במעלת חיוב הקשבה לחזרת הש"ץ ולקדיש וחומר העוון של השח שיחת חולין – חלק א'

עיקר תקנת "חזרת הש"ץ" מתקנת אנשי כנסת הגדולה: שלאחר שסיימו הציבור את תפילתן חוזר הש"ץ ומתפלל בקול רם כל התפילה.


סיבת התקנה: כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סימן קמ"ח תיקנו חכמים ז"ל שירד ש"ץ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי, ע"כ.

וכן כתב הטור בסי' קכ"ד ולאחר שסיימו הציבור תפילתן יחזיר ש"ץ התפילה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו.


האם תקנת חזרת הש"ץ קיימת גם בציבור שכולם בקיאים להתפלל? גם בזה כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' קמ"ח, ותוכן דבריו ז"ל דמאחר שתיקנו חכמים ז"ל שירד ש"ץ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי, א"כ לעולם אין תפילת הש"ץ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה, ואפי' אין בזאת החבורה מי שאינו בקי, כי כל דבר הנתקן מפני סיבה לאו דוקא עד שתזדמן הסיבה ממש אשר בעבורה נתקן, אלא צריך לנהוג כך תמיד בין אם תהיה הסיבה או לא.

ולדעתי כך הוא, דאי לא תימא הכי נמצא שחז"ל נתנו דבריהם לשיעורין, והיה צריך לראות מי יודע ומי אינו יודע, ואחר כך יתפלל הש"ץ או לא יתפלל, וזה הוא ביטול הגזרות והתקנות וכתב משה – כל האמור הובא להלכה בשו"ע סימן קכ"ד סעי' ג' ובמ"ב ס"ק י"ב גם בשם הלבוש.


​

יש ארבעה טעמים נוספים לתקנת חזרת הש"ץ:​

א. לומר קדושה. ב. לענות מודים. ג. שהכהנים ישאו את כפיהם לברך את ישראל. ד. ע"י שמיעת חזרת הש"ץ בכוונה אפשר לתקן את הברכות שנאמרו ללא כוונה בתפילת הלחש.

כתב הרא"ש במס' מגילה פ"ג סימן ז' ועוד החזן מסדר התפילה פעם שניה כדי שיענו הקהל קדושה [לקיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל ולכמה דעות הוא מצות עשה מן התורה] וגם מצוה לענות מודים כדאמרי' ברכות כ"א ב'.

וכן כתב הטור בסי' קכ"ד וגם מחזיר התפילה כדי שיענו "קדושה" אחריו, ועל כן צריך שלא יתחיל יחיד להתפלל אא"כ יכול לגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה כו'.

וכתב ערוך השולחן, ודע דהטור כתב עוד טעם על חזרת הש"ץ משום קדושה, ונראה שהיה יכול לומר גם משום ברכת כהנים לברך את ישראל. – אלו הן ד' סיבות נוספות שתיקנו שהשליח ציבור חוזר התפילה בקול רם!



ב. בביאור הלכה סימן קכ"ד סעי' ט' ד"ה אין צריך כו' צידד לומר שחזרת הש"ץ היא בכלל ברכה חיובית אף שכולנו בקיאים, אולם במ"ב שם ס"ק ל"א מבואר דאף דמצוה לשמוע חזרת הש"ץ, מ"מ אין עליו חיוב בעצמיות הברכה, עי"ש.


ולכאורה יש נפ"מ בזה, שהרי בכל ברכה שדעתו לצאת בה ידי חובתו כמו ברכת שופר ומגילה או ברכת קידוש והבדלה וכן שאר ברכות הנהנין או השבח וההודאה אם לא שמעם כהוגן וכגון שחסר לו תיבה אחת מעיקר הברכה אינו עונה אמן אחריה אף שיודע על איזה ברכה עונה לפי שהוא בגדר "אמן יתומה", א"כ בחזרת הש"ץ נמי יהא תלוי הך דינא, אם "ברכה חיובית" היא כיון שתיקנוה חכמים גם אם כולם בקיאים שכבר התפללו מ"מ יחזור הש"ץ התפילה הרי שמחויבים הציבור באותה ברכה קרינן להו, ואין להם לענות אמן אפי' יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ עד שישמע כל סיום הברכה מהש"ץ עצמו, אבל אם נימא דאין חזרת הש"ץ נידון "כברכה חיובית" כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה א"כ גם אם יודע על איזה ברכה הוא עונה מותר לענות אמן ואינו בכלל אמן יתומה.


שו"ר שהביא המ"ב בסי' קכ"ד ס"ק ל"ג נפ"מ זו לפי ב' הדעות, שכתב אם יודע על איזה ברכה הוא עונה מותר לענות בכל הברכות אפי' בחזרת הש"ץ כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה, ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ וס"ל דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפילה אפי' כולם התפללו כאילו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו, ואין להם לענות אפי' יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ, אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא.


