קטן

קטן

בכל שנה להגיע התקופה בה זוכים מידי יום המצוות ספיה''ע מתעורר משתברים מחדש קולמוסים על אותו מעמדו של הקטן ובזה נערתי חוצני להביא דברים המתבררים עם העיון בדיני הקטן הרבים שיהיו ערוכים בפני הלומד ולאחר העיון בכל דין פרטי על פי גדריו הוא תעלה בע''ה דמותו של קטן והגדרתה הכללית.

הקטן אין בו דעת כך יצטט כל בר בי רב, ואכן התורה שאומדת דעתם של הבריות אמדה את דעתו וקבעה שיהיה חילוק בינו לבין הגדול.

מעשה הקטן גם הוא אינו נמדד כמעשה הגדול והשפעתו תהיה שונה מהשפעת מעשה שנעשה בגדול, מעשה הקטן מאחר ואין בו דעת אינו מחייב את הקטן באחריותו במידה באה מחייב המעשה את הגדול. דברים ברורים אלו שגורים בפי הכל, אומנם סוגיות ארוחות אנו מוצאים דינים שונים שבהם לשונות שונים לגבי הקטן, לשם ההבנה היסודית של גדרו של קטן יש לברר כל אחד מלשנות אלו ולעיין בו בפני עצמו ולהכירו בהשוואה לגדול בדין זה ובהשוואה ללשון זו במקומות אחרים.

בקטן העושה מעשה, ג' צדדים, הקטן עצמו שמתחייב או מחייב בדינים שונים, תוצאת המעשה של הקטן ובאיזה אופן הוא משפיע ועד כמה תהיה לו שייכות אל הקטן שגרם לו, ופעולת הקטן האם תועיל ובאיזה אופן.

שליחות בקטן
בעניין הא שקטן אין לו שליחות יש לברר אי הווי דין בקטן שמושלל משליחות או שזהו דין בשליחות.
ואי דין הוא בשליחות, אם שייך קטן בשליחות באופנים מסויימים בהם אין זה סותר לדיני השליחות.
ואי החיסרון הוא בקטן לכאורה מוכרח הדבר שכל עוד יהיה קטן לא שייכא בו שליחות וכן שאר דינים.

שיגרה דלישנה בפי הכל ואין שליחות לקטן ומקורם של דברים;
הגמרא בקדושין (דף מ"ב ע"א): "ותסברא דהא שליחות הוא, והא קטנים לאו בני שליחות נינהו."
אומנם מצינו מקומות מספר בהם קטן יכול לבצע שליחות הוא כדוגמה מעשית לכך ניתן להביא את מצוות משלוח (מקור חיים סוף תרצד).
כותב הראב"ד בפרק ו' מהלכות גירושין (ה"ט):
"אתם גם אתם לרבות שלוחכם, ומה אסם בני דעת אף שלוחכם בני דעת, נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת"
הביאור המרכזי בשלילת היכולת להיות שליח מקטן הוא ש'אינו בתורת' כלומר מכיוון שלא חלים עליו החלויות החלים על מי שבשבילו הוא עושה את השליחות לכן הוא אינו יכול להיות מבצע שליחות, כלומר זה הוא פרט ביני שליחות ששליח יכול להיות רק מי שהוא בדומה למשלח בעניין החלויות.
ב''מ עא,ב ד"ה קטן לית ליה שליחות: "דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל, דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב, וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'."
אומנם בעיקר הדין האם שליחות שייכת רק ביכול דן האור שמח (אור שמח גירושין ב-טו).

רשב"א חולין י"ב וקונטרסי שיעורים לגיטין יא אות ד' וי"ד האריכו בדיני שליחות בדברים שאפשר קטן וגדול עומד על גביו וכתבו שאינו כן לפי''ד תוס'.

והיו שרצו להוכיח מדברי רשי שהבאנו בב''מ שמכיוון שהדברים נלמדים מתרומה שהיא נעשית על ידי נדר הרי שמופלא הסמוך לאיש שדרב נדר אינו מופקע מדין שליחות.

