הלל דחנוכה

מהות ההלל בחנוכה

הנה מבואר בגמ' בערכין י. דאמר ר"י משום ר"ש בר יהוצדק יח' ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה וכו', ונפסק בשו"ע סי' תרפג' ס"א "כל שמונת ימי חנוכה גומרין את ההלל", וטעם ההלל בחנוכה כתב הב"י: א) כתב השבלי הלקט (קעד) שהטעם משום דחלוק בנרותיו כל יום חלוק משלפניו הרי הוא כחג שחלוק בקורבנתיו, ב) ועוד טעם אחר לפי שהנס נתחדש בכל יום ג) ועוד שהרי קוראים בנשיאים ובכל יום נשיא שלו חלוק משל חבירו א"כ כל נשיא צריך לגמור ההלל על קורבנתיו ואין ראוי לחדש קריאה בלי קריאת הלל, ד) ובערוך השולחן (ס"א) הוסיף עוד טעם ע"פ מ"ש השו"ע (תר"ע ס"ה) שבזמן גזירות מלכות חשמונאי בטלו גם מלהקריב קרבנות בחג הסוכות ובשמיני עצרת ולכן כנגד זה עושים שמונה ימי חנוכה וגומרים את ההלל כמו בסוכות.

ובמהות ההלל בחנוכה ביאר באריכות בעמק ברכה (עמ' קכב') דהנה בחנוכה נעשו ב' ניסים א. הניצחון במלחמה וזהו הנס העיקרי כמו שאומרים בנוסח של על הניסים כשעמדה מלכות יון וכו' ב. נס פך השמן, וא"כ קשה למה בגמ' מבואר שגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום ולא מבואר שזה היה דרך נס ופלא, וכן קשה הפוך בנוסח של על הניסים לא מוזכר כלל הענין של נס פך השמן רק מסיימים והדליקו נרות בחצרות קדשך?,

אלא דנראה לבאר דיש לחקור בכל עניני חנוכה והיינו הלל והודאת על הנסים והדלקת הנר וברכותיה אם כולם בנוים על יסוד שני הדינים ביחד או אפשר דחלוקים הם בעיקר יסוד תקנתם ואיכא מה שהוא בנוי רק על יסוד נס אחד ולא על נס הב' וכן להיפוך וצ"ע ובירור,

והנה אמירת ההלל עיקר תקנתו משום דין שירה על הנס ולדעת הבה"ג הוי מדאורייתא ובכלל מנין המצות וכן משמע מהרי"ף בפ' במה מדליקין דהלל בחנוכה הוי דאורייתא, ולדעת הרמב"ם הוי מדרבנן והרמב"ן בסה"מ בשורש א' האריך בזה עי"ש, וע"ע לקמן,

ולכאו' צ"ע בעיקר דין זה דאיזה חילוק יש בין טבע לנס ולמה כשאנו מקבלים טובות הטבע אין אנו מחויבין בשירה אלא בברכת הודאה כגון ברכת הטוב והמטיב ועוד ברכות אחרות של הודאה כמבואר בפ' בתרא דברכות הא כל דרכי הטבע הם נס ממש ולא ניסים רגילים אלא ניסים נפלאים[1] כמו שאנו אומרים בתפלה נודה לך ונספר תהלותיך על ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ובברכת אשר יצר אנו אומרים רופא כל בשר ומפליא לעשות, הרי שדרך הטבע כזה הוא פלא ממש, והחילוק הוא רק שבדרכי הנס אנו מכירים את יד השם הגדולה, ובדרכי הטבע אין אנו מכירים את יד השם רק מאמינים ויודעים שכן הוא, אבל באמת הם ניסים נסתרים והכל מהשם הוא, וא"כ קשה דלמה אין אנו מחויבין בשירה גם על דרכי הטבע,

