בדין שומע כעונה – חלק ב'

​

ז. תו' ברכות כ' ב' ד"ה כדאשכחן כו', כדאשכחן בסיני דהיה שם דיבור והיו צריכין לטבול ואע"פ שהיו שותקין "שומע כעונה", ע"כ.


ויש לדקדק מדברי התו' תרתי, חדא מש"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת [החלק השלישי אות כ"ח] דמשמע קצת שדין "שומע כעונה" הוא מן התורה, שהרי נקטו תו' שבקבלת התורה כלל ישראל היו בגדר "שומע כעונה" ולכן הוצרכו להטהר מקריין.


עוד דקדק הביאור הלכה סי' נ"ט סעי' ד' ד"ה עם הש"ץ כו' דמבואר בתו' דלמאי דקי"ל "שומע כעונה" הוי כאלו אמר ממש בפיו, ולכן היו צריכין לטבול.


וכן נראה שדקדק הא"ר בסי' ע"ה סק"ז מדברי תו' הללו דשומע כעונה גרע מהרהור ודמי לדיבור, וגם בשם אביו ז"ל הביא דכל "שומע כעונה" כמוציא בשפתיו דמי, עי"ש באורך.


ולכאורה נחלקו בזה רש"י ור"ת ור"י הנ"ל אות ו', דר"ת ור"י סברי דהשומע נחשב כמדבר ממש בפיו א"כ באמצע התפילה אם ישתוק וישמע, יחשב הדבר להפסק בתפילה, אבל רש"י סובר שאין "השומע" נידון כמדבר ממש בפיו א"כ שתיקתו ושמיעתו לא נחשב הפסק בתפילה.

ומ"מ סובר רש"י דאע"פ שאין "השומע" נחשב כמדבר בפיו ממש אלא רק כמחרחר בלחוד, אכתי נתחדש הלכה מיוחדת שהשומע יוצא ידי חובתו בדיבור חבירו מדין "שומע כעונה".


​

ח. כתב הטור סימן קכ"ד וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש"ץ מראש ועד סוף כאדם המתפלל לעצמו, ואין מפסיקין ולא משיחין ופוסעין ג' פסיעות לאחוריהן.

וכתב הב"י דזה דבר פשוט דכיון שהוא יוצא ידי חובה בשמיעה זו צריך שלא להפסיק ושלא לשוח כשם שאינו מפסיק ואינו שח כשמתפלל הוא בעצמו.


וכן צריך לפסוע שלש פסיעות בסוף שמיעה זו כיון שעולה לו במקום תפילה, ובארחות חיים כתוב שהרי"ץ גיאת חולק ואומר כשם שש"ץ פוטרו מהתפילה כך פוטרו משלש פסיעות, ע"כ.


והנה לא נזכר בטוש"ע ומ"ב כלום מענין הכריעות, אם היוצא בשמו"ע מן הש"ץ סומך על כריעותיו של הש"ץ או לא, והאם גם בזה פליגי הגאונים עם הרי"ץ גיאת דומיא דנחלקו גבי שלש פסיעות שלאחר התפילה.


והב"י העתיק מלשון הא"ח בשם הרי"ץ גיאת רק בחלקו, אך לשונו ז"ל של הא"ח בשם הרי"ץ גיאת באופן מלא הוא שש"ץ במקומו עומד בתפילותיו "וכריעותיו" ופסיעותיו, והוא אינו מחויב אלא כיוון שמיעה בלבד, וש"ץ כשהוא פוטרן מן התפילה פוטרן נמי מן הפסיעות, עכ"ל.


וקצת משמע שדין הכריעות והפסיעות שוין, לפי"ז הגאונים דסברי שגם היוצא מן הש"ץ צריך לפסוע שלש פסיעות יצטרך ג"כ לכרוע בעצמו את הכריעות שבתפילת שמו"ע, אבל הרי"ץ גיאת סובר שש"ץ עומד בתפילותיו וכריעותיו ופסיעותיו ופוטרו מכולן.