והמורם , למדנו מכאן מחלוקת ראשונים האם יש שני סוגי קטן היינו קטן עד גיל מופלא הסמוך לאיש שיש בו דין שליחות לעומת קטן שאין בו דין שליחות, או שיש רק קטן מסוג אחד שבדברים שאינו בתורת אינו יכול להיות שליח.

וכעין שכתבו תוס' בגטין סד, ב ד"ה שאנו: אין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתיה כגון תרומה דליתיה בדנפשיה, אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים.
ועיין בזה בדברי הקצוה''ח בסי' קפח ס"ק ג.

וכתב בלקו''ש חכ''ח לפרשת מטות וזהו תו''ד כפי שסיכמו בחורים:
כתב הרמב"ם בהלכות נדרים (יא, א): "קטן בן שתיים עשרה שנה ויום אחד כו' בודקין אותן כו' הרי שנדרו כו' בתחילת שנה זו כו' ונמצאו יודעין כו' ונדרו נדר אחר אפילו בסוף שנה זו צריכים בדיקה כו'". והכסף משנה מקשה מהו מקורו של הרמב"ם להדין שלאחר ש"נמצאו יודעין צריכין בדיקה", והרי בגמרא נאמר שאם "לא ידעה להפלות אימא תו לא לבדוק קמ"ל", אך מהו המקור שאם ידעה צריכה בדיקה? ומסיים הכסף משנה ש"אפשר שרבינו היה גורס וידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק".

ויש לומר שמזה שבגירסא הנפוצה דפירוש המשניות - שהוא מהדורא קמא - משמע שגרס ולא ידעה להפלות, ובמהדורא בתרא שנתפרסמה בשנים האחרונות משמע שגרס וידעה להפלות, צריך לומר ששינה וקיבל את הגירסא הבלתי נפוצה.

ויובן בהקדים עוד חילוק בין מהדורא קמא למהדורא בתרא. שבמהדורא קמא מבאר שעונת נדרים האמורה בכל מקום הוא בשנת י"ג לקטן ושנת י"ב לקטנה. ואילו במהדורא בתרא כותב שעונת נדרים הוא לאחר בן י"ג שנה ויום אחד ובת י"ב שנה ויום אחד אפילו לא הביאו סימנים ואמרו אין אנו יודעים למי נדרנו. ויש לומר ששני שינויים אלו במהדורא בתרא תלויים זה בזה. והביאור בזה: לשיטת הרמב"ם אי אפשר לומר שלקטן (גם לאחר שנבדק ונמצא יודע) ישנה חזקה שיש בו דעת, כי קטן אינו שייך לדעת חזק שהרי בנקל משנה את דעתו. ולכן פוסק הרמב"ם (ומקורו הוא סברא) שגם לאחר שנבדק בתחילת השנה צריכים לבדוק אותו כל השנה.

והחילוק בין הגרסאות יובן בהקדים שאפשר לבאר את נדרי קטן בב' אופנים: (א) החידוש הוא בגיל, שאינו צריך להיות בגיל י"ג. שענין זה הוא הסרת הדבר המונע. (ב) החידוש הוא בענין הדעת, שבנדרים מספיק דעת קטן. והנה, שקליא וטריא זה הוא רק להדיעה שמופלא הסמוך לאיש - עונת נדרים - הוא בתחילת שנת י"ג, אך להדיעה שמופלא הוא בן י"ג שנה ויום אחד צריך לומר שגדר הנדרים לפני י"ג שנה ויום אחד הוא בענין הדעת, כי בענין הגיל קבעה התורה שי"ג שנה ויום אחד הוא הגיל שבו שייך נדרים (גם אם לא הביא סימנים ואומר שאינו יודע).