אך נראה דזה גופא מה שבדרכי הטבע אין אנו מכירין את יד השם רק מאמינים ויודעים ובדרכי הנס אנו רואין ומכירין את יד השם הגדולה וא"כ נמצא דבנס לבד טובות השם ניתוסף בו נמי גבורות השם ומשום זה הוא דחייבין בשירה ומעתה החילוק מבואר דעל טובות השם אנו חייבין בהודאה ועל גבורות השם אנו חייבין בשירה וזהו דין שירה על הנס, אך עדיין צ"ע אם סגי לדין שירה על הנס בגבורות השם גרידא או צריך ג"כ טובות השם ונפ"מ בזה אם יעשה השם לנו איזה נס או מופת אשר לא יצא לנו שום הטבה מזה אם חייבין בשירה על נס כזה? ומוכיח מהגמ' במגילה שצריך בדין שירה גם הטבה וגם גבורת ה' כמו שרואים בפורים שלא אומרים הלל דאכתי עבדי אחשורש אנן, וממילא הטבה אינה שלימה, וכ"מ בדברי מרן הגרי"ז עי"ש,

וזהו פירוש הודאת על הניסים כשעמדה מלכות יון הרשעה - להשכיחם תורתך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם - ולא בדרך טבעי אלא מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים - והיינו בדרך נס והתוצאה מזה היתה שתים: "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמיך" - היינו גבורות ה', "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה" - והיינו הטבות ה', ולפיכך קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל להודות על הטבות ה' ולהלל על הגבורות ה',

נמצא לפ"ז דהדין הלל בחנוכה אינו אלא על נס נצחון החשמונאים שהיו בו תרתי גבורות וטובות ה' אבל על הנס של פך השמן אין בו חיוב הלל כיון שלא היו בו הטבות ה' וכ"ש ברכת ההודאה של על הניסים ודאי דאינה אלא על הנס הנצחון החשמונאים ולא על הנס של פך השמן דהא הודאה אינה אלא על טובות ה' אבל הדלקת הנר וברכתה פשוט הוא דאינה אלא על הנס של פך השמן, וברכת שעשה ניסים וכו' נראה גם דאינה על הנס של פך השמן כמ"ש שענין הברכה הוא הראיה שאחד שהדליק יכול לברך אותה משום שזה כמו הברכה שרואים מקום שנעשה בו ניסים לישראל שמברך ברכת הראיה שרואה את הנר נזכר בנס ואפשר דברכה זו נכלל נמי הנס של פך השמן אבל ודאי שעיקרה היא על הנצחון במלחמה, עכ"ד העמק ברכה וע"ע שם שהאריך.

מבואר מד' שההלל בחנוכה הוא על ב' דברים על גבורות ה' שהיו בניסים ועל ההטבה שיצא לנו מהניסים, ואם היה חסר בחנוכה משהו מהטבה או מהנס לא היו אומרים הלל.

ולענ"ד מבואר מד' יסוד גדול דהלל לא יכול לבוא על דבר שהוא לא שלם הלל מגיע מדין שירה ושירה זה שלימות[2] (שיר פי' עיגול שלם), שיש רק גבורה בלי הטבה א"א לשיר וכן להיפך, לכן חנוכה יש בה בחינה של שלימות שגם גבורת ה' וגם הטבה שניצלנו מהיונים, וזה שלימות ואנו רואים שיש ענין בחנוכה לשיר על הסעודה כדי להפוך אותה לסעודת מצווה זה גם מגיע מאותו ענין סעודת הודאה בלי שירה אינה שלימה,

והנה במהר"ל (גבורת ה' הקדמה שניה) מבואר לגבי הגמ' שהאומר הלל בכל יום הר"ז מחרף ומגדף יסוד נוסף במהות ההלל וז"ל: וזה שאמרו (שבת קיח:) האומר הלל בכל יום כאלו מחרף ומגדף פירוש כי ההלל תקנו על הנסים ועל הנפלאות שהשם יתברך עושה בעולמו ומי שאומר הלל בכל יום כלומר שהוא יתברך עושה נסים בכל יום מחרף ומגדף שהרי אומר כאלו העולם אינו נוהג על הסדר והכל שלא כטבע ושלא כסדר הראוי לפי מנהגו של עולם ואין זה חכמה וסדר אל הנבראים שנבראו בשמו ואין ספק שזהו חרוף, אלא אם שנוי הטבע והנס הוא בזמן מן הזמנים ואין זה תמידי דודאי אם הוא בזמן אחד אין זה יציאה מן מנהגו של עולם אבל אם אומר ההלל בכל יום הרי לא היה לעולם סדר מסודר ואין לנמצאות קיום, עכ"ל. מבואר מד' שלא שייך לומר הלל על טבע אלא אך ורק על ניסים ונפלאות שיש בהם גבורות ה' ואין קשר להטבות ממנו כי הטבה יש כל הזמן ועל זה לא אומרים הלל כי שירה והלל חייב לבוא על דבר שאינו טבעי דבזה טמון שלימות כמ"ש המהר"ל (נצח ישראל פרק מג') כי הנס הוא מורה כי הנהגת העולם שלא בטבע וזהו שלימות העולם כאשר הוא יוצא מן הטבע ונוהג בהנהגה בלתי טבעית והאדם כאשר הוא בשלימות הגמור אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות,