לפי"ז למאי דקי"ל בשו"ע סי' קכ"ד שהיוצא מן הש"ץ צריך לפסוע בעצמו ג' פסיעות יהא צריך גם לכרוע בעצמו תוך כדי שמיעת שמו"ע מן הש"ץ, [וכך הורה בעל החו"ב זללה"ה למעשה].


וכך מובא בשו"ת הרמב"ם סוסי' רנ"ח [הביאו בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' צ"ד] דלהדיא חולק על הרי"ץ גיאות וסובר דצריך השומע לכרוע בעצמו, וכך מבואר במקור חיים לבעל החוות יאיר בסי' קכ"ד דשיטת הגאונים שנחלקו על הרי"ץ גיאות סברי דצריך השומע לכרוע ולוקוף באבות ובהודאה תחילה וסוף כאדם שמתפלל בעצמו, ולא מחני ליה לצאץ בכריעות דהש"ץ, וכך נמי כתב בכף החיים שנחלקו הגאונים עם הרי"ץ גיאות אף בענין הכריעות וסברי דצריך לזקוף ולכרוע בעצמו, ע"כ.


ויל"ע על שיטת הרי"ץ גיאות ז"ל, דלכאורה עד כאן לא מצינו דפליגי קמאי בגדר "שומע כעונה" אם חשיב כעונה ומדבר ממש או שאינו כעונה ממש אלא כעין הרהור ונתחדש הלכה מיוחדת שהשומע יוצא ידי חובתו בדיבור חבירו מדין "שומע כעונה", אבל מהיכי תיתי לצאת ידי חובה מחבירו בדבר שאין ענינו אמירה וברכה אלא מעשה גמור של פסיעות וכריעות.


והנה הב"ח שביאר את דברי הטור בשם הגאונים דסברי שהיחיד צריך לפסוע בעצמו שלש פסיעות כתב הטעם כיון דבגמר התפילה דומה לנפטר מרבו והולך לו לכן צריך לפסוע ג' פסיעות לאחוריו, ע"כ, לפי"ז היה מקום לדון מה הדין גבי הכריעות, אבל להאמור שבמידי דבעי מעשה לא שייך "שומע כעונה" בודאי שדין הכריעות כדין שלש הפסיעות.

ואכן נראה לכוין כן בלשון הפר"ח שכתב על לשון השו"ע שכתב ופוסע ג' פסיעות וכו' שזה לאפוקי מהרי"ץ אבן גיאות שחולק ואומר שכשם שש"ץ פוטרו מתפילה כך פוטרו מג' פסיעות וליתא, דמה שפוטרו מתפילה היינו טעמא משום דשומע כקורא, אבל בפסיעות ודאי שאינו פושר וכפסק המחבר ז"ל, ע"כ.


לפי"ז שפיר יש לו לומר גם גבי פרישותיו של הש"ץ שבודאי אינו פוטר דמה ענין זה לשומע כקורא.


​

ט. ביאור הלכה סימן ק"ד סעי' ז' ד"ה ויהא כעונה כו', הנה נתבאר בביאור הלכה דלשיטות דסברי שאסור לשתוק באמצע שמו"ע ולשמוע ולכוין למה שאומר הש"ץ קדיש או קדושה, הרי שדין "שומע כעונה" ענינו דהשומע הוי כעונה בפיו ממש, לפיכך אם השומע היה צריך לנקביו בשעה שחבירו מוציאו בתפילתו בודאי לא יצא ידי חובה, כדקי"ל בסי' צ"ב דהמתפלל בשעה שצריך לנקביו צריך לחזור ולהתפלל.

אבל לפי מנהגינו דנקטינן כמבואר בשו"ע כאן דאע"פ ש"ששומע כעונה" מ"מ ישתוק ויכוין לקדיש וקדושה שאומר ש"ץ כדי לצאת ידי חיוב קדיש וקדושה, ומ"מ לא חשיב הפסק, דאלמא "שומע כעונה" אינו כעונה ממש.


