בגדר קול שבר בתקיעת שופר

בגדר קול שבר​

שיטת רש"י דשלש יבבות הם שלש כוחות כל שהוא ושברים ארוכים יותר​

א. ר"ה ל"ג ב' מתני', שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות. ואקשינן בגמ' והתניא שיעור תקיעה כתרועה, אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, ותרועות דכולהו בבי, תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא. פי', משנתנו יש לפרשה כאילו נכתב שיעור ג' תקיעות כג' תרועות, ונמצא שיעור תנא דמתני' כשיעור תנא ברא. [ובטעם שלא אמר שיעור תקיעות ל' רבים כ' הרש"ש דאתא לאפוקי דלא נפרש ששיעור כל התקיעות, הן שלפני והן שאחרי התרועה כשיעור ג' תרועות, ולפי"ז שיעור תקיעה אחת כשיעור חצי תרועה (וכפירוש זה סבירא להר"מ, עי' פ"ג משופר ה"ד), ע"כ נקט תקיעה לשון יחיד, לפרש שכוונתו לתקיעה אחת מכל סדר. ויש להעיר על דבריו דאי משום הא טפי הוה לתנא למימר שיעור ג' תקיעות כג' תרועות ושוב לא היה נופל ספק בדבריו. (ובד' הר"מ פי' המ"מ דדייק לישנא דאביי חשיב תקיעה דכולהו בבי, וכל תקיעות הבבא הם ששה וקאמר שהם נגד ג' תרועות.)]

גמ', שיעור תרועה כשלש יבבות, והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי, דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל. פי' שיעור תרועה כג' יבבות, ונחלקו תנאי בפי' יבבה, מ"ס גנוחי ומ"ס ילולי. [ובטעם מש"כ שיעור תרועה כשלשה יבבות, וק' דבשלמא גבי תקיעה כתב שהיא כשיעור תרועה מפני שאין הקולות דומים רק מדמה אותם לענין משך הקול שמשך זה כמשך זה, אבל תרועה אינה דבר נפרד מן ג' היבבות והול"ל שיעור תרועה ג' יבבות, עי' ר"ח דגרס כך, בלא כ"ף הדמיון, ועי' בריטב"א באורך בישוב הערה זו.]

החילוק בין יבבה לשברים, כ' רש"י דיבבה היא קול בעלמא כ"ש, והשברים ארוכים מיבבות. וכעין זה פי' ר"ח דג' יבבות זו אחר זו וג' שברים בניחותא והפסק ביניהם. ומבואר בו שהיבבות באות בתכיפה, ובלא הפסק.

כ' התוס' דלפי"ז יש ליזהר שלא להאריך בשברים ג' כוחות​

ב. וכתבו התוס' ד"ה שיעור תרועה, דלפי' זה צריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא, דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים, דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות. עוד כתבו התוס', ונראה שחייב אדם להאריך בתקיעה של קשר"ק יותר משל קש"ק ובשל קש"ק יותר משל קר"ק, דהא שיעור תקיעה כתרועה וקשר"ק אנו עושים משום ספיקא דגנוח ויליל נמצא שצריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור שלשה שברים וג' יבבות, ובתקיעות של קש"ק כשיעור ג' שברים דהא עבדינן קש"ק משום ספיקא דגנוחי גנח, ובתקיעות של קר"ק כשיעור תרועה שהוא ילולי יליל. וכדברי התוס' כתב נמי הטור תק"צ.

תימא, דעד כמה שתרועה היינו גנוחי הוי תקיעה הרבה יותר מג' כוחות, ומכח קו' זו פסק הרמ"א שא"צ ליזהר בזה​

וקשה, שאלו ההוראות סותרות זו לזו, דאחר שנתבאר ששיעור תקיעה נקבע כאורך התרועה כל חד כדאית ליה, מעתה מה איכפ"ל אם ימשוך השבר ג' כוחות, הרי הא דתקעינן שברים היינו משום דילמא תרועה גנוחי גניח, שתקיעה כתרועה שהיא ג' שברים, הרי שהתקיעה היא ו' כוחות ונמצא דשבר של ג' כוחות אינו בשם תקיעה. וכבר הקשו כן במרדכי והגהות אשרי משום מהרי"ח, וכתב תרומת הדשן סי' קמ"א דאלו הדברים הם דברים של טעם הן ואין להשיב עליהן, ומכח זה הכריע דלא איכפ"ל אם יאריך בשבר ג' כוחות. וכן הרמ"א תק"צ ג' הכריע כדעה זו. (ועי' מהרש"א דמכוח קושיא זו ר"ל שהדרו בהו התוס' בסיפא ממה דכתבו ברישא, ומודו שאפשר להאריך בתרועה ג' כוחות.)

