כמעט ששת אלפים שנה שבכל לילה, כשהשמש שוקעת, מפציע אור הירח.
לפעמים הוא דק, לפעמים הוא מלא, אבל הוא תמיד נמצא שם, מפיץ סביבו אור בהיר.
האם העובדה הזו סותרת את המציאות הידועה לכל מי שיש לו טיפת אינטלגנציה - שהירח הוא בעצם כוכב חשוך ונטול אור עצמי?
ברור שלא.
אבל למה? אתה הרי רואה כמה הוא מאיר, לילה אחרי לילה! האם זה לא מעיד שיש בו אור משל עצמו?
לא.
זה רק אומר שהוא מקבל את האור שלו מהשמש בכל ערב מחדש. הוא - בסך הכול השתקפות.
לא התכנסנו לכאן כדי לדבר על אסטרונומיה, אבל העובדה הזו מוכיחה דבר אחד:
הטבע הנראה לעין - ממש לא מספר את הסיפור האמיתי!
ולמה חשוב לנו לדבר על זה?
כי כשמדובר בשמש וירח קל לנו לקבל את זה. למה לא, זה לא מחייב אותנו שום דבר.
אבל אם ניקח את התובנה הזו בדיוק לחיים שלנו - שם זה כבר מתחיל להסתבך...
כשהתינוק מתחיל קצת להשתחרר מחיק אימו ומנסה ללמוד את העולם, הוא עושה את זה באמצעות תבניות.
תבניות זה, לדוגמה, שאם נושפים חזק על להבה קטנה - היא נעלמת ונכבית.
או לדוגמה, אם נוגעים עם צבעים על נייר - נוצר ציור.
הוא עושה פעולה שוב ושוב, בוחן את התוצאה - ומחבר את הפעולה עם התוצאה.
אש + נשיפה = כיבוי.
נייר + צבעים = ציור.
התינוק הופך לילד, והוא משכלל את התבניות. הוא לומד ליד איזה חבר בכיתה הכי נחמד לשבת, לאיזה מלמד אסור להתחצף כי
זה עלול לכאוב, מתי אסור לעצבן את ההורים, מי נחשב 'חרוץ הכיתה' ועוד.
כל החיים שלו הם תבניות, אבל הוא כלל לא מכיר את המונח הזה 'תבניות'.
הוא קורא לזה - מציאות.
המציאות היא שאם נושפים על להבה היא נכבית, והמציאות היא שאם אהיה חבר של ההוא - זה ישתלם לי.
ככל שהילד מתבגר, המציאות הזו תופסת תאוצה חזקה יותר.
הוא מגדיר את עצמו בהתאם לתבניות. הוא לומד על עצמו האם הוא שר יפה.. בהתאם לתגובות הפנים של הסביבה.. האם הוא
חכם במיוחד.. לפי הציונים וקולות ההתפעלות הסביבתיים... מה המצב הכלכלי של משפחתו, במה הוא ממש חלש, והאם יש לו ערך
עצמי.
בהמשך הוא כבר דואג ליצור קשרים עם מי שמוכיח יכולות הרלוונטיות לגביו. הוא יודע ממי להתרחק, לאיזה שכן שווה להנהן לשלום,
אילו מותגים שווה לקנות, ועוד ועוד...
התבניות האלה הופכים למציאות החיים שלו, לתפיסת העולם שלו, ולא פלא שהן משפיעות באופן מכריע על העולם הרגשי שלו.
אם הוא מצליח שוב ושוב - זה אומר שהוא מוצלח, וזה בהחלט משמח.
ואז, אם קרה פעם אחת והוא נכשל? זו כבר סיבה לדאגה. משהו במציאות מתערער.
אם השכן העשיר מחייך עליו - זה אומר שיש כאן על מה לבנות ב'מצ'ינג' הבא. אבל אם הוא מזעיף לו פנים? זה משאיר אותו עם
טעם חמוץ.
אם עשרים שנה הוא חוזר הביתה ופותח את הדלת לניחוח קסום של ארוחת ערב - זה אומר שזה מה שמגיע לו. ואז, אם פעם אחת
זה לא קרה, כי בני הבית היו בדיוק עסוקים בעניינים זוטרים - זו כבר ממש חוצפה, זו כבר סיבה להתפרץ בכעס.
