מבחר פנינים לסוכות

א. חג האסיף וכוח האחדות: התכנסות חלקי התורה​

חג הסוכות נקרא בתורה "חג האסיף תקופת השנה" (שמות לד, כב). פשוטו של מקרא מורה על אסיפת תבואת השדה והכרם אל הבית בשלהי הקיץ, אך בעומקם של דברים, חג זה מייצג אסיפה רוחנית כבירה של כל קצוות העם וכל חלקי התורה.

במדרש רבה (ויקרא רבה ל, יב) מבואר עניין אחדות ישראל ברמזם של ארבעת המינים:

"פרי עץ הדר – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים... כפת תמרים – אלו ישראל, מה תמרה זו יש בה טעם ואין בה ריח... וענף עץ עבות – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם... וערבי נחל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח... אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרים אלו על אלו".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

אחדות זו אינה רק חברתית, אלא היא משקפת את מהותו של החג ככלי קיבול המאחד את כל חלקי התורה כולם – מהתורה שבכתב ועד למנהג האחרון. בסוכות אנו מוצאים הרמוניה מופלאה בין דרגות שונות של גילויים תורניים:

1. תורה שבכתב ודרשות חז"ל: התורה שבכתב מצווה עלינו ליטול "פרי עץ הדר" ו"כפת תמרים", אך אינה מפרשת אילו מינים הם אלו. חז"ל במסכת סוכה (דף לב-לה) דורשים ומבררים מתוך דקדוקי המקראות שמדובר באתרוג, לולב, הדס וערבה. כך גם לגבי מצוות סוכה – התורה מצווה "בסוכות תשבו", אך שיעור הדפנות וצורתן נלמדים בגמרא (סוכה ו, ב) מתוך דיוקים מורכבים של כתיב חסר ויתיר ("סוכת", "סוכות").
2. הלכה למשה מסיני: הלכות רבות, שהן יסודות דיני מחיצות וסכך, מיוסדות על הלכה למשה מסיני. דיני "לבוד" (רווח הפחות משלושה טפחים שנחשב כסתום), "גוד אסיק" ו"גוד אחית" (מתיחת מחיצות וירטואלית כלפי מעלה או מטה), ו"דופן עקמומית" (הכשרת סכך פסול מן הצד על ידי דימוי הדופן כמתעקמת) – כולן הלכות מסיני שעיקר ריכוזן ויישומן המעשי הוא בהלכות סוכה. מצוות ניסוך המים בחג, אף שאינה כתובה במפורש בתורה, היא הלכה למשה מסיני (סוכה מד, א). המשנה (סוכה מח, ב) מתארת את המאבק הדרמטי בצדוקים שביקשו לבטל מצווה זו משום שלא נכתבה בתורה: "ולמנסך אומרים לו הגבה ידך, שפעם אחת נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם". מעשה זה מגלה כי האתרוג – המייצג את התורה שבעל פה – שימש ככלי להגנה על מסורת חכמים.
3. מנהג נביאים ותקנות חכמים: מנהג חביטת ערבה בבית המקדש מיוסד על "מנהג נביאים" (חגי, זכריה ומלאכי), ויש אומרים שהוא יסוד נביאים (סוכה מד, א). כמו כן, נטילת לולב כל שבעת ימי החג במדינה (מחוץ למקדש) היא תקנת חכמים שתיקן רבן יוחנן בן זכאי זכר למקדש (סוכה מא, א).

נמצא שחג הסוכות מאגד בתוכו את כל שלבי השתלשלות התורה: מקרא, מדרש, הלכה למשה מסיני, תקנות חכמים ומנהג נביאים.

ב. כוחות האדם, אומות העולם ומצוות הקהל​

חג הסוכות מקיף לא רק את כל חלקי התורה, אלא גם את כל כוחות האדם ואת הבריאה כולה.

במדרש (ויקרא רבה ל, יד) מבואר כי ארבעת המינים מכוונים כנגד איבריו של האדם:
* האתרוג דומה ללב – לכפר על מחשבות הלב.
* הלולב דומה לעמוד השדרה – ליישר את גופו של האדם לעבודת הבורא.
* ההדס דומה לעיניים – לשמור על קדושת הראייה.
* הערבה דומה לשפתיים – לרמוז על כוח הדיבור והתפילה.

באמצעות נטילת ארבעת המינים, משעבד היהודי את כל חושיו ואיבריו לקדוש ברוך הוא.

ממד זה של הכנעה והמלכה מתבטא גם בנענועים. הגמרא (סוכה לז, ב) מורה שיש לנענע לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה: "מוליך ומביא – למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו". הנענוע מסמל את איסוף כל כוחות הטבע והרוחות תחת ממשלתו של מלך מלכי המלכים.

מכאן מתרחבת ההשפעה גם אל אומות העולם. בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה, ב), כדי לבקש עליהם רחמים ולעורר ברכה וגשם לכל יושבי תבל. הנביא זכריה (יד, טז) מתנבא כי לעתיד לבוא, כל הגויים יכירו במלכות ה' ויעלו לירושלים דווקא בחג הסוכות: "והיה כל הנותר מכל הגוים... ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסוכות".

שילוב זה של אסיפת כל חלקי העם מגיע לשיאו במצוות הקהל. בספרים מבואר כי מצוות הקהל, המתקיימת בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה, היא המעמד המשחזר את מעמד הר סיני. התורה מצווה להקהיל את "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך" (דברים לא, יב).