ד' הר"מ דקולות גנוחי וילולי הוא מפני הספק, אבל דעת רה"ג דכל הקולות כשרים לכו"ע, ולפי"ד ניחא הקו' הנ"ל​

ג. ואמרתי בס"ד ליישב דעת התוס', ושו"ר שת"ל זכיתי לכוין בזה לדברי הב"ח, שדבר זה תלוי בענין אחר שנחלקו בו הראשונים בסוגיין והוא בסיבת חילוקי הדעות באופן קיום התרועה.

דהנה ז"ל הר"מ בפ"ג ה"ב משופר, תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל, עכ"ל. וריהטת לשון הגמ' בסמוך ל"ד א' גבי תקנתא דר' אבהו משמע כן דמספקא להו אי גנוחי גניח אי ילולי יליל.

אמנם דעת רב האי גאון דלא כן, והרא"ש בפסקיו הביאו וז"ל, כתב רב האיי בתשובה. אל תחשבו כי נפלה בימי ר' אבהו ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת שלש יבבות ואחת אומרת שלש שברים וקאמר אביי בהא פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות. ומהם עושים יבבות כבדים שהן שברים. אלו ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות תרועה הן. והיה הדבר נראה כחלוקה אף על פי שאינה חלוקה. והן התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה כשלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה כשלשה שברים. אלו משנתן כמנהגם ואלו משנתן כמנהגם. וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא שיהו מטעים אלו את אלו. אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה. וחכמים של הללו מודים הם כי שברים תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן. וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהא ביניהם דבר של הדיוטות נראה כחלוקה, עכ"ל.

ויש לומר, דהתוס' ס"ל כדברי רה"ג הללו, אשר לפי"ד כל הקולות כשרים לתרועה לכו"ע, וגם בשעה שאנו תוקעים שברים שהם גניחות אנו מודים שילולי נמי חשיבי תרועה, ודבר זה מכריח שקול של ג' כוחות הריהו תקיעה, ומש"ה יש ליזהר שלא להאריך את השברים בשיעור זה.

אמנם השו"ע מפרש כהר"מ שנפל ספק בתרועה, ומאידך פסק כתוס' שאין להאריך ג' כוחות בשבר, והדרא קושיא​

ד. איברא דאפי' אי נימא שתירוץ זה עולה יפה בד' התוס', עדיין לא נדע מה נעשה עם דעת השו"ע, שנקט בסעי' ב' כדברי הר"מ וכ' תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה או אם היא מה שאנו קורים שברים או אם הם שניהם יחד, לפיכך כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תשר"ת ג' פעמים ותש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים, ובסעי' ג' פסק כדברי התוס' וכ' י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין, ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין.

וכן נראה בד' תוס' דסברי כהר"מ ולא כרה"ג וא"כ נדחה התי' הנ"ל​

יתר על כן, לכשנעיין בדבר יראה שגם בד' התוס' לא ניתן לומר דסברי כרה"ג שכל הקולות כשרים בתרועה, דהנה בהמשך דבריהם כתבו התוס' ועכשיו נוהגין לתקוע בישיבה לאחר קריאת התורה שלשים קולות ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק ובתפלה תוקעין אמלכיות קשר"ק ואזכרונות קש"ק ואשופרות קר"ק וכו', ועל מנהג שלנו היה תמיה ר"ת דקשר"ק של מלכיות וקש"ק דזכרונות וקר"ק דשופרות סותרין זה את זה, דאי גנח ויליל כולהו בעי למיעבד קשר"ק ואי גנח לחוד כולהו בעי למיעבד קש"ק ואי יליל כולהו קר"ק. והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו במלכיות, דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק, ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר, עכ"ל. ומבואר שלא מצא ר"ת דרך לפרש המנהג משום דקשיא ליה שמנהגי התרועה סותרים זה לזה, אי הכי הוי תרועה הכי לא הוי, וזה ממש כדעת הר"מ. (ועי' בהערה בשינוי נוסח ארשת שפתינו בין מלכויות לזכרונות ושופרות לפי המנהג אשכנז, ומבואר נמי דס"ל כהר"מ[1].)