אם התקבלתי למשרה מכובדת עם משכורת טובה - זה אומר שהרבה מהדאגות שלי לגבי שידוכים ופרנסה ירדו מהפרק. ואם פוטרתי
ממנה? זו רעידת אדמה רגשית...
אם ניסיתי טכניקה חינוכית מסוימת שוב ושוב והיא עבדה - יש לי כבר שיטה ואני מפתח קורסים. ואם זה פתאום לא עובד כמו
שצריך? אני הופך לחוכא ואיטלולא, מתבייש לצאת לרחוב...
אם יש ראש ממשלה חזק - זו סיבה לתחושת ביטחון, ואם הוא מפסיד? היציבות מתערערת...
אם ננסה לבחון את כל הדברים שמצליחים לזעזע לנו את שמחת החיים - נגלה שהכול קשור לתבניות.
התבניות הורסות לנו את החיים - בלי שנדע.
והכי עצוב זה - שאלה בסך הכול תבניות. אין בהם שום קשר למציאות האמיתית.
"מה זאת אומרת לא קשור למציאות?" אנחנו שואלים מיד, "אם זו לא המציאות - מה היא כן?"
בדיוק כמו שהלהבה נכבית מהנשיפה, כי ככה למדנו מאלפי ניסיונות שצברנו, כך גם כל דבר שהוכיח את עצמו פעם ושתיים -
משמע שזו המציאות התמידית והברורה, לא?
ממש לא.
בדיוק כמו שהעובדה שהירח מאיר לא מעידה שיש בה אור משל עצמה - כך גם שום מציאות בעולם, גם אם היא קבועה, וגם אם
היא חזרה על עצמה אלף פעמים ולא אכזבה - אינה מציאות אמיתית.
תפיסת המציאות לפי תבניות - נובעת מתוך רצון פנימי לשלוט בחיים.
הרצון הזה הוא טבעי, כי באמת, איך נוכל לחיות אם לא נלמד במשך החיים ממה להיזהר ומה עלול להוות עבורנו סכנה.
הבעיה היא, שאט אט אנחנו מעדיפים להסתמך לחלוטין על התבניות, כי הם נותנים לנו תחושה של סדר ושליטה - ומעדיפים
לשכוח שיש כאן בורא ומנהיג לכל המעשים, ושאין שום מציאות בעולם כלל.
הספרים הקדושים מתמצתים את כל תכלית הבריאה בשני משפטים:
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם 'יש' - מ'אין',
המשימה שלנו היא להפוך אותו בחזרה מ'יש' - ל'אין'...
איך הופכים 'יש' ל-'אין'? האם התפקיד שלנו הוא לשרוף, לקלקל ולכלות? חס וחלילה.
לא מבקשים מאיתנו להפוך פיזית את הישות ל'אין', אלא לזהות את ה'אין' שבתוך ה'יש'.
כי מה זה 'אין'?
לפני בריאת העולם לא היו מחיצות והבדלים. לא היו תבניות. לא היה טבע. הכול היה אחד.
התפקיד שלנו הוא לחיות את ה'אין', את העובדה שאין שום מציאות - גם בתוך תבניות הטבע.
לזכור שאנחנו איננו בעלי הכוח, איננו מנהלים את המציאות ואיננו מקור ההצלחה בחיינו.
להישאר רגוע ומלא ביטחון מול דיאגנוזה רפואית מלחיצה - כי אין שום מציאות.
לא להתנפח מגאווה כשאני מוקף תהילה והצלחה - כי אין שום מציאות.
לא להרגיש שלווה מהעובדה שיש לי נכסים וכסף לרוב - כי אין שום מציאות.
לא להיות בחרדה מול איומים ביטחוניים - כי אין שום מציאות.
לא לבטוח בנדיבים, בבן אדם שנראה כי יש לו תשועה - כי אין שום מציאות.
לא לחשוב שההצלחה והכישלון שלי תלויים בעובדה כזו או אחרת - כי אין שום מציאות.
עם ישראל נמשל לירח - כי בדיוק כמוהו, אנחנו בסך הכול כלים שבהם מתגלה אורו יתברך.