כי שירה הפורצת מן הלב באה על דבר שיוצא מן הטבע שיש בו שינוי, כמו שאנו מוצאים הרבה בשמחת חתן וכלה וכה"ג ואכמ"ל.

אמנם הגרשז"א במנחת שלמה (תנינא סי' נח' ה') ביאר דבר אחר לגמרי במהות ההלל של חנוכה[3] שכמו שבכל המועדים תקנו שימים שנעשו בהם ניסים לישראל ונגאלו אבותינו צריך לשמוח בהם אבל אין באמירת הלל שום דבר זכר לנס.



דאורייתא או דרבנן

לעיל הביא כבר העמק ברכה דזה מח' ראשונים: והנה אמירת ההלל עיקר תקנתו משום דין שירה על הנס ולדעת הבה"ג הוי מדאורייתא ובכלל מנין המצות וכן משמע מהרי"ף בפ' במה מדליקין דהלל בחנוכה הוי דאורייתא ולדעת הרמב"ם הוי מדרבנן והרמב"ן בסה"מ בשורש א' האריך בזה עי"ש,

ועי' בחת"ס יו"ד סו"ס רל"ג דהוכיח דהוי מדאו' וז"ל: דקביעת יום מועד ביום עשיית נס, הוא ק"ו דאוריי', ולפע"ד לפ"ז יום פורים וימי חנוכה דאוריי' הם, אך מה לעשות בהם - אם לשלוח מנות או להדליק נרות או לעשות זכר אחר זהו דרבנן, והעובר ואינו עושה שום זכר לימי חנוכה ופורים עובר על מ' דאוריי', אך העושה שום זכר יהי' מה שיהי' עכ"פ ביום א' מימי חנוכה ואפי' לא הדליק נרות ולא שלח מנות בפורים וכדומה אינו אלא עבריין דרבנן, ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאוריי' לומר שירה כמו שצוה בפסח לספר י"מ בפה ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא וא"כ הי' יוצדק קצת דברי בה"ג שהאריכו בו רמב"ם ורמב"ן בשערים דס' המצות אלא עכ"פ לא הי' לו למנותו מ"ע בפ"ע כיון שהוא כלול בכלל ספור י"מ וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות עכ"ל[4].

ומאידך העמק שאלה נחלק עליו וס"ל דהוי מדרבנן וז"ל: בשאילתת דר' אחאי גאון פ' וישלח שאילתא כו' איתא וז"ל: שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא דכתיב הללו את ה' כל גוים וכו' עי"ש, וכתב ע"ז הנצי"ב פי' בשעה שאירע הנס ולא ביום ההוא בכל שנה דזה אין לו עיקר מה"ת אלא מדרבנן. ומוכיח שם דמצות חנוכה באותה שעה היה מה"ת אבל לדורות הוא דרבנן ולא כמש"כ החת"ס דקביעת יום מועד על הנס לעולם מה"ת ומק"ו דגאולת מצרים וגם הלל דחנוכה מה"ת כמו הגדה דפסח ולא נראה כלל דא"כ היאך בטלו מגילת תענית ונשכחו אותם הימים ממנו אלא עיקר חנוכה בזה"ז מדרבנן, והכי מבואר בל' הרמב"ן בסה"מ שורש א' בהשפטו עם הרמב"ם ז"ל והסכים לבה"ג דהלל דחג דאוריי' כ' בזה"ל בשני ממס' ברכות אמרו בהלל ובמגילה מהו שיפסיק כו' הלל דרבנן וכו' הרי מבואר כדברינו וע"ע שם מ"ש.

