היסח הדעת בברכת כהנים
מקור הדין
איתא במגילה כד: מתני' "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו", ופרש"י - לפי שהעם מסתכלין בו, ואמרינן במסכת חגיגה (טז, א): המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן, והנה תוס' [חגיגה טז.] הק' על רש"י דהטעם הזה הוא דווקא בזמן שביהמ"ק היה קיים אבל שאין ביהמ"ק ליתא להאי טעמא, לכן פי' דאף בגבולין מיתסר משום היסח הדעת ומביא ראיה לדבריו מהירושלמי [מגילה ה' ד'] דהתם א"ר יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם א"ר חגי כלום אמר אלא משום היסח אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי, מבואר דהוי מדין היסח הדעת.
וכ"פ עוד ראשונים הר"ן [על הרי"ף מגילה טו.] הביא ב' פי' וז"ל: "מפני שהעם מסתכלין בו. ואיכא תרתי חדא שאין מתכוונין כראוי לברכה ועוד שאסור להסתכל בכהנים שנושאין כפיהם מפני שהשכינה שורה בין קשרי אצבעותיהם כדאיתא בחגיגה ואף על פי כן אי אפשר לו לאדם להעמיד עצמו שלא לראות בהן כלל וכשידיו צבועות מתוך שאדם רואה בהן דבר חדוש מסתכל בהן ועובר", וכעי"ז בריבב"ן והוסיף שאע"ג דהטעם דעיניו כהות הוא דווקא בזמן ביהמ"ק אלא דגזרינן הא אטו הא, [וממילא מיושבת קו' התוס'], ובתורא"ש [מגילה שם] הוסיף נופך וז"ל: "אבל עתה שאין מברכין לישראל בשם המפורש אין עיניהם כהות, ואפ"ה אין מסתכלין בהם מפני שהקב"ה מציץ מבין קשרי אצבעותיהם, שנאמר משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים".
וכ"ה במאירי [מגילה שם] וז"ל: "המשנה הששית כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו' כוונת המשנה כשלפניה לבאר אותן הפסולין לנשיאות כפים מצד חשש שמא יסתכלו בו העם והוא שאסור להסתכל בכהנים בעוד שהם מברכין כמו שאמרו במסכת חגיגה ט"ז א' כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ומאי ניהו זה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין כפיהם ויראה לי הטעם בזה מצד העדר הכוונה בהבטתם ומפני שההבטה מצוייה באצבעותיהם של כהנים מפני שהוא דבר מחודש אצלם ונכספים לראותם החמירו בה ביותר וסעד לדברי מצאתי בתלמוד המערב אסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת מאן דלא מסתכל לא מסח דעתיה ומכאן אני אומר במה שכתבו מקצת מפרשים שלא נאסרה הבטה זו אלא במקדש שהיו מזכירין את השם שאין הדבר כן אלא בכל מקום כן ומתוך כך אמרו במשנה זו שכהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו מפני שאין העם שולטין בעצמם מלהסתכל בו וכן מי שהיו ידיו צבועות סטיס וקוצה והם עשבים ידועים אצלם שהיו מכניסין אותם בכלל הצבעים אינו נושא את כפיו ופי' בגמ' בזה שאם רוב אנשי אותה העיר מלאכתן כך מותר וכן הלכה".
אמנם בפסקי רי"ד [מגילה שם] הביא טעם נוסף וז"ל: "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. פי' שאין זה כבוד הציבור לפרוש להם ידים בעלי מומין, אי נמי שהעם מסתכלין בו.
לסיכום איתא כמה טעמים: א. עיניו כהות, ב. היסח הדעת, ג. גזרינן הא אטו הא, ד. הקב"ה מציץ מבין קשרי אצבעותיהם, ה. כבוד הציבור.
