הלכה לתשב"ר - ג'

אחר שהודנו ושיבחנו את מלכנו האהוב על תורתו הקדושה שנתן לנו, על הגוף המופלא והנשמה הטהורה שבאמצעותם אנו יכולים לעבוד אותו יתברך, אנחנו מברכים עוד ברכות שבהם אנחנו משבחים את מלכנו יותר בפרטות על הדברים המופלאים שברא בעולם ונתן לנו.

"בא"ה אמ"ה אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה".

בברכה זו אנו משבחים את השי"ת, על שנתן לשכוי בינה להבחין בין היום לבין הלילה.

ו"שכוי" שני ביאורים לו, אחד ש"שכוי" היינו הלב, והלב הוא המבין, וע"י הבינה האדם יודע להבחין בין היום ובין הלילה.

והנה, יכול האדם לשאול, הרי זה דבר פשוט מאוד להבחין בין היום ללילה, ביום יש אור ובלילה חושך, ואם כן כל אדם ואפילו הבהמה מבחינה בין היום ללילה.

אבל האמת, שאם לא שהבורא ב"ה היה נותן לנו בינה, אזי גם בדבר פשוט זה לא היינו יכולים להבחין, ורק ע"י הבינה יש בנו את האפשרות להבחין בין היום ללילה, ובשבח זה אנו משבחים אפי' על הבינה המועטת הנצרכת לכך.

והביאור השני ב"שכוי" הוא ש"שכוי" הוא התרנגול, והתרנגול יודע להבחין בעלות השחר שבא היום, ואפי' שעדיין יש חושך וא"א לראות בעינים רגילות שבא היום, וכאשר התרנגול מבחין בעלות השחר מיד היא קורא, וע"י קריאתו האדם מתעורר משנתו, וגם על כך אנו משבחים לבורא עולם שברא לנו אפי' מי שיעיר אותנו בבוא הבוקר.

וא"כ בברכה זו אנו משבחים לבורא ב"ה על שברא באדם בינה, ועל שברא את כל אשר נצרך לו האדם, ואפי' מי שיעיר אותו בבוקר.

ואחר ברכת "הנותן לשכוי בינה", אנחנו מברכים את בורא כל עולמים, בא"ה אמ"ה "שלא עשני גוי".

ובברכה זו אנחנו משבחים ומודים לבורא ב"ה על שגמל עמנו חסד עצום, וזיכה אותנו להוולד יהודים!

וגם הגוי הוא בן אדם, אבל כל ההבדל בינו לבין הבהמה הוא שלבהמה אין שכל והיא לא מדברת, ואילו לגוי יש שכל והוא גם מדבר, אבל מלבד זה אין בינו לבין הבהמה הבדל.

ואילו אנחנו היהודים, בנו בחר בורא עולם שנהיה לו לעם, ולנו הוא קרא "בנים", ורק אנחנו בניו, ואנחנו היחידים מכל העולם שיכולים להידבק בו, ומלבד המעלה הגדולה הזו, אנחנו זכינו שנתן לו את תורתו הקדושה, וקירבנו לעבודתו! רק לנו יש את הזכות העצומה לעבוד את ה' יתברך! הגוים אינם יכולים לעבוד אותו, אין להם מצוות, ואין להם את התורה הקדושה, ורק אנחנו זכינו לזה!

ולכן אנחנו מברכים בשמחה עצומה ומשבחים ומודים לאבינו האוהב על המתנה הנשגבה שנתן לנו - "שלא עשני גוי"!

כי גם את הגוי החשוב ביותר, והחכם ביותר, והעשיר ביותר, ואפילו אם הוא מלך גדול, עדיין אי אפשר כלל להשוות אותו אל היהודי ואפילו הפשוט ביותר, והרי זה כמו האריה שהגם שהוא מלך החיות, עדיין זה ברור לכל בר דעת שאינו מתקרב למעלת האדם, ואפי' לאדם הכי הכי פשוט, ואותו הדבר הגוי, אפילו אם הוא מלך גדול חשוב חכם ועשיר, עדיין איננו מתקרב כלל למעלת היהודי, ואפי' היהודי הכי פשוט!