האם נשים חייבות בהלל בחנוכה

דהנה יש לדון טובא בהאי דהתוס' בסוכה לח. ד"ה מי כתבו שנשים פטורות מהלל של יו"ט מצד מ"ע שהזמ"ג אף שבליל פסח חייבות שם זה משום שאף הם היו באותו הנס, אמנם לפי ה"ט היו צריכות להתחייב כי בגלל זה הרי חייבות בהדלקת הנר שאף הם היו באותו הנס א"כ שפיר שיתחייבו אף בהלל, אמנם ברמב"ם פ"ג מחנוכה הי"ד כתב "ואם היה המקרא את ההלל קטן או עבד או אשה עונה אחריהן מה שהן אומרים" וזה מהמשנה בסוכה לא. ואמרו שם דהואיל ואינם מחוייבים בדבר אינם מוציאין יד"ח, ולכאו' קשה מ"ש מדין הדלקת נר חנוכה שמפורש בגמ' ובפוסקים שאשה חייבת והלל פטורה וכבר הק' זאת הגאון ר' שלמה הכהן ז"ל מוילנא דכיון דפסק הר"מ בה"ד מחנוכה ה"א דאשה חייבת בנר חנוכה ומדליקה להוציא יד"ח אנשים א"כ נראה פשוט שה"ה שחייבת בקריאת הלל כאנשים וא"כ אמאי אין יכולה להוציא אנשים אמנם על הלל של סוכות מבואר בגמ' שנשים פטורות מכח מ"ע שהז"ג משא"כ הר"מ דמייתי להו בהל' חנוכה נראה דס"ל דגם בחנוכה הדין כן וצ"ע מ"ש מהדלקת נר חנוכה וזה קושי' גדולה,

ובספר כלי חמדה לפרשת מקץ (עמ' קפח, מילואים אות ב') רוצה ליישב דאי נימא כהחת"ס (הו"ד לעיל) שהלל דחנוכה מה"ת מק"ו דמה משיעבוד לגאולה כפסח אומרים הלל ק"ו ממות לחיים שנאמר הלל וק"ו דאוריי', ולפי"ז להודות ולהלל בחנוכה הוא מה"ת שפיר י"ל דאשה אינה יכולה להוציא אנשים וכמ"ש הטורי אבן מגילה ד. ד"ה נשים וכיו"ב גבי מקרא מגילה, והא דלענין הדלקת נר חנוכה חשבינן לה בת חיובא גמורה אע"ג דג"כ רק החיוב משום שאף הן היו באותו הנס היינו טעמא משום דבנר חנוכה לא שייך למיפטרה מכח מצ"ע שהזמ"ג כיון דאפשר לקיימה ע"י שליח כמ"ש הפנ"י ז"ל לתרץ קושית התוס' קידושין כט. ד"ה אותו דלמה צריך קרא למיפטר אשה ממילה משום אותו ולא אותה [שם מבואר שנשים פטורות ממ"ע שהז"ג רק במצוות שבגופה אבל מה שיכולה לקיים ע"י שליח חייבת], ולכן חייבת כמו אנשים משא"כ הלל דאינן חייבות מעיקר הדין כיון דהוי מצ"ע שהזמ"ג ורק מצד שאף הן היו באותו הנס אתה בא לחייב אותם ושוב א"י להוציא אנשים, דא"א שאשה שאינה חייבת מעיקר הדין תוציא איש שחייב מעיקר הדין.

