בל תשחית – חלק ב'

​

בנודע ביהודה (תניינא, יורה דעה סימן י) נראה שהסתפק אם יש איסור "בל תשחית" בהפקר[1]. ובכלילת שמואל (כלל ב אות כב) הביא בפשיטות את דברי הנודע ביהודה שבהפקר לא שייך איסור "בל תשחית".

והנה במשנה במידות (פרק א משנה ב) תנן, איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד, אומר לו איש הר הבית, שלום עליך. ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו. ורשות היה לו לשרוף את כסותו. והם אומרים מה קול בעזרה, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין, שישן לו על משמרו. רבי אליעזר בן יעקב אומר, פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן, ושרפו את כסותו.

והקשה הרא"ש (בפירוש המשנה, ובגמרא תמיד דף כז עמוד א), כיצד יכל לשרוף את כסותו, והרי הוא עובר בכך על "בל תשחית"[2]. ותירץ הרא"ש, דאין כאן משום "בל תשחית", משום דהפקר בית דין הפקר. והיינו שבית דין היו מפקירים את בגדיהם של הכהנים שהיו ישנים, וכך היה מותר לאיש הר הבית לשורפם, כיון שהם הפקר. ומבואר בדבריו דבהפקר אין איסור "בל תשחית".

ובשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (יורה דעה סימן קסד) כתב שיש לחלק בין הפקר בית דין להפקר רגיל, שבהפקר בית דין אין איסור "בל תשחית", אבל בהפקר רגיל, כגון בהמת מדבר – קיים איסור "בל תשחית", ועיין שם שכתב להוכיח כן מגמרא בעבודה זרה (דף ל עמוד ב). וכן כתב בשו"ת דבר אברהם (חלק א סימן טז אות כד בהג"ה), שיש לחלק בין הפקר בית דין להפקר רגיל.


אמנם בספר לשד השמן (יורה דעה סימן י) כתב להוכיח מחולין (דף ז עמוד ב) דרבי פנחס בן יאיר "על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו שמע רבי נפק לאפיה אמר ליה מזבנינא להו אמר ליה (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול מפקרנא להו מפשת היזקא עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטילנא להו איכא (דברים כ, יט) בל תשחית", ואי בהפקר לא שייך "בל תשחית" – הרי אכתי איכא תקנתא, דמעיקרא יפקרינהו והדר ליקטלינהו, דהשתא ליכא מפיש הזיקא כמאן דקטיל להו. וכן הוכיח בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן תלג), עיין שם.

וכתב בספר משכנות ישראל (סימן י) לדחות, שהרי הפקר הוא בפני שלשה (נדרים דף מה עמוד א), וא"כ חשש שמא יזכה בהם אחד מן העומדים שם, ולא יניחנו הזוכה למקטלינהו [ועיין שם שכתב שאף לדעות שמדאורייתא המפקיר בינו לבין עצמו עצמו הוה הפקר (עי' טור חושן משפט סימן רעג בשם הרא"ש, ורמ"א שם) – אפילו הכי מידי איסורא אכתי לא פלטינן, שכיון שמדרבנן מיהא לא הוה הפקר אלא בפני שלשה, אם כן כשיפקיר בינו לבין עצמו עדיין הוא שלו לכה"פ מדרבנן, ואסור לו להשחיתו ולהפסידו], ועיין שם שכתב לקיים ראיה זו.


והנה זה לשון הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות פרק י הלכה י) "כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית", וממה שלא כתב "כליו" ו"בגדיו" – הוכיח בשו"ת יהודה יעלה (שם) שדעתו היא שאף בהפקר יש איסור "בל תשחית".

ובשו"ת הר צבי (אורח חיים חלק ב סימן קב) הביא בשם האדר"ת שיש להוכיח מהתוספות בברכות (דף לו עמוד ב ד"ה אין), שהקשו על מה שמבואר בגמרא שם ובמשנה בשביעית (פרק ד משנה י) דאין קוצצין את האילנות בשביעית, והרי גם בלא שביעית אסור לקצוץ משום "בל תשחית", ותירצו דמיירי שם באופן שאין איסור "בל תשחית". וביאר ההר צבי את הראיה, שהרי בשביעית הם הפקר, ואף על פי כן הקשו התוספות שיש איסור "בל תשחית", ואם כן מוכח דגם בהפקר איכא איסור "בל תשחית". ועיין שם בהר צבי מה שהעיר על ראייתו, והובא גם בחשוקי חמד (שביעית פרק ד משנה י).

וכן כתב בשולחן ערוך הרב (הלכות שמירת הגוף ונפש ובל תשחית סעיף יד) וז"ל: וכן המקלקל שאר כל דבר הראוי ליהנות בו בני אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשחית את עצה וגו' [ואם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם קל וחומר לשל ישראל או אפילו משל הפקר[3]], ע"כ.

ועיין עוד בזה בכלי חמדה (שופטים כ, יט ד"ה וראיתי).

​

בשו"ת משפטיך ליעקב (יורה דעה סימן לח) כתב שאף בגרמא – יש איסור "בל תשחית", וכן כתב בערך ש"י (יורה דעה סימן קטז).
​

[1] ועיין שם שכתב שוודאי שדבר שאין בו הפסד לשום אדם – לא שייך "בל תשחית".


[2] ועי' בתפארת ישראל על המשניות (תמיד שם) שתירץ, דכיון ששריפת הבגדים הייתה על מנת לקונסו – הוה ליה כלצורך אדם, וכמו שנתבאר לעיל, שבזה אין איסור "בל תשחית".

ובשו"ת שואל ומשיב (רביעאה חלק א סימן כח) ביאר דברי הרא"ש, ע"פ תוספות דהפקר בית דין הוא רק כשראו חז"ל שיש טעם בדבר, דאל"כ אינם יכולים להפקיר, ופסק השלחן ערוך (חושן משפט סימן ב) דכל איסור "בל תשחית" – הוא רק בדרך השחתה, ולפי זה אם מצאו בית דין טעם לשרוף כסותו כדי שיהיה נזהר בעבודתו – אם כן אין זה דרך השחתה, ולפיכך כתב הרא"ש הפקר בית דין הפקר, שכוכל שחז"ל הפקירו ידעו מדוע להפקיר לא שייך "בל תשחית". וכעין זה הובא בשם הגר"ח בנחלת אליהו (עמוד שג, הובא בחידושי הגר"ח תמיד שם).


[3] אמנם כתב זאת בסוגריים, וכבר כתב אחיו השארית יהודה (סימן שסג) שמה שכתב בסוגריים – רצה לבדוק שוב אם נכונים הם.​