נפק"מ בין הטעמים
והנה בטורי אבן [מגילה שם] מדייק ברש"י מדוע נקט דווקא הטעם הזה משום דהיה ק' לרש"י מדוע נקטו במשנה רק ידיו ולא כמו בגמ' פניו ידיו ורגליו, אלא דודאי המשנה מדברת במקדש והטעם מפני השכינה השורה על הידים ולטעם הזה יש קפידא רק אם המומין בידים ולא בפניו ורגליו, וא"כ מק' מדוע לא נימא דגם במקדש אסור משום היסח הדעת, ותי' דנפק"מ אם נושא כפיו בציבור שכולם זריזין וכחמים כר' חגי המובא בירושלמי דאע"ג דמסתכלין אין מסיחין דעתם מ"מ במומין בידיו אסור במקדש אפילו זריזין יש חשש שמא יסתכלו, וממילא בזריזין אין את הבעיה של היסח הדעת אבל את הטעם של הסתכלות בשכינה איכא, וכעי"ז כ' בשלטי גיבורים [קכח' יז'] עי"ש.
ובשו"ת דבר אברהם [ח"א סי' לא'] יישב ע"ז יישוב נפלא [וקודם דבריו נקדים הקדמה קטנה דהנה ידוע מה שכותב בספר חרדים [פ"ד ממצות עשה התלויות בפה אות יח', הו"ד בביה"ל בהקדמה לסי' קכח'] וז"ל: "לברך כהן את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצוה", ונחלקו האחרונים בביאור דבריו דעת ההפלאה [כד:] דהמצוה של הישראלים המתברכים כמו הכהנים וכמו ביבם ויבמה דהמצווה על שניהם, וז"ל: "והוא דנלענ"ד פשוט דכמו דאיכא עשה לכהנים לברך את ישראל ה"נ איכא מצות עשה לישראל להתברך מן הכהנים, וכן מצינו בכל מקום אף על גב דבתורה אינו מפורש הצווי אלא על העושה המצוה על שניהם, כגון ביבם יבמה יבא עלי' והמצות עשה גם עלי', תדע דהא קאמר ביבמות דף כ' דדוחה לא תעשה ואיך היא עוברת על הל"ת אם אין המצוה עלי' כמ"ש תוס' בגיטין דף מ"א. שוב מצאתי מפורש בספר חרדים שכתב כן שהעשה נמי על ישראל להתברך, עכ"ל.
אמנם בשו"ת מהר"י אסאד [או"ח מו'] חלק עליו וס"ל שבוודאי אין מצוות עשה על הישראל להתברך אלא דהם רק מסייעים לכהנים לקיים את מצוותם, וז"ל אחר שהביא לשון החרדים: "נראה בהדיא כוונתו בהיפוך ממ"ש ההפלאה בשמו דהרי חשיב האיסור עשה לזר למצוה בפ"ע. מלבד זה מה שהקדים שמצוה הזר להתברך כנ"ל וע"כ כוונתו רק שהזרים הם בכלל המצוה דייק' בכלל לפי שזולתם א"א לכהנים לקיים המצוה שעליהם כה תברכו. א"כ מקבלי הברכה הם מסייעים ידי עושי המצוה. אבל משום זה לא מקרי מצוה עשה על הזרים. ומה"ט לא כתב כן ס' החרידים גם במצות פו"ר וגם לא במצות יבום שגם האשה בכלל המצוה אלא בברכת כהנים בלבד כ"כ לפי דקרא כתיב אמור להם כאדם האומר לחבירו ולא פנים נגד עורף שמעינן מיניה נמי שצריכים הציבור להסב פניהם לצד הכהנים. אם רוצים להתברך גם הם בכלל המצוה דאמור להם שצריכים להסב פניהם כו' אבל אם אין רוצים להתברך מהם ודאי אין עוברים באיסור עשה ולא כהפלאה, עכ"ל.