[ולעומת זאת עי' רשב"א כאן ור"ן ובעה"מ דף י"א א' בדפי הרי"ף, וכן בתשובת הריטב"א שהביא הב"י, שקיימו המנהג לתקוע תשר"ת למלכויות תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות על פי דברי רה"ג, וז"ל הרשב"א, ולדברי רבינו האיי גאון לא קשיא מידי דהא יום תרועה אמר רחמנא הלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא דכולהו תקיעות דאורייתא נינהו, והלכך להקל על הצבור ולתקוע בתקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי.]

וכיון שנתברר דהתוס' לא אזלי בד' רה"ג, הדרא קושי' מאי איכפ"ל שיאריך בשבר ג' כוחות, וכן צ"ב בד' השו"ע כנ"ל.

תירוץ הב"י, וביאורו נראה דאף אי נקטינן שתרועה שברים ותקיעה לכה"פ ו' כוחות, מ"מ קול בן ג' כוחות הוי קול פשוט​

ה. אכן בב"י חש לקושיא זו, וז"ל, ויש לדקדק על מה שכתבו צריך ליזהר בשברים שלא יאריך בכל שבר כשלש יבבות שהם שלש כחות של כל שהוא שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה, שהרי בתשר"ת אף על פי שיאריך בכל שבר כארבע וחמש יבבות אין בכך כלום, שהרי תקיעות תשר"ת צריכה להיות ארוכה כשברים ותרועה, ואם כן כשיאריך בשבר כארבע וחמש יבבות עדיין אינו ארוך כתקיעה, וכן בתש"ת כיון שפירש רש"י דשברים ארוכים מיבבות ושיעור תקיעה כתרועה אף על פי שיאריך בשבר כשלש יבבות עדיין אינו ארוך כתקיעה שהיא כשלשה שברים שהן ארוכים מיבבות. וי"ל, שכל שמאריך בשבר כשיעור תקיעת תר"ת שהוא כשלש יבבות, הרי יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה, אף על גב דלגבי תקיעה דסימן דידיה לא הוי כתקיעה.

[והריטב"א כ' בסוגיין, וז"ל, למדנו שיעור התקיעה והתרועה אבל עדיין לא למדנו שיעור השבר, ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי ליה תקיעה, וגם גדול הוא מן היבבה של בני אדם, וכיון שכן נמצא שהשבר אינו אלא כדי ב' יבבות ויותר מעט, אבל לא ג' יבבות שלימות שהרי התקיעה של תר"ת שיעורה ג' יבבות, והיאך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן. מיהו אינו מוכרע בדעתו אם סבר כרה"ג או כהר"מ, ומ"מ נטיית המשמעות דס"ל כהר"מ, עיי"ב. ובערוך לנר כתב דכוונת התוס' והרא"ש כמו שכתב הריטב"א קושיא זו בזה הלשון ואיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן עכ"ל, והוא קרוב למה שתירץ הב"י על קושיא זו בסי' תק"ץ ע"ש, עכ"ל הערל"נ.]