אשרינו! מה טוב חלקנו! ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתינו - שלא עשני גוי!

ואחר שברכנו בשמחה רבה "שלא עשני גוי", אנחנו ממשיכים ומשבחים ומודים לה' יתברך "שלא עשני עבד" והכוונה ל"עבד כנעני", (דהיינו גוי שהיהודי קנה אותו שיהיה לו לעבד, והטביל אותו, ואכמ"ל.) ועבד כנעני זה הוא אמנם יהודי, אבל הוא יהודי הקרוב לגוי, ואסור לו להתחתן עם יהודיה, והוא חייב במצות רק כמו אשה ולא כמו האיש היהודי, וגם על זה אנחנו משבחים ומודים לבורא ב"ה שעשה אותנו יהודים גמורים! ולא רק יהודים הקרובים לגוי, כי אנחנו שמחים שזכינו להוולד יהודים גמורים החייבים בכל מצוות ה'.

ואחרי שבירכנו ושיבחנו את הבורא ב"ה על שעשה אותנו יהודים גמורים, אנחנו מברכים ומשבחים "בא"ה אמ"ה של עשני אשה".

והנה, האשה אע"פ שהיא יהודיה, עדיין איננה מחויבת בכל מצות ה', (כי היא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא) ואנחנו כ"כ שמחים ומודים לה' יתברך שמלבד זה שזכינו להיות יהודים גמורים גם זכינו שאנחנו מחוייבים בכל מצוות הבורא ב"ה.

כמה שאנחנו שמחים בזה שאין מצווה שאנחנו פטורים ממנה, אלא חייבים בכל מצוות ה'! אשרינו מה טוב חלקנו!

(והנשים נוהגות לברך "שעשני כרצונו", ובזה הן מקבלות באהבה את רצון השי"ת שברא אותן כפי שהוא יתברך רצה, ואפילו שהן גם רוצות להיות חייבות בכל מצות ה', אבל הן יודעות שרצון ה' יתברך יותר חשוב מרצונן, והן מקבלות את רצונו יתברך שמו באהבה!)

אחר שהודינו ושיבחנו לממ"ה הקב"ה על שזיכנו להיות בני חורין המחוייבים בכל מצוותיו ב"ה, אנו מוסיפים להודות ולשבח לבורא כל עולמים על הכלים המופלאים שנתן לנו לעבודתו ב"ה, וחכמתו המופלאה שבה ברא אותנו.

וע"י שאנו שבים ומודים על דברים אלו בכל יום, מתחזקת ומתווספת בנו האמונה השלמה בבורא כל עולמים, שלולא שהיה מחייה אותנו בכל רגע, לא היה ביכולתינו לעשות מאומה, ואפילו לא להזיז במעט את האבר הקטן שבנו, או לעשות פעולה ואפילו הקלה ביותר, כי כל הכוח שיש בנו אין זה אלא מחמת שהוא יתברך שמו ברחמיו העצומים ובחסדיו המרובים משפיע בנו את הכוח לפעול את אשר אנו פועלים, ומתחזקים אנו באמונה תמימה ושלמה שהוא ואין בלתו הנותן לנו כוח לעשות חיל!

והברכה הראשונה שאנו מברכים בסדר ברכות אלו, היא ברכת, "בא"ה אמ"ה פוקח עורים".

ובברכה זו אנו מודים ומשבחים לבורא ב"ה על שהוא יתברך פוקח את עינינו, והיינו שהוא ב"ה נותן בנו את כוח הראיה, וכל היכולת שיש בנו לראות דבר מה, אי"ז אלא משום שהוא ית"ש נותן בנו את הכוח לראות! ולולא שהיה נותן לנו את כוח זה, לא היה כלל באפשרותנו לראות מאומה.