ובדבר אברהם [שם] ביאר את שיטת החרדים שאמנם יכול הישראל לצאת לפני הברכה ואינו מחוייב לחזר אחריה אך אם נמצא שם מצוה עליו לכוון לקבל הברכה ולא להסיח דעתו עי"ש, ויתכן שלשיטות דס"ל שיש מצווה דאורייתא גם הישראל יהיה נפק"מ עי' הערות הגריש"א עמ"ס סוטה, ועי' בספר אעלה בתמר עמ' לח' שהביא דהחזו"א פסק דלא כחרדים ואכמ"ל].
וע"פ דברי ההפלאה הנ"ל דהמצוה לישראל להתברך דמיא למצוה של הכהן לברך וכשם שהכהן מצווה לברך רק פעם אחת ביום כך מצווה על הישראל להתברך רק פ"א ביום, ומביא הדב"א ראיה מהירושלמי הנ"ל דאסור להסתכל בכהנים בשעה שמברכים משום היסח הדעת, ואם נאמר דאין שום מצוה על הישראל להתברך א"כ מה איכפת לן בהיסח הדעת שלו, אלא ע"כ שיש לו גם מצווה להתברך, ר"ל 'לכוון לקבל הברכה בשעה שהכהנים מברכים', ולכן חוששים להיסח הדעת, ואע"ג דרש"י הביא טעם אחר כמ"ש מ"מ נראה פשוט דרש"י גם סובר הטעם של היסח הדעת דהרי ודאי לא חולק על הירושלמי, אלא דלפי הבנת ההפלאה הנ"ל י"ל דמשו"ה נקט רש"י את הטעם דעיניו כהות דנפק"מ לציבור שכבר נתברכו באותו יום פ"א דמשום היסח הדעת ליכא כיון שאינם חייבים עוד ומאי איכפ"ל בהיסח הדעת דידהו אבל לטעם דעיניו כהות חוששים, ולפי מה שמייסד הדב"א בעצמו דהמצוה על הישראל היא רק לקבל הברכה בשעה שמברכין אותם אפשר וקרוב לומר דלא שייך לחלק בזה בין נתברכו ובין לא נתברכו עוד דכל זמן שמברכין אותם חייבין הם לכוון לקבל עליהם את הברכה הרי גם בפעם הראשונה לא היה עליהם חיוב להתברך ואין טעם לחלק בין נתברכו פ"א כבר ללא נתברכו עוד, עכ"ד.
ולפי דברי המהר"י אסאד נראה לענ"ד לומר שאה"נ אינם מקיימים מצוות עשה של נשיאת כפיים אבל מסייעים הם לכהנים במצוותם וא"כ כהן שיעלה עם מום לדוכן ויגרום להיסח הדעת של הישראל ימנע מהישראל לסייע לו ולא תתקיים לו המצווה דיש תנאי במצווה שיהיה ישראל מתברך.
כוונת הישראל בשעת ברכת כהנים
העולה מכל דיש איסור להסיח דעת בברכת כהנים מהברכה ומוטל על הישראל לכוון לברכה, וכ"כ הרמב"ם פי"ד מהל' תפילה: "כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם", וכ"פ השו"ע [קכח כג'], הרמב"ם מעמיד את אופן ההנהגה הראויה בברכת כהנים כעומד בתפילה ומבאר הלבוש שהרי מתפללין שיברך השם יתברך את ישראל, וכל הענין מבואר ברמב"ם שלא יהיה כאן היסח הדעת [כמבואר בכסף משנה שם], אמנם המ"ב [ס"ק פט'] כתב דכל הדין של הסתכלות בידי הכהנים מדינא הוא רק הסתכלות מרובה היכולה להביא לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי דדוקא בזמן ביהמ"ק שהיא מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפי' ראיה קצת משא"כ בזמן הזה, ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל.