ואשר נראה בפירוש סברת הב"י, הנה תקיעה מהותה שהיא קול פשוט נמשך דרך העברה. והשבר קול שבור כשמו, ודרך שבירתו יש לומר שהוא בתנועת הקול [כמש"כ הרמב"ן], אבל דעת רש"י [ועי' ריטב"א באורך] שהוא קול פשוט, וצ"ל שנקרא שבר מפני ששוברין את הקול בעודו קול קצר ואינו נמשך. והנה נאמר לן במתני' שקול פשוט דתקיעה יש לו שיעור לצאת בו ידי חובה, ושיעורו הוא כתרועה [והכי קים להו דשיעור תקיעה כתרועה וקרא נמי אקשינהו דכתיב והעברת דהיינו פשוטה וסמיך ליה שופר תרועה - ר"ן]. מיהו לאו למימרא שפחות מזה לא הוי קול פשוט, שגם בשיעור קטן משיעור תרועה כבר נשמע קול פשוט מתמשך, אלא שנתנה תורה קצבה עד היכן רצונה שיתמשך הקול הפשוט. [וראי' לדבר מד' הר"מ דס"ל שתקיעה כחצי תרועה, ולא הקשו עליו הראשונים כולם אלא ממ"ד ילולי דלדבריו תרועה ג' כוחות ונמצאת תקיעה כוח ומחצה וזה ודאי לא הוי דרך העברה, אבל ממ"ד גנוחי לא הקשו, ששיעור חצי תרועה מובן שכבר אינו קול שבור אלא קול פשוט.] ואם כן עלינו לתת קצבה מאימתי יחשב קול נמשך לקול פשוט. ולענין זה ודאי מצינן למילף מחד תנא לאידך, דגילוי מילתא בעלמא הוא, ומדחזינן דלתנא דמתני' הוי תקיעה ג' כוחות ש"מ שקול זה הוא קול פשוט ולא שבור, ומעולם לא נחלק תנא דברייתא בדבר זה, אעפ"י שלדעתו אין יוצאין בו ידי חובת תקיעה שנמסר לן שיש להמשיכה עוד כדי שיעור תרועה שהוא ג' שברים לדידיה. וכיון שנמצא דקול של ג' כוחות אינו חשוב שבר יש ליזהר שלא להאריך בשבר ג' כוחות, כן נראה לפרש דברי הב"י, והוא בס"ד ביאור אמיתי לענ"ד.

[והגאון רבי שמעון רוסק שליט"א אמר דבר נחמד, דאפשר שהתוס' לא פליגי אדרה"ג, רק למדו כוונתו דכל מקום צריך לעשות יבבות כמנהג אותו מקום לעיכובא, ולעולם אם יעשו יבבות של מקום אחר לא יצאו ידי חובתם, ומש"כ דאין מטעין זה את זה כך הוא פירוש דבריו, שכל אתר מודה שבאתרא אחרינא יוצאים ידי חובה בסגנון היבבה הנהוג שם, אבל במקום אחד הקולות סותרים זה את זה. עיין בזה.]

ברשב"א כתב שאפשר להאריך בתרועה, ואזיל לשיטתו שיש שיעור לתקיעה ופחות מט' כוחות ל"ה קול פשוט​

ו. הרשב"א כתב בהדיא, שהרוצה להאריך בשברים רשאי ובלבד שיאריך בתקיעות שלפניה ואחריה, ולכאו' זה דלא כהיסוד הנזכר שגם קול שאין בו שיעור תקיעה כבר נפיק משם קול שבור. אמנם לכשנעיין נמצא שהרשב"א אזיל בזה לשיטתו בביאור הסוגיא, ושהוא מפרש כדעת הראב"ד, ונציע שיטתם.

הנה בגמ' אקשינן מברייתא שהיא דלא כמתני' בתרתי, דבמתני' איתא שיעור תקיעה כג' שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות, ובברייתא איתא שיעור תקיעה כשיעור תרועה ושיעור תרועה כג' שברים. ותי' אביי ארישא דתנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי, תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא, ולפי"ז לא פליגי. ועל סתירת הסיפא אמר אביי בהא ודאי פליגי, דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון כו', מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל. ומפרשי הראב"ד והרשב"א דאחר שנתבאר דשיעור תרועה חלוק בין התנאים, יש לנו לפרש דברישא נמי פליגי באותו הענין עצמו, תנא דמתני' דס"ל דתרועה ג' יבבות שכל יבבא קול כ"ש, הוא האומר דשיעור תקיעה ג' תרועות, דהיינו ג' סדרי תרועה שכ"א ג' קולות של כח כ"ש, ונמצא דתקיעה היא ט' כוחות, ומ"ד דברייתא דס"ל דתרועה ג' שברים ס"ל דשיעור תקיעה כשיעור תרועה אחת, שהשבר ג' כוחות והתקיעה כשיעור סדר שברים שהוא ט' כוחות. ונמצא שלא באה המשנה לתלות אורך התקיעה בשבר שלה, אלא באה למסור בידנו שיעור תקיעה מה נחשב לקול העברה, ושיערו חכמים שקול של ט' כוחות הוא הנחשב קול העברה ותרוייהו מודו בשיעור זה, אלא שמסרו לנו השיעור בדרך השוואה לתרועה, וכל אחד מסר השיעור לפי שברים דלשיטתו, למר תלת ולמר חד. [ולפי' זה ניחא לשון המשנה שיעור תקיעה כשיעור ג' שברים, דלפי' קמא דאביי הלשון דחוק דהול"ל שיעור תקיעות ל' רבים, עי' לעיל מה שכתבנו ע"ז, ולפי' בתרא הלשון מכוון, תקיעה אחת כג' תרועות.]