וראוי ליתן לב, שאין אנו מברכים את ברכה זו בלשון עבר - "אשר פקח את עינינו", אלא בלשון הווה, "פוקח עורים", והיינו שבכל רגע שאנו יכולים לראות בעינינו, אין זה אלא משום שהוא ית"ש מחיה בנו ונותן לנו את הכוח לראות, ובאמת שמטעם זה היה ראוי שבכל עת ובכל שעה שאנו רואים, נהלל ונודה ונשבח לבורא כל עולמים על שנותן לנו את הכוח לראות, והטעם שבאמת אין אנו מברכים אלא לאחר השינה הוא שתיקנו חז"ל לברך את ברכה זו בשעה שבה ניכר שהבורא ב"ה נתן לנו את כוח זה, וזה ניכר בשעה שאנו קמים משנתינו, כי בזמן שאנו יישנים אין אנו רואים בעינינו, ובזמן שאנו פוקחים את עינינו לאחר השינה, מחזיר בנו הבורא ב"ה את הכוח והיכולת לראות.

ועל זה אנו מודים ומשבחים לבורא ב"ה, שהוא לבדו "פוקח עיוורים" ונותן לאדם את הכוח לראות.

אחר ברכת "פוקח עיוורים" אנחנו מברכים ומשבחים ומודים לבורא עולם: בא"ה אמ"ה מלביש ערומים.

וכמה חלקים יש שעליהם אנו משבחים בברכה זו, ראשונה שבהם, על שבורא עולם נתן לנו את הבגדים, והיינו שאת החומרים מהם יצרו את הבגדים, את הפישתן את הצמר ואת שאר החומרים שמהם אנו יוצרים בגדים הוא ית"ש ברא.

ואחר שברא ברחמיו את החומרים שמהם יוצרים את הבגדים, הוא ית"ש גם נתן לבני האדם את החוכמה איך ליצור מאותם חומרים בגדים, ואת הכוח והיכולת ליצור אותם, וכך יש לנו בגדים.

זאת ועוד שדבר זה שהבגדים מחממים גם הוא חסד הבורא, כי היה יכול להיות שאדם ילבש בגדים והם לא יחממו אותו, (וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה – 'ויכסו בבגדים ולא יחם לו' (מלכים א')), וגם על כך אנו מודים לבורא עולם, על שנתן לנו בגדים, והם מחממים אותנו.

ואחר ברכה זו אנו מברכים: בא"ה אמ"ה מתיר אסורים, ואסורים ביאורו 'קשורים'.

נדמיין לעצמנו שאנחנו קשורים ואזוקים בחבלים חזקים, עד שאין באפשרותינו להזיז כלל יד או רגל, ואפי' לא אבר קטן.

והאמת שכך הם הדברים, שבאמת אנחנו כמו קשורים ואזוקים, ואין לנו שום אפשרות להזיז אפי' אבר קטן, ורק שהוא ברחמיו העצומים פותח לנו את הקשרים, ונותן לנו את הכוח והיכולת שנוכל להזיז את אברינו.

וע"כ אנו מודים ומשבחים ומברכים למלכנו האהוב, ממ"ה הקב"ה: בא"ה אמ"ה מתיר (פותח) אסורים (קשורים).

הברכה הבאה שאנו מברכים ומשבחים לבורא ב"ה היא ברכת "בא"ה אמ"ה זוקף כפופים".

שהרי זה שאנו זקופים ועומדים אינו פשוט, כי היינו יכולים להיות כמו הבהמות ושאר הברואים מלבד האדם שהם כפופים, ואינם יכול להעמד, ורק האדם יכול להיות זקוף לגמרי, וע"ז אנו מודים ומשבחים לבורא ב"ה "בא"ה אמ"ה זוקף (-והיינו מעמיד, שאנו עומדים זקופים, ישרים), כפופים" (-דהיינו מי שאינו עומד זקוף וישר).

ואחר ברכה זו אנו מברכים "בא"ה אמ"ה רוקע הארץ על המים", ופירוש ברכה זו, שהבורא ב"ה מתח את הארץ והיינו את האדמה, על המים, והיינו שמתחת הקרקע שעליה אנחנו עומדים יש מים (מי התהום), והוא חסד הבורא ב"ה שאנחנו יכולים לעמוד על האדמה היבשה, והצמחים וכל שאר היקום יכולים להתקיים, והוא חסד ה', שהרי הוא ברצונו היה יכול לברוא את העולם בצורה שונה, שבה לא היה לנו אדמה נוחה ללכת עליה, וכן האדמה היתה יכולה להיות בוץ, אבל בורא עולם ברחמיו העצומים על ברואיו ברא את העולם בצורה נפלאה שיהיה לאדם נוח להלך עליה.