אמנם אפי' אי נימא דהלל בחנוכה הוא רק דרבנן מ"מ נלענ"ד דנשים אינן חייבין בהלל כיון שאף הן היו באותו הנס סוף כל סוף צריכין להיות פטורות מכח מצ"ע שהזמ"ג וכבר נתקשה בזה הג' ר' בינם ז"ל בת' חת"ס או"ח סי' קפ"ה דהרי כל מצ"ע שהזמ"ג של תורה הרי הם זכר ליציאת מצרים ונשים ג"כ היו במצרים ונכללו בכל אלה הזכירות ואעפ"כ פטורות במצ"ע שהזמ"ג וע"כ צ"ל מצד פירסומי ניסא תקנו חז"ל דגם נשים חייבות בקריאת המגילה אע"ג דהוי מצ"ע, ומעתה נראה דזה דווקא בקריאת המגילה דליכא אלא קריאת המגילה תקנו חכמים שגם נשים יהיו חייבין בהן מכח פירסומי ניסא משא"כ בחנוכה דיש בהם מצוה דנרות ולהלל ולהודות וכיון דנרות לא הוי בכלל זמ"ג וחייבות בהם שוב יש בזה פירסומי ניסא ואינן חייבות בהלל משום דהוי זמ"ג והמעיין היטב בלשון הר"מ ז"ל רפ"ג מחנוכה ה"ג יראה דבזה שמדליקין הנרות איכא פירסומי ניסא ולהלל ולהודות הוא מצוה דרבנן ככל מצות דרבנן וא"כ דוקא בנ"ח חייבות משא"כ במצות הלל כיון דהוי זמ"ג ובאמת מלשון הר"מ ז"ל שכתב שכל מי שחייב מקרא מגילה חייב בנר חנוכה ולא כתב זה גם לענין חיוב הלל נראה כדאמרן דבהלל אין הנשים חייבות כיון דהוי זמ"ג ודו"ק היטב בכל זה. עכ"ד.

ובשדי חמד חנוכה אות ט' ס"ב כתב וז"ל: ורציתי ליישב דטעמו של הרמב"ם משום כיון דהלל בא על נצחון המלחמה לא שייך זה בנשים דלאו בני כיבוש נינהו וכי האי גוונא כתב בס' החינוך דנשים פטורי ממצות עמלק משום דמשמע מקרא דמצות עשה דזכירה היא סבה וגרם למצות עשה דתמחה לעמלק ונשים פטורות ממצות עשה דתמחה דלאו בני כיבוש נינהו, אבל קשיא לי על זה דהא גבי פורים קריאת המגילה והסעודה הוא משום נצחון המלחמה וביום שנחו מאוביהם עשאוהו יום משתה ושמחה וזה לא שייך בנשים דלא הלכו במלחמה ואף על פי כן חייבות במשלוח מנות ובכל דיני הפורים משום דגם הם היו בכלל הגזירה דלהשמיד להרוג ולאבד וא"כ זה שייך גם במעשה דחנוכה וכמש"כ הרמב"ם בריש חנוכה שגזרו גזירות על ישראל וכו' ופשטו ידם בממונם "ובנותיהם" וגם זה אין לתרץ דהרמב"ם סובר כדעת הבה"ג שהובא בתוס' במגילה ד' דנשים אינן חייבות רק בשמיעה ולכן אינן מוציאות ואם כן יש לומר דגם בהלל כן דזה אינו תירוץ על הרמב"ם דהא פסק להדיא בריש פרק א' דמגילה דמוציאות גם לאיש במקרא,

ואמנם כעת נראה לי ליישב דאף שחייבות בהלל דחנוכה מכל מקום אינן חייבות לומר כל הלל המצרי שתקנו חז"ל לומר על הנס דאפשר דאף אם אומרים פרק אחד שהוזכר בו הודאת והלל על הניסים סגי בהכי כמו בתפילה דאף דנשים חייבות מכל מקום כתב המגן אברהם בסי' קו' דמה שנהגו רוב נשים שאין מתפללין בתמידות משום שאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזו בקשה ומדאוריי' די בזה דאף להרמב"ם שס"ל תפילה מדאוריי' מ"מ די בפעם אחת ביום ובאיזה נוסח שירצה ע"ש וא"כ אף בהלל דחנוכה אף שחייבות מצד שאף הם היו באותו הנס מ"מ די שיאמרו מזמור אחד שנזכר בו דברי הלל ושבח לקב"ה על הניסים ולפיכך אינם יכולים להוציא לאיש כן נראה לי ליישב דברי הרמב"ם, עכ"ד השד"ח.

