר בא לבית הכנסת ולא היה שם מנין ושחרר עבדו כדי להשלים למנין עשרה, ופריך והא איכא עשה דלעולם בהם תעבודו, אלא מצוה דרבים שאני דלכן הותר לשחרר את העבד לצורך מנין עשרה.


וכתב הרא"ש בברכות שם דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין השם בעשרה ברבים, ואפי' הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפ"ה דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר למימר דמיירי בעשה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה עכ"ל, עי' מ"א סי צ' סק"ל.


וידועים דברי הרמב"ן ז"ל בגמ' גיטין שם הא דאמרינן מצוה שאני, תמהני וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחו עשה שבתורה? ואפשר שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין דכתיב בגוים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנותן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר.

וי"ל נמי אין הכי נמי דאתיא האי מצוה ודוחה עשה שבתורה שכיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס, ע"כ.


ואיתא נמי בשו"ע הלכות עירובי תחומין ריש סימן תט"ו אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נישואין או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו.


ומהו כיוצא באלו? כתב המ"ב שם בשם המ"א כגון שצריך לצאת להתפלל במנין כו', אלמא דמצוה גמורה היא, אמנם המ"א שם הביא שמהרי"ל נסתפק אם מותר לערב כדי לילך למנין, משמע שלא ברירא ליה כולי האי דתפילה בציבור הוה מצוה גמורה וכדעת הבנין שלמה ועמק ברכה שהבאנו לעיל.


עוד יש להביא ראיה דתפילה בציבור הוה מצוה גמורה מדברי הרמ"א יו"ד סימן רכ"ח סעי' כ"א מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו, ויש בית הכנסת בביתו, מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ברבים, עי"ש.​