והביא הרשב"א להני שיטות דבתקיעות דתשר"ת יש להאריך כשלשה שברים ותרועה דהיינו י"ח טרימוטי, (מה שכתב שהם י"ח טרימוטי, אזיל בזה לשיטת עצמו דתקיעה דילולי כג' יבבות, וע"כ הוו י"ח קולות, אבל תרועה דילולי היא ג' כוחות כמפורש בביאורו לתנא דמתני' דסבר הכי דמש"ה תקיעה כג' תרועות. איברא שלשונו 'כשלשה שברים ותרועה' צריכה ביאור ונ' כוונתו שיש להאריך כתקיעות דשברים ודתרועה שכ"א ט' כוחות כדפירשנו,) ואתא לחלוק ע"ז, וז"ל, ואינו מחוור בעיני דמה ששנו בברייתא שיעור תקיעה כתרועה לאו גזירת הכתוב תלו לה, דלא כתיב באורייתא שיעור לא לתקיעה ולא לתרועה, אלא מדכתיב והעברת דהיינו פשוטה שיערו חכמים באומד הדעת שאין פשוטה פחותה משיעור זה, והיינו דבמתני' שיעורה בשלש תרועות ובברייתא שיעורה בתרועה אחת, ואין בכתוב רמז לשיעור שלש תרועות לדעת מתני' ולא רמז לתרועה אחת לדעת ברייתא אלא כדאמרן, וכיון שכן הפשוטה אינה משתנה מחמת ספיקותיו של ר' אבהו. ועוד תדע לך דאלו כן לתנא דמתני' דתני שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תקיעה של תשר"ת ליבעי כדי תשעה שברים ושלש (נ"א ותשע) תרועות ואנן נמי נעביד הכי דלא שבקינן מהני ועבדינן כברייתא. והנכון שפשוטה של תשר"ת כפשוטה של תר"ת.

הרי שבאר הרשב"א דעתו ששיעור תקיעה נפיק לחז"ל מאומד הדעת שפחות משיעור זה לא חשיב קול פשוט, ואם כן שפיר יכול להאריך כמה כוחות בשברים, שכל קול שאין בו ט' כוחות הוא שבר של קול פשוט. אבל רש"י דסבר דתקיעה של ג' כוחות יוצאים בה ידי חובה למ"ד ילולי, ודאי סבר שדי בזה להקרא קול פשוט, ושוב אין יוצאים בו ידי שברים גם אי נימא דלתקיעה דמצווה צריך להאריך יותר משיעור זה.

ביאור גדר תקיעה לתוס' והרא"ש אליבא דהריב"א והריב"ם​

ז. כתבו התוס', דדעת ריב"א וריב"ם דיבבא אחת היא שלש כוחות של כל שהוא, נמצאת תרועה תשע כוחות, ושיעור תקיעה כך היא, ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת בשברים. והרא"ש העתיק דבריהם, וגם השו"ע תק"צ ג' תפס בהאי לישנא שיכול להאריך בשבר קצת.