אמנם מק' הגרשז"א על דברי השד"ח (הליכות שלמה חנוכה פי"ז הע' ח') אך צ"ע שהרי הלל אסור בדילוג ובימים שמדלגים ה"ז מפני שמצד הדין פטורים אבל הכא אי נימא דחייבות בהלל כמו האנשים לא מסתבר דמדלגות אולם לפי מה שנתבאר לעיל דהלל דחנוכה לא על הנס קבעוהו אלא הריהו ככל ימים שאומרים כהם הלל ואילו ההודאה על הנס היא בהדלקת נרות א"ש דמהלל שפיר פטורות כהלל דיו"ט דהוי מ"ע שהזמן גרמא כלומר זמן זה עשאוהו ליום שחייבים לומר בו הלל (משא"כ בליל פסח כיון דזהו ממש הלל המצרי ומספרים בו ענין יציאת מצרים וגם תקנוהו על סדר הכוסות לכן גם נשים חייבות בו), אבל בהדלקת הנר שפיר חייבות לפי שהוא נקבע על הנס ואף הם היו בו, ואדרבה אילו היתה ההדלקה רק זכר לנס פך השמן מסתבר שהיה עדיף טפי לחייב הנשים בהלל, שהרי אינם שייכות למצות הדלקת המנורה ולא שייך כל כך לומר דאף הן היו באותו הנס אבל כיון שההדלקה היא הודאה על ההצלה שפיר בחרו חכמים לחייב את הנשים בהודיה זו מפני שזה מזכיר את הנס יותר מאמירת הלל שלא נזכר בו ענין נס חנוכה כלל.

הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג קח') מגיע לחדש דנשים פטורות דהלל דחנוכה אינו תקנה מיוחדת וז"ל: אך לפי האמור אתי שפיר דהלל בחנוכה הוא לא תקנה מיוחדת כמו הדלקת הנר וכמו שכתב רש"י להדיא בתענית ורש"י ורשב"ם בפסחים דהלל זה מכח מה שתיקנו הנביאים לומר על כל צרה וצרה לכשנגאלין והרי זה בכלל הלל שאומרים בכל רגל שהוא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות עי"ש ואכמ"ל[5].

והנראה לענ"ד אחר כל הנ"ל שאנו רואים שנח' בדין זה האם נשים חייבות בהלל בחנוכה גדולי הפוסקים הנראה לענ"ד לחדש שבפשטות מוכרח להיות דפטורות כך סתימת המ"ב והביה"ל כדלקמן, ונראה דאולי היה מקום לומר דנשים אינם שייכות בדין שירה על הנס אמנם זה צ"ב משירת דבורה וממרים שחזינן ששייכות שפיר בשירה וגם שחייבות בהלל בליל פסח משום שאף היו באותו הנס, אלא דלפי מה שביארנו בדין נשים בנר חנוכה שהרי לא היה סכנה כ"כ גדולה לנשים שכל הגזירה עליהם היה רק שכל בתולה תיבעל לטפסר תחילה ממילא לא היה להם גזירה של כליה הרי אינם צריכים למסור נפש ע"ז דקרקע עולם הם לכן הנס של הנשים לא היה בשלימות כי לא היה כ"כ הטבה כלפיהם לכן שפיר אינם יכולות להוציא את הגברים יד"ח ההלל, דהלל של איש אינו דומה דלו היה גם הטבה וגם נס הניצחון שזה שלימות ורק ע"ז שייך שפיר שירה כמו שביארנו דשייך דוקא על שלימות שירה, אמנם סוכ"ס אף הם היו באותו הנס ולכן שפיר חייבות בהלל אבל אי"ז כמו החיוב של הגברים וזה כעין מש"כ הכלי חמדה,

ולהלכה הנראה מסתימת לשון המ"ב בתרפ"ג נראה שאינם חייבות בהלל בחנוכה וכ"מ להדיא בביאור הלכה סי' תכב' ס"ב ד"ה הלל דנשים פטורות מהלל, חוץ מהלל של ליל פסח משום שאף הם היו באותו הנס ואינם יכולים להוציא יד"ח את האנשים עי"ש,

