בדין "יצא מוציא" מתי אמרינן ומתי לא אמרינן – חלק א'

א. מתני' ראש השנה כ"ט א' חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

הך מתניתין שנינו בדיני שמיעת קול שופר מאדם אחר, וחרש האמור במשנה זו הוא חרש שאינו שומע אף אם הוא מדבר, כך נפסק בשו"ע סי' תקפ"ט סעי' ב'.

ואע"פ שבכ"מ שמוזכר "חרש" היינו שאינו שומע ואינו מדבר מ"מ כאן שעיקר המצוה היא שמיעת קול שופר, אף חרש המדבר ואינו שומע פטור ואינו יכול להוציא אחרים.

כמו"כ שוטה או קטן פחות מי"ג שנה אין מוציאין את הרבים ידי חובתן בתקיעת שופר כיון שאינם חייבים בתקיעת שופר.

והני מילי הנך לפי שאינם כלל בתורת חיוב מצות שופר, אבל אדם החייב במצות שופר רק שכבר יצא ידי חובתו כגון גדול שתקע בשופר, שפיר יכול לחזור ולתקוע שוב כדי להוציא ידי חובה אחרים שעדיין לא שמעו קול שופר, וזהו דין "יצא מוציא" כמבואר בסוגית הגמ' להלן.



ב. שם כ"ט א' תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא.

פירוש, כל ברכות המצות כגון ברכת שופר או ברכת על נטילת לולב וכן ברכת על אכילת מצה וכל כיו"ב אע"פ שכבר "יצא" האדם ידי חובת הברכה "מוציא" כלומר יכול לחזור ולברך כדי להוציא את חבירו.

והטעם מפני ש"כל ישראל ערבים זה לזה" לקיום המצוות, לפי שכשעברו ישראל את הירדן ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל נעשו ערבים זה לזה, כמבואר בסוטה ל"ז ב' שנכרתה ברית על כל אחד מישראל על קיום המצוות של כל יחיד ויחיד מישראל, כן כתב רש"י בסנהדרין מ"ג ב' ד"ה עד כו'.


והוסיף הר"ן דכשחבירו לא יצא ידי חובה הרי זה כמו שלא יצא הוא עצמו ידי חובתו, ולכך יכול הוא לחזור ולברך.


והריטב"א כתב דאע"פ שהמצות מוטלות על כל אחד, אבל מכח כל ישראל ערבין זה לזה נעשו כולם כגוף אחד, וכערב הפורע חוב חבירו.


עוד כתב הריטב"א דגם ברכות של קריאת שמע, שליח ציבור מוציא ידי חובה אפי' את הבקי ובלבד בציבור.


אבל בקריאת שמע ותפילה וברכת המזון לא אמרי' הך כללא ד"יצא מוציא", כדאמר טעמא בירושלמי.

ברכת המזון משום דכתיב "ואכלת ושבעת וברכת" – מי שאכל יברך.

וקריאת שמע משום שבדין הוא שיהא כל אחד צריך לשנן בפיו.

וכן בתפילה בדין שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו.


וכן בכל ברכות השבח אע"פ ש"יצא מוציא" כדין ברכת המצוות לפי שהן חובה, כן כתב הריטב"א בר"ה כ"ט א' וכן משמע ברמב"ם פ"א מברכות הלכה ד'.


וכן בברכת ההלל וברכת המגילה אע"פ שיצא מוציא שהרי הכל חייבים בהן, וכל ישראל ערבים זה לזה, כן מבואר בגמ' בסמוך.


חוץ מברכת הלחם היינו ברכת המוציא וברכת הגפן שמברכין על היין, וכן שאר ברכות הנהנין כמו ברכת הפירות והבשמים שאם לא יצא ורוצה לאכול עכשיו הרי הוא מוציא את האחרים, ואם יצא כבר ידי חובת עצמו או שלא בירך אבל אינו רוצה לאכול עכשיו, אינו מוציא אחרים, כיון דהברכות הללו אינן חובה על האדם לברכם רק שאסור ליהנות מהעולם בלא ברכה והרוצה ליהנות צריך לברך קודם הנאתו, אבל מי שאינו רוצה ליהנות אינו צריך לברך, משום כך אין בזה דין ערבות, דאמרינן ליה לא ליתהני ולא ליבריך.