ומבואר דצריך הישראל להזהר טובא שלא להסיח דעתו מהברכה, ויש להסתפק מה קורה אדם הנמצא בבית הכנסת ולא הקשיב כראוי לחלק מברכת כהנים עקב הסחת דעתו לרגע האם יצא יד"ח ברכת כהנים הרי אמרו בתוסתפא [פ"ו דמנחות] דברכות כהנים מעכבות זו את זו וא"כ אפי' ע"י חסרון תיבה אחת מפסידים כל הברכות, כתב הגרשז"א [הליכות שלמה תפילה פ"י א'] דלכאו' לדעת רבים שיש מצווה עשה על הישראל להתברך יתכן ולא יצא, וביותר אם הסיח דעתו לגמרי מהברכה ומפנה לבו לדבר אחר ובההיא שעתא אינו זוכר כלל שהכהנים עומדים כנגדו ומברכים מסתבר דלא קיים המצוה דהן אמנם דחרש המדבר ואינו שומע שפיר מקיים המצוה בזה שעומד כנגד הכהנים ומכוין להתברך היינו משום דיודע כל הזמן שהכהנים מברכים ומכוין שפיר להתברך משא"כ באחד שאינו מכוון כלל, אמנם ממשיך לומר שם דיתכן לומר דיצא ידי חובה אם לא הסיח דעתו לגמרי וקיים העשה אע"פ שלא שמע התיבה כמ"ש בהנפת סודר דאלכסדריא שאין שומעין כלל וכיון שיודעין שעכשיו עונים אמן שפיר יוצאין כיון דעכ"פ הם בכלל הברכה עי"ש.
ושם בהע' הביא דמטעם זה שצריכים הישראל לכוון לברכת כהנים לא נהגו בכמה מקומות לענות ב"ה וב"ש בשמיעת ברכת כהנים כמבואר בכמה פוסקים דבברכות שיוצאין בהם יד"ח לא עונים ב"ה וב"ש.
וכן העיר באגרו"מ [ג' יז'] וז"ל: "ולהסוברים דיש מצוה על הישראל להתברך מהכהנים אם צריכין לצאת בהברכה שמברכין הכהנים, פשוט שלא שייך ברכת הכהנים שהוא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן להישראלים המתברכין. אבל מ"מ אין לענות ברוך הוא וברוך שמו שלא יהיה ערבוב שהקפיד ע"ז הרבה בגמ' בסדר נ"כ ואין להוסיף כלום".
קושיא מהדין 'של העם שבשדות'
הנה בשו"ע [קכח' כד' – כה'] איתא דעם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה וכו' ולאחריהם נמי אם הם אנוסים כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבוא הם בכלל הברכה, וכן ביה"כ שכולה כהנים אם אין שם אלא י' כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות וכו', מבואר כאן דבר חדש שיש בברכת כהנים אופנים שהברכה של הכהנים חלה גם אם אין מי שמקבל הברכה דהעם שבשדות נחשבים כמקבלים לברכה, וא"כ מדוע לא נימא שכהן עם מומין יעלה לדוכן ויברך ולא גרע מעם שבשדות שהם לא צריכים לכוון לצאת הרי אינם יודעים כלל שהכהנים מברכים אותם ובכל אופן הברכה חלה עליהם.
אלא דזה ודאי דשונה דין עם שבשדות דזהו גדר מיוחד בברכת כהנים שהתירו לברך עליהם כיון שהם אנוסים ולא יכולים לבוא, אבל כהן בעל מום אינו יכול לעלות ולגרום שע"י שיעלה יהיה זלזול בברכה שהעם יסיחו דעתם ולא תחול עליהם הברכה מכיון שהסיחו דעתם, וביותר נראה לומר שכשיש כהן המברך וישראל המתברך המצווה מתקיימת באופן שהישראל מכוון לקבל את הברכה ואם הישראל מסיח דעתו הוא גורם שהמצווה של הכהן לא מתקיימת כראוי ממילא החסרון אצל הכהן לכן שלא יעלה, משא"כ העם שבשדות הוא אופן דיעבד שהברכה תחול אבל רק בתנאי שאין לה מפריעים.