וזהו הביאור בהגירסאות: לפי השיטה שעונת נדרים הוא התחלת שנת י"ג לקטן ושנת י"ב לקטנה אם כן מובן הקא סלקא דעתך שכיון שנבדקה שוב לא ליבדוק, כי קא סלקא דעתך שמופלא הוא מצד שנים, ואם כן רואים שבנדון זה, כיון שבתחילת השנה לא ידעה להפלות הרי זה ראיה שקטן זה לא נחשב לגדול בשנה זו. אך למסקנת הרמב"ם, שמופלא הוא בן י"ג שנה ויום אחד ואם כן הגדר דמופלא הוא דעת, ואם כן אין סלקא דעתך שמפני שלא היה לו דעת בתחילת השנה אין בודקים אותו כל השנה. ולכן צריך הרמב"ם ללמוד שהקא סלקא דעתך בגמרא הוא "וידעה להפלות", והא גופא קא משמע לן שאף שיודע מכל מקום אין זה דעת חזק כנ"ל, ואם כן צריך לבדוק גם בסוף השנה.

ויש לומר שהכרח הרמב"ם לומר ש"מופלא" הוא דוקא מבן י"ג ויום אחד הוא מפני שהכח דנדרים הוא חזק יותר מקרבנות, שהרי בקרבנות ישנה הגבלה מה יכול להיות קרבן, משא"כ בנדרים שאין הגבלה על מה שיכול לעשות כקרבן. ולכן דיו לומר שחידוש זה הוא דוקא לאחר י"ג שנה יום אחד.

ואעפ"כ ישנם דיעות בראשונים (ולכמה אחרונים כן הוא דעת הרמב"ם) שמופלא הסמוך לאיש קאי על התחלת שנת הי"ג. ויובן בהקדים ביאור הצ"צ שהנדרים ממשיכים מלמעלה מבחינת חכמה - בחינת התורה - "כי יפליא לנדור", שלכן יכולים להמשיך קדושה זו בכל דבר ללא ההגבלות דהקרבנות. ולישראל ישנה כח להמשיך בחינה זו מפני שישראל קדמו לתורה. וזהו שגם לפני שנתחייב הישראל במצוות יש לו כח לנדור, כי הכח לנדור הוא ממציאות איש הישראל כמו שקדמה לתורה.



מעשה הקטן

אומרת הגמ' בחולין יב, ב:
א"ר חייא בר אבא בעי רבי יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה א"ל רבי אמי ותיבעי ליה מעשה מ"ש מעשה דלא קא מבעיא ליה דתנן יש להן מעשה מחשבה נמי לא תיבעי ליה דתנן אין להן מחשבה דתנן האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאין מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה אמר ליה מחשבה גרידתא לא קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו.

ומגמ' זו משמע שמעשה הקטן בזה, וודאי קיים
וכתבו שם התוס'
חרש שוטה וקטן כו' פריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן כו' וקצת תימה מה מקשה דבתחלת סוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לעובד כוכבים מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש שוטה (וקטן) ושמא אסמכתא בעלמא היא ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירוש כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו והדר פריך רבי יוסי קומי דשמואל והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינא הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו ואמר רב הונא והוא שיש פקח עומד על גביו כו' מתרץ תמן זה כותב וזה מגרש הכא הוא החושב והוא התורם ותימה לר"י שבא לתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההיא דקטן יש לו מעשה ובלא ירושלמי יש לנו לדקדק בדברים הללו דכיון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא גדול עומד על גביו (ולתרומה נמי . יועיל בגדול עומד על גביו):

חלות החיוב על קטן הוא מדין חינוך. ודין חינוך שהוא דרבנן הוי ככל מצוות דרבנן חל על הגברא בלבד לפי ריבוי דעות וע''כ אינו תופס בחפצא, אשר על כן יתכן ואינו יכול לקדש ולפעול שינוי בחפצא שיהיה קדוש. לכן דעות רבות סבורות שקטן שהגדיל בספיה''ע לא יוכל להמשיך ולספור בברכה, כיון שמצווה שעשה בקטנותו וחלה על הגברא, לאוו דווקא תשפיע על החפצא של הימים הנספרים.
אמנם, גופא דסוגיא זו משברת קולמוסים, היות ומצוות ספיה''ע בזה''ז מדרבנן והקטן יוצא מחד דרבנן לתרי דרבנן ובזה יתכן שאין חילוק בין השפעת מצווה דרבנן באופן חד לבין האופן דתרי דרבנן ויש להאריך בכ''ז ואכ''מ.