ולענין הכרעה הוסיף המ"ב דיש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא, וגם בלא"ה מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בסעי' ד' [היינו שכל אחד יש לו לראות כאילו אין תשעה זולתו, ויכוין לברכות החזן שלא תהיינה כברכות לבטלה] אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו, ע"כ.


לפי"ז לענין דיעבד נקטינן כרבים מהפוסקים שחזרת הש"ץ אינה בגדר ברכה חיובית, וצריך לענות אמן כל שיודע על מה עונה אע"פ שלא שמע מהש"ץ כלום, וכל שכן לענין לענות על קדיש קדושה וברכו.



ג. בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן ק"ב הוסיף וכתב עוד דאנו מחזיקים עצמנו בקיאים להתחייב בתפילה שלא יהא ש"צ מוציא אותנו, וראוי שנספק בעצמינו כבלתי בקיאים, שאם לא כיוננו כל הצורך נכוין לצאת בשעה שש"צ יורד כו'.

ולמדנו לפי הרמ"ע מפאנו שחזרת הש"ץ הוא הזדמנות גדולה לכולנו לתקן את תפילותינו בלחש שהרי חוסר כונה בשמו"ע בלחש מעכבת.

וזהו שכתב הרמ"ע מפאנו שאם לא כיוון בתפילת שמו"ע בלחש כל הצורך חייב להאזין לתפילת הש"ץ, כי השומע לתפילת הש"ץ מתקן תפילתו!



ד. מעלת המכוין בחזרת הש"ץ: כתב בספר אבודרהם בשם ר' אברהם בן שושן...וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הציבור כי בתפילה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובוקר וצהרים ביחיד.

כיצד תפילתו בלחש מברך תשע עשרה ברכות, וחייב האדם שלא לדבר בעוד שהשליח ציבור מחזיר התפילה ושיכוין לשמוע ברכותיה ושומע כעונה הרי תשע עשרה ברכות אחרות.

וחייב האדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, ואמרו רבותינו ז"ל ברכות נ"ג א' גדול העונה אמן יותר מן המברך, הרי כאלו בירך תשע עשרה ברכות אחרות, נמצא כי בתפילה אחת עם הציבור כתיקנה נותנין לו שכר ז"ן ברכות!!!


וכך כתב גם בספר עולת תמיד בשם רבינו יונה, המכוין בשעת חזרת התפילה מעלה עליו הקב"ה כאילו התפלל שלש תפילות:

האחת, שכבר התפלל בלחש. והשניה שומע כעונה. והשלישית שעונה אמן כמברך, הרי שלשה.

ונמצא, דהנזהר בזה כאילו התפלל ביום שבעה תפילות, ובזה יובן מאמר שלמה המלך בקהלת "ואם יתקפו האחד" – זו תפילה של לחש שלא יוכל לכוין בה אז "השנים יעמדו נגדו" אלו תפלות של חזרת הש"ץ שחרית ומנחה, ע"כ תוה"ד!


וכעין זה מובא באגרת התשובה לרבינו יונה שכתב: ובשעה שהש"ץ חוזר ומתפלל חייב לענות אמן על כל ברכה וברכה ויכוין לבו בכל ברכה וברכה כדי שידע על איזה ברכה הוא עונה אמן, ויש לו בזה שכר כפול, והרי זה כמי שהתפלל שתי פעמים זו אחר זו, ואמרו רבותינו ז"ל במדרש אם התפללת ולא כונת לבד וחזרת והתפללת תהא מבושר שתפלתך נשמעת כו'.

וכל היצורים נבראו לכבוד השם יתעלה ואם יפנה לבבך ולא תשמע בשעה שמשבחים לפניו ומספרין תהילותיו ועזוזו ונפלאותיו איה הכבוד ואיה המורא!!!

ואשר על כן חובה קדושה על כל החרד לדבר ה', להשמר ביותר באיסור חמור זה, וישים תמיד עיניו ולבו לזה, שלא לדבר שום דברים בטלים בבית הכנסת ובבית המדרש, והמקום הזה יהיה מיוחד רק לתורה ולתפלה. וחובה על גבאי בתי הכנסת שומרי משמרת הקודש, די בכל אתר ואתר, להוכיח ולהזהיר את הרבים על כך, וזכות הרבים תלויה בהם.



ה. אמרו בברכות ל"ב ב' א"ר חמא ב"ר חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר קוה אל ד' חזק כו' וקוה אל ד', ויל"ע מה שייך לומר שיחזור ויתפלל ואטו שרי לעשות כן?

וביאר הגר"א ז"ל בסידור אזור אליהו שכונת הגמ' לתפילת חזרת הש"ץ, שבחזרת הש"ץ מתקבלת התפילה יותר כשנזהר לשמוע היטב חזרת השמונה עשרה מפי הש"ץ ומפי הסידור.

ובאגרת התשובה לרבינו יונה כתוב ויכוין לכל ברכה וברכה של הש"ץ כו' והרי זה כמו שהתפלל ב' פעמים זה אחר זה, וכמו שנאמר קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד', עכ"ל.
​

מתלמיד חכם אחד​