כל ההצלחות שלנו הם בעצם שפע וחיות שלו, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא - להישאר ירח ולא להשתכנע בטעות שאנחנו 'שמש'.
הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, יש לו כאן בעולם מיליארדי יצורים, כולם הם כמו חיילים על לוח משחק ענק.
כמו שמצופה מחייל הפלסטיק על גבי הלוח שלא יגלה עצמאות וידמיין שהוא זה שמנהל כאן את המשחק - זה גם מה שמצופה
מאיתנו.
אז נכון, בשונה מאותו חייל פלסטיק, כן נדרש מאיתנו לפעול, לעשות, לקיים את רצון ה', אבל עוד יותר מזה נדרש מאיתנו לא לתפוס
עצמאות, לא להשתכנע שהכוח הזה שיש בנו להאיר את העולם הוא כוח שאנחנו יצרנו.
הקונפליקט הזה, בין המחויבות לקחת אחריות ולעשות לבין הצורך לבטל את תחושת ה'מציאות' הממלאה אותנו כתוצאה מאותה
עשיה - הוא תפקיד מורכב מאין כמותו, ולכן הוא ניתן אך ורק לנו, בני ישראל.
אבל אל דאגה, הקדוש ברוך הוא, זה שאחראי על כל הסיפור, שולח לנו כל הזמן עזרה, הוא לא עוזב אותנו לבד במערכה הזו.
איך נראית העזרה שלו? הוא שולח לנו רגעים של שבירת התבניות. במשך שנים חשבנו שאנחנו מאוד רגועים, ושזה טבעי, הוא
שולח לנו רגע של כעס - ופתאום אנחנו מגלים שהיכולת לשלוט על עצמנו היא ממש לא מציאות טבעית.
חשבנו שאנחנו מסודרים כלכלית, אבל פתאום הבנק כבר לא ירוק כמו פעם, ושוב נשברת לה תבנית אחת.
חשבנו שיש לנו שיטה חינוכית מנצחת, אבל משום מה היא לא עובדת על הילד הצעיר...
ה'שבירות' האלה הן הסיוע האלוקי, הן אלה שעוזרות לנו לחזור למציאות הפשוטה, להכיר בכך ששום דבר לא באמת שייך אלינו.
שההצלחות שלנו אינן שלנו. שאנחנו בסך הכול כלי. בסך הכול ירח.
אבל בואו ונהיה אמיתיים:
אי אפשר באמת לשבור תפיסת עולם של שנים באמצעות מאמר אחד, עוצמתי ככל שיהיה.
מאז שאנחנו מכירים את עצמנו אנחנו חושבים בצורה של 'טבע', בצורה של 'יש', בתבניות של 'מציאות'.
כן, מה לעשות? כאלה אנחנו!
בונים על קשרים עם ההוא כי זה יכול להשתלם לנו.
בוחנים את עצמנו בהתאם להצלחות.
לא מעזים לנסות דברים שכבר כשלנו בהם כמה פעמים.
רואים בכסף את אחד המקורות החשובים לביטחון ושלווה בחיים.
בטוחים שהעולם מתנהל לפי כללים קבועים.
לא רואים את ההתחדשות התמידית, הבלתי פוסקת, של הבריאה.
האם יכול מאמר אחד לשנות תפיסת חיים, ולגרום לנו להתחיל לראות מעתה ואילך את כל חיינו כמו רצף אחד של אור אלוקי
שמתגלה בתוך ה'ירח' שאני?
ברור שלא.
גם כשהתבניות נשברות לפעמים, ופתאום אנחנו נזכרים שאכן אין שום מציאות - זה לא מחזיק מעמד יותר מידי. כולנו זוכרים איך
נשברה בנו תחושת הביטחון ב'כוחי ועוצם ידי' בשמחת תורה תשפ"ד. ואיפה אנחנו עכשיו? האם אנחנו עדיין זוכרים את זה? לא
ממש.
כי כזה הוא האדם, להוט אחר תחושת שליטה במצב. אם הוא יכול להשכיח מעצמו את הכישלונות ורגעי חוסר האונים - הוא ישמח
לעשות את זה. הוא לא מסוגל לחיות בלי התבניות האלה.