איתא במגילה כד: מתני' "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו", ופרש"י - לפי שהעם מסתכלין בו, ואמרינן במסכת חגיגה (טז, א): המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן, והנה תוס' [חגיגה טז.] הק' על רש"י דהטעם הזה הוא דווקא בזמן שביהמ"ק היה קיים אבל שאין ביהמ"ק ליתא להאי טעמא, לכן פי' דאף בגבולין מיתסר משום היסח הדעת ומביא ראיה לדבריו מהירושלמי [מגילה ה' ד'] דהתם א"ר יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם א"ר חגי כלום אמר אלא משום היסח אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי, מבואר דהוי מדין היסח הדעת.
וכ"פ עוד ראשונים הר"ן [על הרי"ף מגילה טו.] הביא ב' פי' וז"ל: "מפני שהעם מסתכלין בו. ואיכא תרתי חדא שאין מתכוונין כראוי לברכה ועוד שאסור להסתכל בכהנים שנושאין כפיהם מפני שהשכינה שורה בין קשרי אצבעותיהם כדאיתא בחגיגה ואף על פי כן אי אפשר לו לאדם להעמיד עצמו שלא לראות בהן כלל וכשידיו צבועות מתוך שאדם רואה בהן דבר חדוש מסתכל בהן ועובר", וכעי"ז בריבב"ן והוסיף שאע"ג דהטעם דעיניו כהות הוא דווקא בזמן ביהמ"ק אלא דגזרינן הא אטו הא, [וממילא מיושבת קו' התוס'], ובתורא"ש [מגילה שם] הוסיף נופך וז"ל: "אבל עתה שאין מברכין לישראל בשם המפורש אין עיניהם כהות, ואפ"ה אין מסתכלין בהם מפני שהקב"ה מציץ מבין קשרי אצבעותיהם, שנאמר משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים".
וכ"ה במאירי [מגילה שם] וז"ל: "המשנה הששית כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו' כוונת המשנה כשלפניה לבאר אותן הפסולין לנשיאות כפים מצד חשש שמא יסתכלו בו העם והוא שאסור להסתכל בכהנים בעוד שהם מברכין כמו שאמרו במסכת חגיגה ט"ז א' כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ומאי ניהו זה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין כפיהם ויראה לי הטעם בזה מצד העדר הכוונה בהבטתם ומפני שההבטה מצוייה באצבעותיהם של כהנים מפני שהוא דבר מחודש אצלם ונכספים לראותם החמירו בה ביותר וסעד לדברי מצאתי בתלמוד המערב אסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת מאן דלא מסתכל לא מסח דעתיה ומכאן אני אומר במה שכתבו מקצת מפרשים שלא נאסרה הבטה זו אלא במקדש שהיו מזכירין את השם שאין הדבר כן אלא בכל מקום כן ומתוך כך אמרו במשנה זו שכהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו מפני שאין העם שולטין בעצמם מלהסתכל בו וכן מי שהיו ידיו צבועות סטיס וקוצה והם עשבים ידועים אצלם שהיו מכניסין אותם בכלל הצבעים אינו נושא את כפיו ופי' בגמ' בזה שאם רוב אנשי אותה העיר מלאכתן כך מותר וכן הלכה".
אמנם בפסקי רי"ד [מגילה שם] הביא טעם נוסף וז"ל: "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. פי' שאין זה כבוד הציבור לפרוש להם ידים בעלי מומין, אי נמי שהעם מסתכלין בו.
לסיכום איתא כמה טעמים: א. עיניו כהות, ב. היסח הדעת, ג. גזרינן הא אטו הא, ד. הקב"ה מציץ מבין קשרי אצבעותיהם, ה. כבוד הציבור.