ולא נמסר שיעור ברור מהו האריכות הנחשבת אריכות קצת. ולפשוטו היה נראה שדברי התוס' הינם ביחס למש"כ בד' רש"י שאין להאריך בשבר ג' כוחות דהוי קול תקיעה, וע"ז אתו לומר דלדעת ריב"א וריב"ם שאין תקיעה פחות מט' קולות, אין צריך לדקדק שלא לעשות שבר של ג' כוחות, והיינו משום דפשיטא להו מסברא שקול קצר ג' כוחות עדיין נחשב לקול שבור, ואף שבדעת רש"י דיוצאים ידי תקיעה בקול כזה מן ההכרח לומר שקול זה נחשב קול פשוט, אמנם אחר שלדעת הריב"א והריב"ם אין יוצאים בקול זה ידי תקיעה שפיר הדרנא למה דפשיטא לן מסברא שגם קול קצר כזה מהותו 'קול שבור'. ויתכן שגם קול בן ד' או ה' כוחות אומדן הדעת נותן לקוראו קול שבור, אבל אם יאריך ח' כוחות, מסתברא שלא הוי קול שבור אף שלא יוצא בו ידי חובת תקיעה, ועל דרך שנתבאר לעיל. וזה טעם שכתבו התוס' האי לישנא שאין לחוש אם יאריך 'קצת', שכן אם יאריך יותר מקצת לא יחשב הקול לשבר.

ובדרך אחרת קצת יש לפרש שלא מאומדנא בעלמא נראה להתוס' שג' כוחות עדין נשמע קול שבור, אלא הענין שהקולות מתפרשים בדעת השומע לפי הקולות הסמוכים להם, וכיון שמאריכים בתקיעה גורמת האריכות שבתקיעה לקול הקצר ג' כוחות להשמע קול שבור.

מדברי החולקים על תוס' עולה בגדר שבר הוא 'תקיעה שבורה', וצ"ע מהיכא נפק להו גדר זה​

ח. עתה נפן לברר דעת הראשונים שחלקו על תוס' והרא"ש וכוותייהו הכריע הרמ"א, שאין לחוש אם מאריך בשבר ג' כוחות אם תקיעה שלו ו' כוחות.

והיה מקום לפרש שסברתם כאופן האחרון שפירשנו, דכיון שמאריכים בתקיעה הרי שקול קצר של ג' כוחות ואפשר שאף מעט יותר מזה שפיר חשיב כקול שבור.

אמנם בדברי הגהות אשר"י מפורש גדר אחר. דהנה על דברי התוס' והרא"ש כתב המרדכי [רמז תש"כ], והר"ר חזקיה הגיה וז"ל, ול"נ שא"צ ליזהר שלא יאריך בשברים שיעור שלשה כחות של כל שהוא, דהא דעבדינן שברים היינו משום גנוחי גנח א"כ תקיעה לא הוי רק שיעור ג' גניחות והם גדולים יותר, ובשביל זה תקיעה דתקיעת שברים תרועה תקיעה לא הוי אלא כשיעור ג' גניחות וג' יללות, עכ"ל. ועולה מדבריו שבא להתיר שלא לצמצם השבר לפחות מג' כוחות, אבל לא מתפרש בו שאפשר להאריך בו הרבה. אבל בהגהות אשר"י הביא את דברי מוהרי"ח (שהוא מורינו רבי יחזקיהו שהביא המרדכי) בהוספה על מה שנתפרש במרדכי, וז"ל, ול"נ שאין צריך ליזהר שלא יאריך בשברים כשיעור שלשה קולות כל שהוא, דהא דעבדינן שברים היינו משום גנוחי גנח, א"כ תקיעה לא הוי אלא כשיעור שלשה גניחות והם גדולות יותר, ובשביל קשר"ק לא הוי אלא כשיעור ג' גניחות ושלשה יללות, א"כ לא צריך רק שלא ימשוך כשיעור שלשה גניחות ושלשה יללות, עכ"ל. והיינו שכל שלא האריך באורך התקיעה של אותו הסדר, הרי זה שבר.

וכן כתב הר"ן (יא: ד"ה וממתני') ממתניתין שמעינן שאם רצה להאריך בתקיעה ואפילו כמה מאריך אבל אם רצה להאריך בשברים יש מי שכתב שהרשות בידו ובלבד שיאריך התקיעה יותר מן השבר להיכר ביניהם ולדידי לא ס"ל הכי אלא צריך שלא יאריך בשבר כדי שלשה שברים בינוניים דכיון דאי גנוחי גנח שיעור תקיעה כשלשה שברים כל שהאריך בשבר אחד כשלשה שברים אין זה שבר מענין גניחה אלא פשוטה היא, עכ"ל, הובא בב"י.