לפעמים הוא דק, לפעמים הוא מלא, אבל הוא תמיד נמצא שם, מפיץ סביבו אור בהיר.
האם העובדה הזו סותרת את המציאות הידועה לכל מי שיש לו טיפת אינטלגנציה - שהירח הוא בעצם כוכב חשוך ונטול אור עצמי?
ברור שלא.
אבל למה? אתה הרי רואה כמה הוא מאיר, לילה אחרי לילה! האם זה לא מעיד שיש בו אור משל עצמו?
לא.
זה רק אומר שהוא מקבל את האור שלו מהשמש בכל ערב מחדש. הוא - בסך הכול השתקפות.
לא התכנסנו לכאן כדי לדבר על אסטרונומיה, אבל העובדה הזו מוכיחה דבר אחד:
הטבע הנראה לעין - ממש לא מספר את הסיפור האמיתי!
ולמה חשוב לנו לדבר על זה?
כי כשמדובר בשמש וירח קל לנו לקבל את זה. למה לא, זה לא מחייב אותנו שום דבר.
אבל אם ניקח את התובנה הזו בדיוק לחיים שלנו - שם זה כבר מתחיל להסתבך...
כשהתינוק מתחיל קצת להשתחרר מחיק אימו ומנסה ללמוד את העולם, הוא עושה את זה באמצעות תבניות.
תבניות זה, לדוגמה, שאם נושפים חזק על להבה קטנה - היא נעלמת ונכבית.
או לדוגמה, אם נוגעים עם צבעים על נייר - נוצר ציור.
הוא עושה פעולה שוב ושוב, בוחן את התוצאה - ומחבר את הפעולה עם התוצאה.
אש + נשיפה = כיבוי.
נייר + צבעים = ציור.
התינוק הופך לילד, והוא משכלל את התבניות. הוא לומד ליד איזה חבר בכיתה הכי נחמד לשבת, לאיזה מלמד אסור להתחצף כי
זה עלול לכאוב, מתי אסור לעצבן את ההורים, מי נחשב 'חרוץ הכיתה' ועוד.
כל החיים שלו הם תבניות, אבל הוא כלל לא מכיר את המונח הזה 'תבניות'.
הוא קורא לזה - מציאות.
המציאות היא שאם נושפים על להבה היא נכבית, והמציאות היא שאם אהיה חבר של ההוא - זה ישתלם לי.
ככל שהילד מתבגר, המציאות הזו תופסת תאוצה חזקה יותר.
הוא מגדיר את עצמו בהתאם לתבניות. הוא לומד על עצמו האם הוא שר יפה.. בהתאם לתגובות הפנים של הסביבה.. האם הוא
חכם במיוחד.. לפי הציונים וקולות ההתפעלות הסביבתיים... מה המצב הכלכלי של משפחתו, במה הוא ממש חלש, והאם יש לו ערך
עצמי.
בהמשך הוא כבר דואג ליצור קשרים עם מי שמוכיח יכולות הרלוונטיות לגביו. הוא יודע ממי להתרחק, לאיזה שכן שווה להנהן לשלום,
אילו מותגים שווה לקנות, ועוד ועוד...
התבניות האלה הופכים למציאות החיים שלו, לתפיסת העולם שלו, ולא פלא שהן משפיעות באופן מכריע על העולם הרגשי שלו.
אם הוא מצליח שוב ושוב - זה אומר שהוא מוצלח, וזה בהחלט משמח.
ואז, אם קרה פעם אחת והוא נכשל? זו כבר סיבה לדאגה. משהו במציאות מתערער.
אם השכן העשיר מחייך עליו - זה אומר שיש כאן על מה לבנות ב'מצ'ינג' הבא. אבל אם הוא מזעיף לו פנים? זה משאיר אותו עם
טעם חמוץ.
אם עשרים שנה הוא חוזר הביתה ופותח את הדלת לניחוח קסום של ארוחת ערב - זה אומר שזה מה שמגיע לו. ואז, אם פעם אחת
זה לא קרה, כי בני הבית היו בדיוק עסוקים בעניינים זוטרים - זו כבר ממש חוצפה, זו כבר סיבה להתפרץ בכעס.