ובקטן שהגדיל יש נפק''מ נוספות כגון שהגדיל בין פסח ראשון לשני ונבנה בית המקדש, אם יתחייב. ועוד.

אומנם יתכן ויש לדון גם בזה בקטן עפ''י אמות המידה שהובאו מלקו''ש לעיל.

ודבר מעניין בעיקר חיוב הקטן במעשה המצוות כתב אור שמח, הלכות איסורי ביאה, פ"ג, ה"ב שממנו משמע שיש חלות בקטן וצ''ע החילוק בין חלות בעניינים אלו עליהם מדבר לבין חלות בעניינים אחרים. ומכאן באנו לדבר מעניין הנושא הבא.


חלות של דינים על הקטן
חלות החיוב של המצוות חל דווקא על גדול וכן מובן מטור קלז, קנב.
חלות הדינים על הגדול תלוי בזה שיש בו דעת, כמו שכתבו בריבוי מקומות:
יומא מג א; חגיגה ב ב, ורש"י ד"ה חוץ; גיטין כג א, ורש"י ד"ה דלאו, ואע''פ שיתכן ויש שינוי בין טבעי האנשים, שלוש עשרה שנה והיום אחד הוא זמן בו החל החלות בכל ישראל.
דווקא אז נקרא איש כמ''ש רש"י נזיר כט ב ד"ה ורבי יוסי; רש"י ורבי עובדיה מברטנורא אבות ה כא; רמב"ם אישות ב, י.

ויש שכתבו שגיל זה נקבע כהלמ''מ:
שו"ת הרא"ש טז א; פירוש ב ברש"י אבות ה כא; שו"ת מהרי"ל נא.

ובכדי לירד לעומק עניין החלות של הדין על הקטן נביא בזה מלקו''ש מה שסיכמו בחורים בחכ''ו לפרשת בא:
כתב הרמב"ם: "(אע"פ שקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייב בפסח שני) אם שחטו עליו בראשון פטור".

ואינו מובן הרי לכאורה קטן אינו בגדר חיוב ופטור? [והנה, ר' חיים הלוי מפרש שזה שקטן אינו בגדר הפסח הוא רק בנוגע לחיוב של קרבן פסח, אבל לענין עיקר דין מינוי אתרבו קטנים מקרא דשה לבית". אך אי אפשר לפרש כן בדעת התוספות - וכן פוסק אדה"ז – שאומרים (שלדיעה ש"שה לבית אבות לאו דאורייתא") שקרבן פסח הוא דבר איסור לקטן, ורק שמותר לספות איסור בידים לקטן – "כגון פסח אע"פ שלא נמנה עליו" – משום חינוך. וא"כ לפי ביאור הנ"ל ברמב"ם (שלענין מינוי אתרבו קטנים) צריך לומר שאדה"ז והתוספות חולקים על הרמב"ם].

והביאור בזה הוא ע"פ ביאור הראגעטשאווער, שגם "פטור כיון שהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב" (כגון קטן שהוליד לפני י"ג שנה שלאחר שהגדיל נפטר מחיוב פו"ר). והביאור בזה: אף שפסח שני הוא רגל בפני עצמו מכל מקום הוא המשך אחד מפסח ראשון (שלכן אם הזיד בראשון והקריב בשני מ"מ חייב כרת), וא"כ הפעולה דפסח ראשון נמשך עד פסח שני – כי זהו המשך אחד.

והנה, מכיון שקטן זה יתחייב בפסח שני, אם כן מן התורה משום הכשר מצוה, שייך הוא לפסח ראשון כי, כנ"ל, זהו המשך אחד (וע"ד קטן שנתגדל בפורים דמוקפות שחל בשבת, שמכיון שבשבת יהי' גדול, יש לו מצוה לשמוע את המגילה בי"ד כהכשר לחיובו בט"ו).

ועוד חזון למועד להאריך בזה ולהעלות גם היסוד הכולל דדיני קטן.