בדין שומע כעונה – חלק ג'

​

יא. נראה פשוט דאע"פ שנסתפק הביאור הלכה הנ"ל אות ט' גבי שומע כעונה הנצרך לנקביו אם צריך לחזור ולהתפלל, מ"מ בדין "שומע כעונה" גבי תפילת שמו"ע צריך גם השומע לכוין בלבו פירוש המילות שחבירו מוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו כו' כמבואר בשו"ע סימן צ"ח סעי' א'.

כמו כן יש ל"שומע כעונה" ליזהר במבואר בשו"ע סימן צ"ז סעי' א' גבי מתפלל שלא יאחוז בידו תפילין או ספר ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות כו' מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל מחשבתו.

וכן המבואר בסי' צ"ז ס"א שלא יגהק ושלא יפהק בשעת התפילה, וכן בסעי' ב' שלא ירוק באמצע התפילה דהוי כאילו רק לפני המלך.

וכן המבואר בסי' צ"ט דאם שתה יין בשיעור שאינו יכול לדבר לפני המלך תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, ואין בדין זה בין מתפלל ממש ל"שומע כעונה".

וכן המבואר בשו"ע סי' ק"ד שלא להפסיק בתפילה ואפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

וגם סייעתא לכל האמור יש להביא מדברי הרמב"ן במלחמות פרק ב' דברכות בסוגית האומנין קורין בראש האילן כו' סוד"ה אמר הכותב כו' הא למדנו שהמברך אסור לעשות מלאכה וכן השומע מן המברך, ע"כ, והוא משום חסרון כוונה.

אמנם בדין המבואר בשו"ע סי' ק"ב שלא לישב בתוך ארבע אמותיו של המתפלל איכא ב' טעמים, חדא מה שכתב הטור לפי שנראה כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל, ואילו הט"ז כתב הטעם דהמקום שהמתפלל עומד אדמת קודש הוא כל זמן שהוא מתפלל, וע"כ צריך שיעמוד להראות שיש כאן קדושה.


וכתב עלה הפמ"ג בסי' קכ"ד במשבצות זהב סק"ב, שלפי טעם הט"ז פשוט דהוא הדין נמי ב"שומע כעונה" מן הש"ץ, שהרי המקום שעומד "השומע" ג"כ אדמת קודש הוא ואסור לישב בתוך ד' אמותיו דתרוויהו חשובים שמתפללים ועומדים לפני המלך.


אבל לפי טעם הטור אפשר דכיון דגבי השומע לא מינכר שהוא מתפלל לא מחזי כולי האי כלפי חבירו היושב כמי שאינו מקבל על עצמו מלכות שמים, ומ"מ נראה שמצדד לאסור, וכן נראה מדברי השעה"צ סי' קכ"ד סק"כ.


​

יב. כתב הצל"ח ברכות כ"א ב' לפי שיטת ר"י ור"ת ד"שומע כעונה" הוי כדיבור ממש ומהאי טעמא פליגי על רש"י וסברי דאם באמצע תפילת שמו"ע שמע מפי החזן קדושה או איש"ר לא יפסיק וישתוק דהרי "שומע כעונה", א"כ מי שמסופק על איזה ברכה אי אפשר לו לבקש מאדם אחר שמחויב באותה הברכה שיכוין להציאו מדין "שומע כעונה", דאם באמת אינו חייב בברכה הרי מברך ברכה לבטלה.


והקשה ע"ז הגרע"א ז"ל הא אכתי יכול לכוין בדרך תנאי, דאם מחויב בברכה רוצה להיות "שומע כעונה" ואם אינו מחויב לברך אינו רוצה להיות "שומע כעונה", ויהיה כשומע אחר שאינו מכוין לצאת.


עוד הביא מהמ"א סי' קע"ד ס"ק ט"ו בשם רמ"מ [הובא גם במ"ב ס"ק ל"ח] דבמשקין בתוך הסעודה דהוי ספק אם יברך יתן לאחר שאינו אוכל לברך ויכוין לפוטרו, משמע בסתם אפי' שלא בדרך תנאי, ע"כ.