ועל כך אנו מודים ומברכים ומשבחים לבורא ב"ה "בא"ה אמ"ה רוקע (-מותח) הארץ (-האדמה) על המים" (-על מי התהום).

והברכה הבאה שאנו מברכים ומשבחים לבורא עולם, היא ברכת "בא"ה אמ"ה שעשה לי כל צרכי", ובברכה זו אנו משבחים לבורא ב"ה על שנתן וברא לנו את כל הדברים שאנו נצרכים להם, והיינו שהבורא ברחמיו על ברואיו ברא לאדם את כל הדברים שהוא נצרך להם.

ובגמרא (ברכות ס') אמרו חז"ל, שברכה זו נתקנה בעיקרה לברך בשעה שלובש את נעליו, ואמנם שהיום אין נוהגין כן, אך מדברי הגמ' אנו למדים שברכה זו נתקנה על שהבורא ב"ה נתן לנו את החוכמה להכין נעליים, ואע"פ שגם ללא המנעלים היה יכול האדם להתקיים אבל אם אכן לא היה לאדם מנעלים א"כ היה לו פחות נוח, וזה חסד ה' שנתן לנו את כל צרכינו, ואפי' מנעלים לרגלינו.

ועל כן אנו מברכים "בא"ה אמ"ה שעשה לי כל צרכי (-כל מה שאני צריך, ואפילו דברים שהייתי יכול להסתדר בלעדיהם).

והברכה הבאה שאנו מברכים היא ברכת "בא"ה אמ"ה המכין מצעדי גבר".

ופירוש ברכה זו שאנו מברכים ומשבחים לבורא ב"ה שהוא ב"ה העמיד ונתן לנו את כח ההליכה.

וכמה מעלות טובות וחסדים עצומים יש בדבר זו שאנו יכולים ללכת.

ראשית שיש לנו רגלים שבהם אנו יכולים להלך.

והנה, הרגלים מורכבים מכמה חלקים שע"י כלל החלקים אנחנו יכולים להלוך בנוחות.

יש את החלק מהברך ולמעלה, שנקרא בלשון התורה "ירך", והחלק מהברך ולמטה עד הכף הרגל שנקרא בלשון התורה "רגל" או "שוק", והברך עצמו שבלשון חז"ל נקרא "ארכובה".

וע"י כל החלקים המורכבים יחדיו בחכמתו המופלאה של בורא כל עולמים, אנחנו יכולים להזיז את הרגל וללכת.

ולא רק רגל אחת יש לנו, אלא שתי רגלים, וע"י שיש לנו שתי רגלים אנחנו יכולים לעמוד וללכת ולרוץ, וזהו חסד של הבורא ב"ה.

ואף כף רגל ברא בנו הבורא ב"ה, שע"י כף זו אנו יכולים להעמיד את הרגל בנוחות על הארץ בלא שיכאב לנו כל הרגל.

ועוד מעלה טובה למקום עלינו, שנתן לנו את היכולת לאזן את עצמינו, וגם זה הוא פלא גדול, שהרי אם ניקח בובה בדמות האדם, נצטרך לטרוח הרבה שנוכל להעמיד אותה שלא תיפול, וביותר אם נרצה שתוכל ללכת.

ועל כל חסדי הבורא ב"ה שברא בחכמה מופלאה את זה שנוכל להלך אנו מברכים ומשבחים לבורא ב"ה, "בא"ה אמ"ה המכין (-שהעמיד ונתן לנו את הכוח) מצעדי (-צעדים, והיינו היכולת להלך) גבר" (-האדם, והיינו שנתן לאדם כוח להלך).

ואח"כ אנו מברכים "בא"ה אמ"ה אוזר ישראל בגבורה".