לפי"ז נסתפק הביאור הלכה מהו אם השומע היה צריך לנקביו בשעה שהלה מוציאו בברכה או בתפילת שמו"ע האם יצא ידי חובה או לא.


והוסיף ז"ל, דאע"פ שלענין בעל קרי אסור כשחבירו מוציאו בתפילתו כמבואר בתו' ברכות כ' ל' אפשר דבעל קרי חמיר טפי, וסיים הביאור הלכה דבפמ"ג כתב ג"כ שאלה אחרת כעין זה, עי' בסמוך.


​

י. שאלה דומה איתא בפמ"ג אשל אברהם סק"ז במי שידיו מטונפות כגון שחיכך בראש וכדומה ושמע חבירו שבירך ונתכוין לצאת אם יצא ויכול לאכול הפרי כך.

תשובה, הנה אם ידיו מטונפות ובירך דיעבד אין צריך לחזור כו' עד סוף הדברים, ותוכן דבריו ז"ל נראה שבדיעבד כשם שהמברך עצמו בידים שאין נקות יצא ידי חובה כך גם ה"שומע", ושוב הסתפק הפמ"ג דשמא "שומע כעונה" מיגרע גרע מהמברך עצמו כיון ד"שומע כעונה" מהני דוקא בשראוי לענות וכדר' זירא דכל הראוי לבילה כו', משא"כ כאן שאין ראוי לענות דידיו מטונפות לא יצא ידי זוכה אפי' דיעבד, וציין ע"ז את דברי הר"ן בסוכה ל"ח ב' ד"שומע כעונה" יצא דוקא בשראוי לענות, [עי"ש בר"ן שהביא דעה זו אבל דחה דבריהם ז"ל] ולפי"ז נמצא דלא מהני "שומע כעונה" כשידיו אינם נקיות.


ברם הוסיף הפמ"ג דמכל מקום הנך רואה ממה שכתב המחבר בסי' ק"ד סעי' ז' דאינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ויהא כעונה, משמע דיצא לגמרי.

כלו' משמע ד"בשומע כעונה" לא בעינן שיהא ראוי לענות, א"כ שוב מהני בדיעבד גם ל"שומע כעונה" לצאת ידי חובת ברכה בידים מטונפות.

יתר ע"כ הוסיף הפמ"ג דידיו מטונפות אף קיל טפי מאדם שמכוין באמצע שמו"ע למה שאומר הש"ץ, כיון דאי בעי הוה מנקה לידיו, א"כ שוב חשיב זה "השומע כעונה" כראוי לענות.


הנה משמע עכ"פ שדעת הפמ"ג דאין הבדל בין דין השומע לדיו העונה, ולעולם כשם שלכתחילה אסור לברך בידים מטונפות כך אסור לכתחילה לצאת ידי חובת ברכה מדין "שומע כעונה" אלא שבדיעבד יצא "השומע" ידי חובה כמו שהמברך בדיעבד א"צ לחזור, או משום דלא בעינן שהשומע יהא ראוי לענות או משום דחשיב ראוי לענות דאי בעי הוה מנקה לידיו.


והעיר ע"ז מורינו הגר"ד שליט"א בספרו הנדמ"ח ברכות כ' ב' דלפי האמור אין דברי הפמ"ג עולין בשוה כלל עם הביאור הלכה הנ"ל אות ט' [והביאור הלכה סיים עלה דהפמ"ג הביא שאלה אחרת כעין דבריו] ד"בשומע כעונה" וצריך לנקביו לפי הפמ"ג ודאי צריך להיות הדין שלא יצא ידי חובה גם דיעבד כשם שהמברך וצריך לנקביו לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולברך, ואילו הביאור הלכה מסתפק בדבר, עי"ש.​