אם התקבלתי למשרה מכובדת עם משכורת טובה - זה אומר שהרבה מהדאגות שלי לגבי שידוכים ופרנסה ירדו מהפרק. ואם פוטרתי
ממנה? זו רעידת אדמה רגשית...
אם ניסיתי טכניקה חינוכית מסוימת שוב ושוב והיא עבדה - יש לי כבר שיטה ואני מפתח קורסים. ואם זה פתאום לא עובד כמו
שצריך? אני הופך לחוכא ואיטלולא, מתבייש לצאת לרחוב...
אם יש ראש ממשלה חזק - זו סיבה לתחושת ביטחון, ואם הוא מפסיד? היציבות מתערערת...
אם ננסה לבחון את כל הדברים שמצליחים לזעזע לנו את שמחת החיים - נגלה שהכול קשור לתבניות.
התבניות הורסות לנו את החיים - בלי שנדע.
והכי עצוב זה - שאלה בסך הכול תבניות. אין בהם שום קשר למציאות האמיתית.
"מה זאת אומרת לא קשור למציאות?" אנחנו שואלים מיד, "אם זו לא המציאות - מה היא כן?"
בדיוק כמו שהלהבה נכבית מהנשיפה, כי ככה למדנו מאלפי ניסיונות שצברנו, כך גם כל דבר שהוכיח את עצמו פעם ושתיים -
משמע שזו המציאות התמידית והברורה, לא?
ממש לא.
בדיוק כמו שהעובדה שהירח מאיר לא מעידה שיש בה אור משל עצמה - כך גם שום מציאות בעולם, גם אם היא קבועה, וגם אם
היא חזרה על עצמה אלף פעמים ולא אכזבה - אינה מציאות אמיתית.
תפיסת המציאות לפי תבניות - נובעת מתוך רצון פנימי לשלוט בחיים.
הרצון הזה הוא טבעי, כי באמת, איך נוכל לחיות אם לא נלמד במשך החיים ממה להיזהר ומה עלול להוות עבורנו סכנה.
הבעיה היא, שאט אט אנחנו מעדיפים להסתמך לחלוטין על התבניות, כי הם נותנים לנו תחושה של סדר ושליטה - ומעדיפים
לשכוח שיש כאן בורא ומנהיג לכל המעשים, ושאין שום מציאות בעולם כלל.
הספרים הקדושים מתמצתים את כל תכלית הבריאה בשני משפטים:
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם 'יש' - מ'אין',
המשימה שלנו היא להפוך אותו בחזרה מ'יש' - ל'אין'...
איך הופכים 'יש' ל-'אין'? האם התפקיד שלנו הוא לשרוף, לקלקל ולכלות? חס וחלילה.
לא מבקשים מאיתנו להפוך פיזית את הישות ל'אין', אלא לזהות את ה'אין' שבתוך ה'יש'.
כי מה זה 'אין'?
לפני בריאת העולם לא היו מחיצות והבדלים. לא היו תבניות. לא היה טבע. הכול היה אחד.
התפקיד שלנו הוא לחיות את ה'אין', את העובדה שאין שום מציאות - גם בתוך תבניות הטבע.
לזכור שאנחנו איננו בעלי הכוח, איננו מנהלים את המציאות ואיננו מקור ההצלחה בחיינו.
להישאר רגוע ומלא ביטחון מול דיאגנוזה רפואית מלחיצה - כי אין שום מציאות.
לא להתנפח מגאווה כשאני מוקף תהילה והצלחה - כי אין שום מציאות.
לא להרגיש שלווה מהעובדה שיש לי נכסים וכסף לרוב - כי אין שום מציאות.
לא להיות בחרדה מול איומים ביטחוניים - כי אין שום מציאות.
לא לבטוח בנדיבים, בבן אדם שנראה כי יש לו תשועה - כי אין שום מציאות.
לא לחשוב שההצלחה והכישלון שלי תלויים בעובדה כזו או אחרת - כי אין שום מציאות.
עם ישראל נמשל לירח - כי בדיוק כמוהו, אנחנו בסך הכול כלים שבהם מתגלה אורו יתברך.