והנה, ברכה זו ניתקנה לברך אותה בשעה שחוגר את האבנט (-חגורה), ולפי"ז ביאור הברכה שהצורה המתוקנת והמושלמת שבה מתלבש האדם, היא באופן שהוא חוגר אבנט, והנה אומות העולם אין להם שום הכרח וצורך לחגור חגורה, והיחידים שבהם שנצרכים לחגורה הם הגיבורים היוצאים להילחם, שהם צריכים לחגור עצמם כדי שלא להיתקל, אך מי שאינו יוצא להילחם אין לו צורך בלבוש זה.

ואילו ישראל עם קדושים, שבנו בחר הבורא ב"ה, ולנו נתן את התורה הקדושה, ואותנו ציווה שנקיים את מצוותיו בקדושה יתירה, וחלק מדיני קדושה זו היא שנפריד בין ליבנו לערוה, ועל כן אנו צריכים לחגור חגורה, כדי שנפריד בין ליבנו לערוה, (ואמנם שגם בשאר דברים המפסיקים בין ליבנו לערוה סגי וגם הם נחשבים כאבנט לענין זה), וע"כ כל ישראל עם קדושים לבושים בצורה המתוקנת והמושלמת.

ועל כך אנו מברכים ומשבחים לבורא ב"ה "בא"ה אמ"ה אוזר (-קושר) ישראל בגבורה" (-והיינו חגורה, שהיא לבוש הגיבורים).

והברכה הבאה שאנו מברכים "בא"ה אמ"ה עוטר ישראל בתפארה".

וביאור ברכה זו דומה לקודמת, שישראל עם קדושים לבושים בצורה המתוקנת והמושלמת, ומעטרים ראשיהם בתפארה, ע"י שהם מכסים ראשיהם, וכמו המלך שלובש כתר, אף לנו יש את הכיפה הקדושה, שהיא עטרת תפארת המכסה את ראשינו, ועל ידה אנו זוכים ליראת שמים, ויהודי שאין לו כיסוי ראש, אינו יכול לדבר ולומר דברים שבקדושה, וע"כ אנו מחוייבים בתפארת זו, וע"כ אנו משבחים ומודים למלכנו האהוב שבחר בנו, ורומם ופיאר אותנו, "בא"ה אמ"ה עוטר (-מקיף) ישראל בתפארה" (-שע"י הכיסוי ראש אנחנו יותר מרוממים, ולבושים כאנשים מיוחדים, ולא כסתם אדם מהשוק).

והברכה הבאה שאנו מברכים, "בא"ה אמ"ה הנותן ליעף כח".

ובברכה זו אנו מודים ומשבחים לבורא ב"ה, על הנס והפלא העצום שבלילה כאשר אנחנו הולכים לישון אנו מפקידים בידי הבורא ב"ה נפש עייפה ולאה מהעבודה הקשה שעבדנו כל היום, ובבוקר הבורא ב"ה מחזירה לנו שלווה ושקטה מלאה בכוחות חדשים, והוא פלא עצום, שהרי האדם כאשר הוא משאיל לחברו כלי כדי שחברו יוכל להשתמש בו, החבר מחזיר את הכלי כאשר הוא יותר בלוי ומשומש, ואילו אנחנו מפקידים את נפשנו בידי הבורא ב"ה, והוא ברחמיו מחזירה לנו עם כוחות חדשים.

וזה שהשינה נותנת לאדם העייף כוח חדש, הוא נס ופלא שברא הבורא ב"ה, ולא זו בלבד, אלא זה שבמהלך היום יש לנו כוח ואנחנו לא מתעייפים ברגע, גם זה מחסדי הבורא ב"ה, וע"כ אנו מברכים למלכנו האהוב, "בא"ה אמ"ה הנותן ליעף (-עיף, והיינו האדם העייף) כוח".

ואחר ברכה זו אנו מברכים "בא"ה אמ"ה המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי".

והנה, חוש הראיה הוא החוש היחיד שאינו פועל בשעה שהאדם ישן, שהרי אף אדם שישארו עיניו פתוחות בשעה שהוא ישן הוא לא יוכל לראות, ואילו שאר כוחות האדם פועלים אף בשעה שהוא ישן, שהרי הוא שומע, ואף יכול לדבר תוך כדי שינה, וכן שאר החושים פועלים אף בשעה שהאדם ישן, ואילו חוש הראיה, אינו פועל בשעה שהאדם ישן, וע"ז אנו מברכים להקב"ה, שמעביר את השינה מעינינו, וכך אנו שוב יכולים לראות.

