בדין "יצא מוציא" מתי אמרינן ומתי לא אמרינן – חלק ג'

יא. מי שעדיין לא יצא ידי חובה ומכוין להוציא את השומע ולא את עצמו, בזה נמי בעינן לדין יצא מוציא, דכל שלעצמו לא חל שם מצוה על המעשה הרי אנו צריכים שיחול שם מצוה רק משום שהשומע מכוין למצוה, והיינו חידושיה ד"יצא מוציא", חו"ב ר"ה כ"ט א'.



יב. יש לעי' בברכת בורא נפשות רבות אם דינה כדין ברכת המזון שאם יצא אינו מוציא, או"ד דוקא ברכת המזון כדאיתא בירו' הטעם משום דכתיב "ואכלת ושבעת וברכת" מי שאכל יברך, אבל ברכת בורא נפשות רבות דלית לן לעיכובא שפיר אית בה דין "יצא מוציא".


והנה איתא בשו"ע סימן רי"ג סעיף ב' אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו, אפילו לא יענו אמן.

וכתב המ"ב שם ס"ק י"ד דכל דברי השו"ע מיירי בברכת הנהנין שאין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, כי דוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה, וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאילו הוא לא יצא, לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו, משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך, ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך.

וסיים המ"ב דזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה בין לברכה אחרונה, אלמא מפורש שאין הפרש בין ברכה ראשונה של ברכת הנהנין לברכה אחרונה של ברכת בורא נפשות רבות.



יג. ברכת "אשר יצר" לכאורה יש בזה דין יצא מוציא, שהרי מחויב ועומד הוא לברך דומיא דכל ברכות המצוות ומהיכי תיתי לומר דלא יהא בזה משום "יצא מוציא".

אבל החו"ב בר"ה כ"ט א' נסתפק בזה, וצדדי הספק דאכן מצד אחד יש לדמותה לברכת המצוות כיון שמחויב ועומד ושפיר יש בה דין "יצא מוציא", אולם לאידך גיסא יש מקום לומר דצריך שיברך המכיר בטובתה, וכעין דרשת הירו' גבי חיוב ברכת המזון דמי שאכל הוא יברך, וכתב החו"ב שאין לחדש כן בלא ראיה, משמע שנוטה ג"כ דיש בזה משום "יצא מוציא".



יד, יל"ע בברכות הראייה או בברכת הטוב והמטיב או בברכת שהחיינו אם יש בהן משום יצא מוציא או לא, ולכאורה הנידון הוא אם ברכות אלו נידונים כברכות רשות או כברכות חובה, ועי' פמ"ג סימן רכ"ה באשל אברהם סק"א דאיך יברך "שהחיינו" על שמחת הלב והוא אינו שמח, ועוד שאינן חובת הגוף ואין כאן ערבות, עי"ש[1].

בברכת הגומל אם יצא מוציא נסתפק החו"ב בראש השנה כ"ט א' סק"ב, וכן מובא בסוכה ל"ח ב' ד"ה רמב"ם פ"א מה' ברכות כו'.



טו. בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו או בברכת פדיון הבן כתב שלטי הגבורים שלהי פרק שלישי דראש השנה שאין אחר יכול להוציא את האב בברכות אלו, דהו"ל אינו מחויב בדבר.

והקשה ע"ז החו"ב ומאי שנא שתי ברכות אלו מכל ברכות המצוות דיצא מוציא אע"פ שכעת אינו מחויב בדבר.

ואטו יש הפרש אם למברך יש בן או אין לו בן לענין שיהא חשיב האב "מחויב בדבר", הרי גם כשיש לו בן והבן כבר נתחייב בעצמו פקע גדר "מחויב בדבר" של האב.

לכן כתב דלא קי"ל בזה כהשלטי גבורים, כמו שנהגו להוציא את החתן תחת החופה בברכת הנישואין, עי"ש, וכן מבואר בביאור הגר"א יו"ד סימן רס"ה סק"ג דבמילה לכו"ע "יצא מוציא".



טז. מצוות חיוביות שבאמירה שאינם ברכות כגון זכירת עמלק וספירת העומר, האם רק מדין ערבות של כל ישראל מהני דין "יצא מוציא" או"ד כיון שאינם ברכות שפיר דמי גם בלי דין המיוחד של יצא מוציא מדין ערבות, כן נסתפק החו"ב שם.



יז. לענין ברכת אשר קדשנו במצותיו וציונו על אכילת זבח, כתב החו"ב דיש בזה דין "יצא מוציא" אע"ג דהוה מידי דאכילה, ואינו כברכת הנהנין.

ולא מיבעיא לבעל הקרבן דקאי עליה בלאו דבל יותירו, אלא אפי' לאיניש דעלמא הבא לאכול מן הזבח ג"כ יכול המברך לברך, דמצות אכילת הזבח וברכתו דמי ממש לברכת המצוות, דחד מילתא נינהו.

ואף שהוא רשות לאוכל הזה, מ"מ גם במצוה דרשות שייך ערבות, לפי שראוי להשתדל לקיים גם מצוות אלו.



יח. במצות שחיטה וטבילת כלים או תרומות ומעשרות לכאורה אין בברכתן דין "יצא מוציא" כיון שאינם דברים של חובה אלא של רשות, והוה כברכת הנהנין שאמרו בגמ' שאין בזה משום "יצא מוציא" דלא ליתהני ולא ליבריך, עי' ש"ך יו"ד סימן א' ס"ק ל"ב וט"ז ס"ק י"ז, בדין שחיטה, אבל ברכת "כיסוי הדם" שהוא חיוב אפשר דיש בזה משום "יצא מוציא".

בברכת עירובי תחומין מסתברא נמי דליכא משום יצא מוציא, מיהו בעירובי חצירות אפשר דהוה חובה כעין ברכת עירובי תבשילין דיש בהן יותר חיוב כמבואר בהל' עירובי תבשילין שראוי להשתדל ולמצוא טצדקי כדי להתחייב בתקנת ומצוות חכמים של עירובי תבשילין, וכן כתב בחוברת ראשי פרקים גם גבי עירובי חצירות דהוה מצוה גמורה ו"יצא מוציא", וציין להראשונים עירובין ע"ח ב'.

עי' מ"ב סימן תפ"ד סק"ד לענין ברכת בורא פרי האדמה דכרפס דיצא מוציא, והטור הביא בזה מחלוקת, עי"ש.



יט. ברכת יוצר אור, כתב בספר הבתים שערי תפילה ט' דיש אומרים דברכת יוצר כברכת הנהנין היא ואין בה דין "יצא מוציא", ואיהו ז"ל פליג עלה דיש בזה משום "יצא מוציא" שהרי גם סומא מברך ברכה זו.​

[1] וז"ל: ומסתברא דכל ברכת שבח והודאה א' מוציא חבירו ויראה כשנתחייבו שניהם הא לאו הכי לא דאיך יברך לחבירו שהחיינו על שמחת הלב והא אין שמח. גם י"ל דכי האי גוונא לא מחויב מטעם ערבות מקרי דאין זה חובת הגוף. גם י"א דכל הנך רשות עי' ר"ה כ"ט ועיין סימן רי"ג.​