וגם בדברי תרומת הדשן סי' קמ"א מתפרש שכן דעתו, שהוא מזהיר דהעושים על סדר הברכות תשר"ת אחד בלבד בכל פעם וכדעת ר"ת דבזה נפקי ידי כל השיטות ולא חיישינן להפסק, אין להם להאריך בשבר אחד יותר מג' גנוחי, אע"פ שבתשר"ת דמיושב אפשר להאריך בכל שבר עד שיעור ג' גנוחי וג' ילולי.

ולדבריהם בהכרח יש לומר שגדר שבר אינו 'קול שבור' אלא תקיעה שבורה, שכל שלא האריך במשך הקול בשיעור שיוצא בו ידי תקיעה הר"ז שבר. וגדר זה לא אדע בעניותי מהיכא נפק להו, ולכאורה באומרנו כן תלינן תניא בדלא תניא, שלא נמצא בגמ' שום תליה בין השבר לתקיעה רק איפכא, שפירשו אורך התקיעה על פי השבר, והיינו בהכרח שמהות השבר היא עצמית והיה ידוע להם בפשיטות מהו סגנון גניחה שהיא במהותה קול שבר, ועל פי זה מסרו לשער את התקיעה שאורכה כשברים, וכיון שכן הוא בהכרח שהשבר הוא קול שיש לו מהות עצמית ידועה, מנא לן לחדש שאם השמיע קול שאינו שבר עצמי יוצאים בו יד"ח כיון שאינו תקיעה. והדבר ברור שבתרועה לא יעלה על דעת איש לומר שיכול להאריך בקולות התרועה כמה כוחות בכל יליל ובלבד שלא יאריך כתקיעה, שפשוט וברור שהיליל יש לו מהות עצמית המכריח שיהא זה קול קצר [ומשמיעים כמה קולות כאילו בתכיפות], ואם מאריך במשך הקול אין זו יללה, ואותו הענין ממש היה צריך שנאמר בשברים שהגניח יש לו מהות עצמית ואם האריך יותר מדי נפק מגניחה אף שלא בא לכלל תקיעה דחיובא, וצ"ע.

[ויותר יש להעיר, גם אם נאמר שהשבר הוא 'חלק מתקיעה', עדיין ניתן להגדיר את הענין בתרי אנפי, או שהשבר הוא 'שבר של תקיעה' או שהשבר הוא 'תקיעה שבורה', ולסבר את האוזן נמשיל לכסא שנשברה רגלו, דהכסא הוא 'כסא שבור', והרגל היא 'שבר של כסא', וכן בעניננו אם היו אומרים שאפשר להאריך בשבר עד חצי משיעור תקיעה היה הפירוש שהשבר הוא 'שבר של תקיעה', אבל הם אמרו הרבה יותר מזה, שאפשר להאריך בשבר ככל שירצה ובלבד שיפחות כח אחד מקול התקיעה, ואז בהכרח הגדר הוא 'תקיעה שבורה', ולא פירשו מהיכן איתיליד להם האי מילתא שזהו גדר שבר. ואולי נפק להו מדעת רש"י דג' כוחות הוי תקיעה וב' כוחות חשיב שבר אפי' שהוא יותר מאורך חצי תרועה, אבל קשה לדמות וללמוד משם, דקול של ב' כוחות הוא באמת קול הנפסק עם תחילתו ונשמע ששוברין את הקול תיכף ליציאתו, ואיך נדמה דבר זה לקול של י"ז טורמיטין בסדר תשר"ת לומר שהוא קול שבור.]

דברי הרמ"א היה לפרשם כמו שפירשנו דעת תוס' אליבא דריב"א וריב"ם, אבל מפרשי השו"ע פירשוהו כדעת הג"א ותרוה"ד​

ט. כתב הרמ"א תק"צ ג' ויש אומרים דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדי, וכן נוהגים.

מדנקט שיכול להאריך קצת ולא יותר מדי, [והיינו שהעתיק לשון התוס' והרא"ש,] היה מקום לפרשו שאין צריך לצמצם פחות מג' כוחות כמ"ש המחבר, אלא ישמיע שבר כדרכו ובלבד שלא יאריך בו שאז לא יהיה זה קול שבור.