מדוע נבחר דווקא חג הסוכות למצווה זו? מפני שבחג האסיף, כאשר האדם פנוי ממלאכת השדה וליבו נשבר ונפתח בימי הרחמים והסליחות, זהו הזמן המתאים ביותר לאסוף את כל חלקי העם יחד, להחדיר בהם יראת שמים ולשמוע את דברי התורה מפי המלך.

מתוך הבנה זו של ארעיות החומר ואסיפת הרוח, נהגו ישראל לקרוא בחג הסוכות את ספר קהלת. שלמה המלך מלמדנו כי "הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב). דווקא בזמן שהאדם אוסף את תבואתו הגשמית ועשיר בנכסיו, מזהירה אותו התורה לבל ירום לבבו, ומזכירה לו באמצעות קהלת והיציאה לסוכה כי הקניין האמיתי והנצחי הוא רק "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג).

ג. הקשר בין המועדים למחזור החקלאי: מסלול הצמיחה של הנפש​

התורה קושרת באופן הדוק בין שלושת הרגלים לבין שלבי גידול התבואה:
* פסח – חודש האביב (התבואה באיביה, רכה ומתמלאת).
* שבועות – חג הקציר (קצירת חיטים ובכורי מעשה השדה).
* סוכות – חג האסיף (איסוף התבואה הגמורה מן השדה אל הבית).

יש המבארים מבאר כי מחזור חקלאי זה הוא משל מדויק למסלול הצמיחה הרוחני של כנסת ישראל ושל כל יהודי בפרט:

1. שלב האביב (פסח): כאשר התבואה נמצאת בשלב ה"איב", היא עדיין ירוקה ואינה ראויה למאכל אדם, אלא רק למאכל בהמה. כך היו ישראל במצרים – משוללים תורה ומצוות, שקועים במ"ט שערי טומאה, ויציאתם הייתה בחינת הצלה פיזית בלבד.
2. שלב הקציר (שבועות): בשבועות נקצרת התבואה והופכת לראויה למאכל אדם (מנחת שתי הלחם). זהו זמן מתן תורתנו, שבו קיבלו ישראל את הכלי המעצב את רוחם. אולם, שלב זה עדיין אינו סוף התהליך, שהרי מיד לאחר מכן חטאו ישראל בעגל, והלוחות הראשונים נשתברו. הקציר התבצע, אך התבואה טרם נאספה אל הבית בבטחה.
3. שלב האסיף (סוכות): לאחר ימי הרחמים והסליחות, ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם נמחלו עוונותיהם של ישראל וקיבלו את הלוחות השניים, מגיע היהודי אל תכליתו הרוחנית. כעת, התבואה הרוחנית מוגנת, שלמה ומאוספת אל תוך הבית פנימה. חג הסוכות הוא אפוא שלב השלמות של העבודה הרוחנית השנתית.

ד. סוכת ארעי: ארעיות העולם הזה מול נצחיות המצווה​

"צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי" (סוכה ב, א) – זוהי התביעה המרכזית של חג הסוכות. האדם נדרש לעזוב את קורת גגו היציבה ולחסות תחת צל הסכך הרעוע.

כאן מתעוררת תמיהה רבתי: אם הסוכה מייצגת ארעיות וחוסר יציבות, מדוע אנו משקיעים כה רב בקישוטה וביפויה (מצוות "נוי סוכה")? הרי אדם אינו נוהג להשקיע הון ומרץ בעיצוב דירה זמנית שהוא עומד לעזוב תוך ימים ספורים!

ויש לומר, כי דווקא בפרדוקס זה טמון עומק העניין. היופי וההידור שאנו מעניקים לסוכה מראים כי הארעיות הגשמית שלנו בעולם הזה הופכת לנצחית ברגע שהיא מוקדשת לשם שמים. הבית הפיזי הוא זמני וחולף, אך המצווה של "זה קלי ואנוהו" מחברת אותנו אל הנצח. אנו מקשטים את הארעי כדי להצהיר שכל קיומנו החומרי בעולם הוא זמני, ומטרתו היחידה היא לשמש כלי קיבול לקדושה.

ברוח זו מבאר החיד"א זצ"ל מדוע סוכה כשרה בשתיים וחצי דפנות ("שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח"). הלכה זו באה ללמד את האדם להסתפק במועט בענייני העולם הזה. אין צורך בבית מושלם ובדפנות חזקות ומבוצרות כדי לזכות להשראת השכינה; די במבנה מינימלי, ובלבד שהלב יהיה פתוח לקבלת אור ה'.

הספר "שפתי כהן" (על התורה) מוסיף כי שבעת ימי המגורים בסוכה רומזים לשבעים שנות חייו של האדם בעולם הזה, כפי שנאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ, י). מיד לאחר יום הכיפורים, שבו מתעורר האדם לחשבון נפש על תכלית קיומו, הוא נזרק אל הסוכה כדי לזכור שכל חייו בעולם הזה אינם אלא פרוזדור ודירת ארעי, ועליו להצטייד בצידה רוחנית לקראת כניסתו לטרקלין.

מעבר זה מן הארעי אל הקבע מתרחש בשמחת תורה. לאורך כל ימי החג אנו שוהים בסוכה הארעית, אך ביום השמיני אנו נכנסים חזרה אל הבית פנימה וחוגגים עם התורה. בכך אנו מצהירים כי לאחר שהבנו את ארעיות החומר, אנו תופסים כי הקבע היחיד והאמיתי בחיינו הוא התורה הקדושה.