נפק"מ בין הטעמים
והנה בטורי אבן [מגילה שם] מדייק ברש"י מדוע נקט דווקא הטעם הזה משום דהיה ק' לרש"י מדוע נקטו במשנה רק ידיו ולא כמו בגמ' פניו ידיו ורגליו, אלא דודאי המשנה מדברת במקדש והטעם מפני השכינה השורה על הידים ולטעם הזה יש קפידא רק אם המומין בידים ולא בפניו ורגליו, וא"כ מק' מדוע לא נימא דגם במקדש אסור משום היסח הדעת, ותי' דנפק"מ אם נושא כפיו בציבור שכולם זריזין וכחמים כר' חגי המובא בירושלמי דאע"ג דמסתכלין אין מסיחין דעתם מ"מ במומין בידיו אסור במקדש אפילו זריזין יש חשש שמא יסתכלו, וממילא בזריזין אין את הבעיה של היסח הדעת אבל את הטעם של הסתכלות בשכינה איכא, וכעי"ז כ' בשלטי גיבורים [קכח' יז'] עי"ש.
ובשו"ת דבר אברהם [ח"א סי' לא'] יישב ע"ז יישוב נפלא [וקודם דבריו נקדים הקדמה קטנה דהנה ידוע מה שכותב בספר חרדים [פ"ד ממצות עשה התלויות בפה אות יח', הו"ד בביה"ל בהקדמה לסי' קכח'] וז"ל: "לברך כהן את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצוה", ונחלקו האחרונים בביאור דבריו דעת ההפלאה [כד:] דהמצוה של הישראלים המתברכים כמו הכהנים וכמו ביבם ויבמה דהמצווה על שניהם, וז"ל: "והוא דנלענ"ד פשוט דכמו דאיכא עשה לכהנים לברך את ישראל ה"נ איכא מצות עשה לישראל להתברך מן הכהנים, וכן מצינו בכל מקום אף על גב דבתורה אינו מפורש הצווי אלא על העושה המצוה על שניהם, כגון ביבם יבמה יבא עלי' והמצות עשה גם עלי', תדע דהא קאמר ביבמות דף כ' דדוחה לא תעשה ואיך היא עוברת על הל"ת אם אין המצוה עלי' כמ"ש תוס' בגיטין דף מ"א. שוב מצאתי מפורש בספר חרדים שכתב כן שהעשה נמי על ישראל להתברך, עכ"ל.
אמנם בשו"ת מהר"י אסאד [או"ח מו'] חלק עליו וס"ל שבוודאי אין מצוות עשה על הישראל להתברך אלא דהם רק מסייעים לכהנים לקיים את מצוותם, וז"ל אחר שהביא לשון החרדים: "נראה בהדיא כוונתו בהיפוך ממ"ש ההפלאה בשמו דהרי חשיב האיסור עשה לזר למצוה בפ"ע. מלבד זה מה שהקדים שמצוה הזר להתברך כנ"ל וע"כ כוונתו רק שהזרים הם בכלל המצוה דייק' בכלל לפי שזולתם א"א לכהנים לקיים המצוה שעליהם כה תברכו. א"כ מקבלי הברכה הם מסייעים ידי עושי המצוה. אבל משום זה לא מקרי מצוה עשה על הזרים. ומה"ט לא כתב כן ס' החרידים גם במצות פו"ר וגם לא במצות יבום שגם האשה בכלל המצוה אלא בברכת כהנים בלבד כ"כ לפי דקרא כתיב אמור להם כאדם האומר לחבירו ולא פנים נגד עורף שמעינן מיניה נמי שצריכים הציבור להסב פניהם לצד הכהנים. אם רוצים להתברך גם הם בכלל המצוה דאמור להם שצריכים להסב פניהם כו' אבל אם אין רוצים להתברך מהם ודאי אין עוברים באיסור עשה ולא כהפלאה, עכ"ל.