כלומר, ההבדל שבין ברכת המצוות דאמרינן "יצא מוציא" לעומת ברכת הנהנין דלא אמרינן ביה "יצא מוציא" הוא שהמצוות הן חובה על כל אחד וכל ישראל ערבים זה בזה, נמצא שהמברך כאילו מחוייב בדבר, אבל ברכות הנהנין אע"פ שג"כ חובה על כל נהנה לברך, אבל אין עליו חובה ליהנות כדי לברך, ולכן אין עליו ערבות על חבירו בברכה זו והוא פטור ממנה, לפיכך אינו יכול להוציא את חבירו שנהנה ומחוייב בה.



ג. שם בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו, כיון דחובה הוא מפיק או"ד ברכה לאו חובה היא.

פירוש, רבא מסתפק על ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שמברכים באכילת מצה בליל פסח וכן בברכת היין של קידוש היום שמברכים ברכת הגפן – מהו שיברך ויוציא בהן אחרים?

ביארו רש"י והריטב"א והר"ן דודאי על ברכת "אכילת מצה" או ברכת הקידוש של "מקדש ישראל והשבת או והזמנים" אין בזה ספק שאע"פ ש"יצא מוציא" את חבירו שהרי ברכות חובה הן.

אך לענין "ברכת המוציא" שבאכילת מצה ו"ברכת היין" שבקידוש יש להסתפק, האם כיון דאכילת מצה וקידוש היום חובה היא ואי אפשר לקיימם בלא ליהנות מהמצה או מהיין, וע"כ צריך הוא לאכול מן המצוה כדי לקיים את המצוה, וכן בקידוש צריך שיטעום מן היין, וכדי ליהנות צריך לברך עליהם, הרי שהמצוה תלויה בברכה, ולפיכך נאמר בהן דין ערבות, והדין הוא שמוציא את חבירו אע"פ שהוא עצמו כבר יצא ידי חובתו, או דילמא אמנם המצוה חובה היא אך הברכה על הלחם ועל היין לאו חובה בפני עצמה היא, אלא משום שנהנה הוא מברך, דנים את הברכות האלו כשאר ברכות הנהנין שאם אינו צריך לברכה אינו יכול לברך כדי להוציא אחרים.

ויש להוסיף בכונתו ז"ל בצד השני דאע"פ שכאן ברכות הנהנין הן חובה, מ"מ לא השתנה דינן מדין שאר ברכות הנהנין דעלמא שהן רשות, לכן אי אפשר שאדם יוציא את חברו בהן.


ת"ש דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו.

פירוש, הגמ' מביאה מעשה לפשוט בעיא דרבא, דאף ברכות אלו נידונות כברכות חובה וגם אם יצא מוציא, דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי היה מקדש ומוציא אותנו ידי חובתנו, וכאשר מאוחר יותר כשהגיעו אריסיו של רב פפי מן המדבר היה חוזר ומקדש להוציאם ידי חובתם.


ומינה למדנו להלכה דברכות הנהנין שיש בהן גם מצוה כגון ברכת המוציא על אכילת מצה בליל ראשון של פסח, או ברכת היין של קידוש היום בשבתות וימים טובים, הרי הן כברכת המצות, כיון שאכילה זו או שתיה זו חובה היא עליו, ואי אפשר שלא בהנאה, והנאה אי אפשר בלא ברכה, נמצאת המצוה תלויה בברכת ההנאה, ולכן אף על פי ש"יצא מוציא".


ברכת המוציא בליל סוכות כיון שיש חיוב אכילת פת נראה ד"יצא מוציא" דומיא דעל אכילת מצה בליל פסח, כן כתבו הא"ר ופמ"ג סי' קס"ז, והמטה אפרים בסי' תרכ"ה, אולם בס' ברכת יהונתן להגר"י איבשיץ ז"ל לא כתב כן.
​

מתלמיד חכם אחד​