כל ההצלחות שלנו הם בעצם שפע וחיות שלו, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא - להישאר ירח ולא להשתכנע בטעות שאנחנו 'שמש'.
הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, יש לו כאן בעולם מיליארדי יצורים, כולם הם כמו חיילים על לוח משחק ענק.
כמו שמצופה מחייל הפלסטיק על גבי הלוח שלא יגלה עצמאות וידמיין שהוא זה שמנהל כאן את המשחק - זה גם מה שמצופה
מאיתנו.
אז נכון, בשונה מאותו חייל פלסטיק, כן נדרש מאיתנו לפעול, לעשות, לקיים את רצון ה', אבל עוד יותר מזה נדרש מאיתנו לא לתפוס
עצמאות, לא להשתכנע שהכוח הזה שיש בנו להאיר את העולם הוא כוח שאנחנו יצרנו.
הקונפליקט הזה, בין המחויבות לקחת אחריות ולעשות לבין הצורך לבטל את תחושת ה'מציאות' הממלאה אותנו כתוצאה מאותה
עשיה - הוא תפקיד מורכב מאין כמותו, ולכן הוא ניתן אך ורק לנו, בני ישראל.
אבל אל דאגה, הקדוש ברוך הוא, זה שאחראי על כל הסיפור, שולח לנו כל הזמן עזרה, הוא לא עוזב אותנו לבד במערכה הזו.
איך נראית העזרה שלו? הוא שולח לנו רגעים של שבירת התבניות. במשך שנים חשבנו שאנחנו מאוד רגועים, ושזה טבעי, הוא
שולח לנו רגע של כעס - ופתאום אנחנו מגלים שהיכולת לשלוט על עצמנו היא ממש לא מציאות טבעית.
חשבנו שאנחנו מסודרים כלכלית, אבל פתאום הבנק כבר לא ירוק כמו פעם, ושוב נשברת לה תבנית אחת.
חשבנו שיש לנו שיטה חינוכית מנצחת, אבל משום מה היא לא עובדת על הילד הצעיר...
ה'שבירות' האלה הן הסיוע האלוקי, הן אלה שעוזרות לנו לחזור למציאות הפשוטה, להכיר בכך ששום דבר לא באמת שייך אלינו.
שההצלחות שלנו אינן שלנו. שאנחנו בסך הכול כלי. בסך הכול ירח.
אבל בואו ונהיה אמיתיים:
אי אפשר באמת לשבור תפיסת עולם של שנים באמצעות מאמר אחד, עוצמתי ככל שיהיה.
מאז שאנחנו מכירים את עצמנו אנחנו חושבים בצורה של 'טבע', בצורה של 'יש', בתבניות של 'מציאות'.
כן, מה לעשות? כאלה אנחנו!
בונים על קשרים עם ההוא כי זה יכול להשתלם לנו.
בוחנים את עצמנו בהתאם להצלחות.
לא מעזים לנסות דברים שכבר כשלנו בהם כמה פעמים.
רואים בכסף את אחד המקורות החשובים לביטחון ושלווה בחיים.
בטוחים שהעולם מתנהל לפי כללים קבועים.
לא רואים את ההתחדשות התמידית, הבלתי פוסקת, של הבריאה.
האם יכול מאמר אחד לשנות תפיסת חיים, ולגרום לנו להתחיל לראות מעתה ואילך את כל חיינו כמו רצף אחד של אור אלוקי
שמתגלה בתוך ה'ירח' שאני?
ברור שלא.
גם כשהתבניות נשברות לפעמים, ופתאום אנחנו נזכרים שאכן אין שום מציאות - זה לא מחזיק מעמד יותר מידי. כולנו זוכרים איך
נשברה בנו תחושת הביטחון ב'כוחי ועוצם ידי' בשמחת תורה תשפ"ד. ואיפה אנחנו עכשיו? האם אנחנו עדיין זוכרים את זה? לא
ממש.
כי כזה הוא האדם, להוט אחר תחושת שליטה במצב. אם הוא יכול להשכיח מעצמו את הכישלונות ורגעי חוסר האונים - הוא ישמח
לעשות את זה. הוא לא מסוגל לחיות בלי התבניות האלה.