ובדבר אברהם [שם] ביאר את שיטת החרדים שאמנם יכול הישראל לצאת לפני הברכה ואינו מחוייב לחזר אחריה אך אם נמצא שם מצוה עליו לכוון לקבל הברכה ולא להסיח דעתו עי"ש, ויתכן שלשיטות דס"ל שיש מצווה דאורייתא גם הישראל יהיה נפק"מ עי' הערות הגריש"א עמ"ס סוטה, ועי' בספר אעלה בתמר עמ' לח' שהביא דהחזו"א פסק דלא כחרדים ואכמ"ל].
וע"פ דברי ההפלאה הנ"ל דהמצוה לישראל להתברך דמיא למצוה של הכהן לברך וכשם שהכהן מצווה לברך רק פעם אחת ביום כך מצווה על הישראל להתברך רק פ"א ביום, ומביא הדב"א ראיה מהירושלמי הנ"ל דאסור להסתכל בכהנים בשעה שמברכים משום היסח הדעת, ואם נאמר דאין שום מצוה על הישראל להתברך א"כ מה איכפת לן בהיסח הדעת שלו, אלא ע"כ שיש לו גם מצווה להתברך, ר"ל 'לכוון לקבל הברכה בשעה שהכהנים מברכים', ולכן חוששים להיסח הדעת, ואע"ג דרש"י הביא טעם אחר כמ"ש מ"מ נראה פשוט דרש"י גם סובר הטעם של היסח הדעת דהרי ודאי לא חולק על הירושלמי, אלא דלפי הבנת ההפלאה הנ"ל י"ל דמשו"ה נקט רש"י את הטעם דעיניו כהות דנפק"מ לציבור שכבר נתברכו באותו יום פ"א דמשום היסח הדעת ליכא כיון שאינם חייבים עוד ומאי איכפ"ל בהיסח הדעת דידהו אבל לטעם דעיניו כהות חוששים, ולפי מה שמייסד הדב"א בעצמו דהמצוה על הישראל היא רק לקבל הברכה בשעה שמברכין אותם אפשר וקרוב לומר דלא שייך לחלק בזה בין נתברכו ובין לא נתברכו עוד דכל זמן שמברכין אותם חייבין הם לכוון לקבל עליהם את הברכה הרי גם בפעם הראשונה לא היה עליהם חיוב להתברך ואין טעם לחלק בין נתברכו פ"א כבר ללא נתברכו עוד, עכ"ד.
ולפי דברי המהר"י אסאד נראה לענ"ד לומר שאה"נ אינם מקיימים מצוות עשה של נשיאת כפיים אבל מסייעים הם לכהנים במצוותם וא"כ כהן שיעלה עם מום לדוכן ויגרום להיסח הדעת של הישראל ימנע מהישראל לסייע לו ולא תתקיים לו המצווה דיש תנאי במצווה שיהיה ישראל מתברך.
כוונת הישראל בשעת ברכת כהנים
העולה מכל דיש איסור להסיח דעת בברכת כהנים מהברכה ומוטל על הישראל לכוון לברכה, וכ"כ הרמב"ם פי"ד מהל' תפילה: "כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם", וכ"פ השו"ע [קכח כג'], הרמב"ם מעמיד את אופן ההנהגה הראויה בברכת כהנים כעומד בתפילה ומבאר הלבוש שהרי מתפללין שיברך השם יתברך את ישראל, וכל הענין מבואר ברמב"ם שלא יהיה כאן היסח הדעת [כמבואר בכסף משנה שם], אמנם המ"ב [ס"ק פט'] כתב דכל הדין של הסתכלות בידי הכהנים מדינא הוא רק הסתכלות מרובה היכולה להביא לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי דדוקא בזמן ביהמ"ק שהיא מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפי' ראיה קצת משא"כ בזמן הזה, ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל.