​

יג. כתב הטור או"ח סי' קפ"א בשם רב אחא משבחא בעל השאילתות שהמברך לפי שמזכיר השם צריך ליטול ידיו קודם שיברך, אבל נטילת האחרים אינו אלא משום סכנת מלח סדומית, ואם רצו אין נוטלין קודם ברכה אלא לאחר ברכת המזון, כן מבואר יותר ברבינו יונה ברכות נ"ג ב' את דעת בעל השאילתות, הובא גם במ"ב שם סק"ב. עכ"פ משמע דהשומעים כיון שאין מזכירין את השם בעצמם רק דנפקי ידי חובת ברכת המזון מדין "שומע כעונה" מן המברך, אין צריכין ליטול ידיהם משום קדושת הזכרת השם אלא משום סכנה, ולכן אם רצו יכולין ליטול ידיהם אף לאחר ברכת המזון.

והקשה הב"ח הלא קיי"ל "שומע כעונה" וכשם שהמברך מזכיר השם כך השומע ועונה אמן אחר כל ברכה וברכה חשוב כאילו הזכיר את השם כו'.


ויל"פ פלוגתתן בגדר "שומע כעונה" דהב"ח סובר דדין השומע כעונה ממש והרי הוא כמברך ומזכיר את השם בעצמו ולכן אין לחלק בין המברך להשומע, תרוויהו צריכים ליטול ידיהם משום קדושת הזכרת השם, אבל רב אחא גאון שחילק בדין הנטילה בין המברך לשומע, סובר דגדר "שומע כעונה" אין ענינו דהשמיעה הוי כדיבור והשומע כמברך בעצמו, אלא שהשומע יוצא ידי חובת ברכה או ברכת המזון באמירת וברכת חבירו[1].


​

יד. כתב הר"י מלוניל מגילה כ"ד א' קטן קורא בתורה, לפי שקריאת התורה אינו אלא להשמיע לצבור ומה לי בין השמעת גדול לקטן. אבל אינו פורס וכו', דהא אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא רבים ידי חובתן. ואין נושא את כפיו, אם הוא כהן מהאי טעמא גופה, ויש מפרשין שאין כבוד צבור להיות כפופים לברכתו וראשון עיקר, ע"כ. ומשמע שרק קטן אינו יכול להוציא, אבל גדול יכול להוציא.

אמנם הבית הלוי עה"ת [ענינים שונים שבסוף קונטרס חנוכה] כתב שאינו יכול להוציא ברכת כהנים[2].​

[1] שאלה, אם אחד אינו יודע להתפלל בעל פה תפלת ערבית של יו"ט ושל ר"ה ולא יש בידו ספר להתפלל בו ורוצה לומר ג' ראשונות וג' אחרונות בעל פה הוא בעצמו ורק האמצעיות ישמע מש"ץ שמתפלל בקול רם ומוציא י"ח וזה מתכוין לצאת בשמיעה ונסתפקנו אם יש בזה חשש משום דהוי מקצת התפילה בשמיעה ומקצתה בהזכרת פיו. או"ד ליכא חשש בזה. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה אין בזה חשש כלל והוא דבר פשוט ועכ"ז אביא לכם ראיה מן הגמרא דירושלמי בעון קמי רבי חייא בר אבא מנין שאם שמע ולא ענה יצא אמר אין מה דאנן חמינן רבנן רברביא עבדין כן אינון קיימין בציבורא דאילין אמרין דין ברוך הבא ואילין אמרין בשם ה' ואילין ואילין יוצאין י"ח ע"ש נמצא אע"פ שהם יוצאים י"ח קצת באמירה וקצת בשמיעה ולא הכל באמירה או הכל בשמיעה עכ"ז אין בזה חשש כלל ועושין כן לכתחילה. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי (תורה לשמה לבן איש חי, סימן מו).


[2] וכן כתב בספר נחל איתן להגרח"ק זללה"ה סימן ה סעיף ג ס"ק א אות ב.​