ואמנם אף בשעה שהאדם מתעורר, עדיין לא מיד נפקחות עיניו, אלא לוקח עוד מעט זמן שבו האדם מתנמנם, ובזמן זה עפעפיו עדיין עצומות, ועל שני פעולות אלו אנו מברכים ומשבחים לבורא ב"ה, "בא"ה אמ"ה המעביר שינה מעיני (-וממילא מחזיר לנו את חוש הראיה), ותנומה (-והיינו אחר שהאדם מתעורר אך עדיין מתנמנם) מעפעפי" (-שגם את השינה מעביר מעינינו וגם את התנומה מעביר מעפעפינו וכך האדם מתעורר לגמרי).

ואחר ברכות הללו, אנו מתחננים על נפשותינו, ומתפללים לאבינו אב הרחמן שיסיר מעלינו את כל הדברים המונעים אותנו מעבודתו ית"ש, ויתן לנו את הכוח והדברים הנצרכים שיעזרו לנו בעבודתו ב"ה, וכך אנו מתפללים:

ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלקי אבותינו, שתרגילנו בתורתך, -והיינו שלימוד התורה הקדושה וקיום הילכותיה יהיה ברגילות אצלינו, שנהיה רגילים בכך, וממילא לא נתקשה בכך, וכשם שאין האדם מתקשה בדברים שהוא רגיל בהם ודבקנו במצותך, -והיינו שנהיה כמו דבוקים במצוותיך, ולא נוכל להיפרד מלקיים את ציויך הקדושים ואל תביאנו לא לידי חטא, ולא לידי עבירה ועון, -והיינו שלא יגרם לנו לעבור ח"ו על מצוותיך שלא ברצוננו, והיינו שיבוא לידינו חלילה חטא שלא ברצונינו, וכגו' שחלילה נראה שלא ברצונינו דבר שלא כרצונך ב"ה, וחלילה שלא נבוא מהשוגג של החטא למזיד והיינו עבירה ועון ולא לידי נסיון, -והיינו שלא יבוא חלילה לידינו נסיון לעבור על רצונך ב"ה, ולא לידי בזיון -והיינו שחלילה. אם לא נעמד בנסיון, וח"ו ח"ו נכשל, הרי שאין בזיון גדול מהאיש היהודי שאינו ממלא את תפקידו, ואינו עושה את רצון הבורא בה, ואל תשלט בנו יצר הרע, -והיינו שהיצר הרע שנמצא בנו ורוצה שח"ו נעבור על מצותיך לא ישלוט בנו ח"ו ונעבור על רצונך ח"ו והרחיקנו מאדם רע, ומחבר רע -ואף זה אנו מתחננים על נפשותינו שיצילנו הבורא ב"ה מאדם רע ומחבר רע, כי הם המכשולים הגדולים לאדם, ואדם שח"ו יש לו חבר רע יכול להיכשל וליפול לעמקי שאול רח"ל, ודבקינו ביצר הטוב ובמעשים טובים -והיינו שנקשיב רק לעצת היצר הטוב, ונהיה דבקים בדרך הטוב, ונהיה דבקים במעשים טובים, שכל פעולותינו ומעשינו יהיו רק מעשים טובים, וכוף את יצרנו להשתעבד לך -והיינו שנזכה לכופף את יצרנו הרע, ולא להקשיב ולא לשמוע לעצותיו הרעות אלא נהיה משועבדים ועבדים נאמנים לך ותננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעינך ובעיני כל רואינו -והיינו שנמצא חן בעינך, ותתנהג עמנו בחסד וברחמים, וכן נמצא חן בעיני ברואיך, ואף הם ינהגו עמנו בחסד וברחמים ותגמלנו חסדים טובים -והיינו תעניק לנו ברחמיך לפנים משורת הדין, ותשפיע עלינו חסדים שגלויים בעיניך שהם טובים לנו, -ואנו חותמים הברכה בא"ה הגומל -שנותן לפנים משורת הדין, חסדים טובים לעמו ישראל.