ומבואר דצריך הישראל להזהר טובא שלא להסיח דעתו מהברכה, ויש להסתפק מה קורה אדם הנמצא בבית הכנסת ולא הקשיב כראוי לחלק מברכת כהנים עקב הסחת דעתו לרגע האם יצא יד"ח ברכת כהנים הרי אמרו בתוסתפא [פ"ו דמנחות] דברכות כהנים מעכבות זו את זו וא"כ אפי' ע"י חסרון תיבה אחת מפסידים כל הברכות, כתב הגרשז"א [הליכות שלמה תפילה פ"י א'] דלכאו' לדעת רבים שיש מצווה עשה על הישראל להתברך יתכן ולא יצא, וביותר אם הסיח דעתו לגמרי מהברכה ומפנה לבו לדבר אחר ובההיא שעתא אינו זוכר כלל שהכהנים עומדים כנגדו ומברכים מסתבר דלא קיים המצוה דהן אמנם דחרש המדבר ואינו שומע שפיר מקיים המצוה בזה שעומד כנגד הכהנים ומכוין להתברך היינו משום דיודע כל הזמן שהכהנים מברכים ומכוין שפיר להתברך משא"כ באחד שאינו מכוון כלל, אמנם ממשיך לומר שם דיתכן לומר דיצא ידי חובה אם לא הסיח דעתו לגמרי וקיים העשה אע"פ שלא שמע התיבה כמ"ש בהנפת סודר דאלכסדריא שאין שומעין כלל וכיון שיודעין שעכשיו עונים אמן שפיר יוצאין כיון דעכ"פ הם בכלל הברכה עי"ש.
ושם בהע' הביא דמטעם זה שצריכים הישראל לכוון לברכת כהנים לא נהגו בכמה מקומות לענות ב"ה וב"ש בשמיעת ברכת כהנים כמבואר בכמה פוסקים דבברכות שיוצאין בהם יד"ח לא עונים ב"ה וב"ש.
וכן העיר באגרו"מ [ג' יז'] וז"ל: "ולהסוברים דיש מצוה על הישראל להתברך מהכהנים אם צריכין לצאת בהברכה שמברכין הכהנים, פשוט שלא שייך ברכת הכהנים שהוא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן להישראלים המתברכין. אבל מ"מ אין לענות ברוך הוא וברוך שמו שלא יהיה ערבוב שהקפיד ע"ז הרבה בגמ' בסדר נ"כ ואין להוסיף כלום".
קושיא מהדין 'של העם שבשדות'
הנה בשו"ע [קכח' כד' – כה'] איתא דעם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה וכו' ולאחריהם נמי אם הם אנוסים כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבוא הם בכלל הברכה, וכן ביה"כ שכולה כהנים אם אין שם אלא י' כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות וכו', מבואר כאן דבר חדש שיש בברכת כהנים אופנים שהברכה של הכהנים חלה גם אם אין מי שמקבל הברכה דהעם שבשדות נחשבים כמקבלים לברכה, וא"כ מדוע לא נימא שכהן עם מומין יעלה לדוכן ויברך ולא גרע מעם שבשדות שהם לא צריכים לכוון לצאת הרי אינם יודעים כלל שהכהנים מברכים אותם ובכל אופן הברכה חלה עליהם.
אלא דזה ודאי דשונה דין עם שבשדות דזהו גדר מיוחד בברכת כהנים שהתירו לברך עליהם כיון שהם אנוסים ולא יכולים לבוא, אבל כהן בעל מום אינו יכול לעלות ולגרום שע"י שיעלה יהיה זלזול בברכה שהעם יסיחו דעתם ולא תחול עליהם הברכה מכיון שהסיחו דעתם, וביותר נראה לומר שכשיש כהן המברך וישראל המתברך המצווה מתקיימת באופן שהישראל מכוון לקבל את הברכה ואם הישראל מסיח דעתו הוא גורם שהמצווה של הכהן לא מתקיימת כראוי ממילא החסרון אצל הכהן לכן שלא יעלה, משא"כ העם שבשדות הוא אופן דיעבד שהברכה תחול אבל רק בתנאי שאין לה מפריעים.