אמנם כל מפרשי השו"ע מהמג"א עד המ"ב תפסו בכוונת הרמ"א כמפורש בהג"א ותרוה"ד, שמש"כ קצת היינו שיכול להאריך עד שיעור תקיעה, ומש"כ שלא יאריך יותר מדי היינו שלא יאריך יותר עד שיעור תקיעה. ונקטו דבתשר"ת יכול להאריך בקול שבר אחד י"ז כוחות (עי' ביאור הלכה ד"ה ומי שלא האריך), והביאור כנ"ל שכל שאינו תקיעה הריהו שבר. ולענ"ד לשון הרמ"א מתפרשת יותר כדכתבתי, שמעט היינו קול שבור יותר מב' כוחות ויותר מדי היינו שמאריך עד שיוצא הקול מכלל קול שבור [ושיעורו מסתבר שהוא עד חצי תקיעה של ט' כוחות, ובתקיעה דתשר"ת אפשר שניתן להאריך יותר שהתקיעה הקודמת לו תגלה על הקול הזה שהוא שבר, וכפי שנתפרש].

---

[1] כתב מהרי"ל סדר מוסף של ראש השנה, לקשר"ק היה אומר לקול תרועתינו דודאי אית שם תרועה הן שהיא שברים הן שהיא תרועה, אבל לקש"ק וקר"ק אומר לקול תקיעתינו דשמא האידך היא תרועה.

ביאור דבריו: הנוסח הנכון לומר הוא מאזין לקול תרועתינו (אפשר מפני שבתרועה מצינו לשון האזנה ולתקיעה לשון שמיעה, כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה), אלא שנחלקו הדעות אם תרועה היא גנוחי או ילולי, ע"כ על תש"ת ותר"ת אין לומר לשון זה, דאיכא חד מ"ד שלא נשמעה כאן תרועה, ורק על תשר"ת אפשר לומר קול תרועה לכו"ע.

והנה מנהגם היה לתקוע תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות, כמ"ש תוס' ר"ה ל"ג ב', ע"כ כתב מהרי"ל דבמלכויות אומר לקול תרועתינו, אבל בזכרונות ושופרות אומר קול תקיעתינו.

וכבר כתב כדברים האלו בספר תשב"ץ קטן (לתלמיד מהר"ם מרוטנבורג) סימן קיט, ובמלכיות תוקע קשר"ק פעם אחת. ואז יש לומר ומקשיב קול תרועתנו כי מסתמא יש להם תרועה אם התרועה עצמה היא טובה או הג' שברים עולים לתרועה אחת, ובזכרונות תוקע קש"ק פעם אחת ובשופרות תוקע קר"ק פעם אחת. ואז יש לומר ומקשיב לקול תקיעתנו בשניהם כי שמא הג' שברים אינם עולים לתרועה טובה ותרועה עצמה טובה או שמא איפכא כי אין אנו יודעים אמיה דסיסרא אי ילולי יליל זהו במהרה זה אחר זה או גנוחי גנח זהו באריכות. לכך אינו אומר בזכרונות ובשופרות לקול תרועתנו. וכן העתיק בספר מנהגים דבי מהר"ם סדר תקיעת שופר.

וכך היה המנהג רווח, וראה במנהגי וורמייזא שמזכיר זאת בהבלעה, וז"ל: ותוקעין תשר"ת, היום הרת עולם, ארשת, ומקשיב לקול תרועתינו וכו'. אתה זוכר וכו' ותוקעין תש"ת, היום הרת, ארשת, ואומרים לקול תקיעתינו וכו'. אתה נגלית וכו', ותועין תר"ת וכו', היום הרת, ארשת, ואמרים לקול תקיעתינו.

ומנהגינו לומר לקול תקיעתינו בכל הפעמים.

והעיר בני נ"י דלמנהגינו שתוקעין תשר"ת בכל סדר, שפיר י"ל סדר תרועתינו בכל הסדרים. ומצאתי במנהגי ביהמ"ד הישן דק"ק בערלין (לר"ח ביבערפלד, תרצ"ז, נדפס בהנאמן שנה כ"א גליון מ'), שכ' שהיו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת בכל סדר, ומכח זה אומרים ב'ארשת' לעולם 'לקול תרועתינו', וזה כהערה הנ"ל.