מה עדיף הלל או הדלקת נר חנוכה

בשאלה הנ"ל הסתפק בהגהות חכמת שלמה לשו"ע להגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל סימן תרפ"ג ס"א כתב ע' בחיבורי לתורה בדין אם אחד היה בתפיסה ונתנו לו רשות לעשות רק מצוה אחת באחד מימי החנוכה מה יעשה אם ידליק הנרות או יתפלל שחרית בהלל והודאה או אם היה בדרך בלילה ואם יגיע לכפר שיהיו לו נרות לא יוכל בבוקר להגיע למקום שמתפללים ואם ילך להעיר למקום שמתפללים בבוקר לא יהיה בכפר בלילה להדליק נרות אם מקום שמקום התפילה עדיף ויבחר בזה ויתפלל בבוקר בהלל והודאה כי התפילה בהלל והודאה עדיף ע"ש טעמי עכ"ד,

והביאו הגר"י זילברשטיין בחשוקי חמד (שבת כא:) וז"ל: שאלה אדם הנמצא בכלא ולא יכול לקיים מצות הדלקת נר חנוכה וגם לא לומר על הנסים והלל כי המקום שם לא נקי ויכול לשלם שוחד לשר בית הסוהר כדי שישחרר אותו לחצי שעה או להדלקת נר חנוכה בשקיעה או למחרת ביום שיוכל לומר על הנסים והלל במה יבחר? ועונה הגר"י: דכתב הגרש"ק הנ"ל דבגמ' בשבת איתא: מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד ודלא להתענות בהון וכו', לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, ויש כאן ב' דברים לשאול א) אמאי שואלת הגמרא מאי חנוכה הרי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים מאי חנוכה והיא מצוה חביבה על עם ישראל משנות דור ודור, ב) למה הברייתא לא מסיימת שצריך להדליק בהם נר והיא רק מספרת שקבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, והשיב שאלת הגמרא היתה מהי עיקר מצות חנוכה האם הדלקת הנר או שמא ההלל והודאה ולפי זה יוצא שאם לא יכול לקיים את שניהם יבחר בהלל והודאה שהוא עיקר החנוכה[6] עכ"ד.

אמנם לכאו' יש להק' שמצינו לגבי נר חנוכה הרבה הלכות שרואים שנר חנוכה הרבה יותר חשוב, א. נר חנוכה חביבה עד מאוד ואפי' ימכור כסותו, ב. פירסומי ניסא אין בהלל ועיקר החנוכה זה הפירסומי ניסא, ג. ראינו לעיל שנשים פטורות מהלל וחייבות בנר חנוכה, ד. איתא שאסור לצאת לדרך אם לא יספיק את ההדלקה, וצ"ע.

אמנם עי' הליכות שלמה פי"ז ה"ה וז"ל: הנמצא בימי החנוכה במקום שאי אפשר לו להתפלל כלל וכן להדליק נרות חנוכה, ובידו לצאת משם פעם אחת ביום בבוקר או בערב מסתבר שיבחר לצאת לפנות ערב בזמן הדלקת הנרות ויתפלל אז ב' פעמים מנחה ויאמר הלל דפרסומי ניסא עדיף, ובדבר הלכה הוסיף: ומ"ש הגר"ש קלוגער ז"ל בחכמת שלמה סי תרפ"ג שהנמצא בבית האסורים ונתנו לו רשות לעשות מצוה אחת להתפלל בכוקר או להדליק נרות יבחר להתפלל בבוקר משום דתפלה בהלל והודאה עדיף דבריו צ"ע דמסתבר שפרסומי ניסא דנרות חנוכה עדיף, ולא מיבעיא אם רק לא יוכל להתפלל שחרית בצבור ויצטרך להתפלל ביחידות, אלא אפילו אם יודע שיעבור זמן תפלת שחרית עד שתהיה לו שהות לכך גם אז יבחר להדליק נרות חנוכה ויתפלל אח"כ ב' פעמים מנחה ויאמר הלל, ובאמת כל זה הגרשז"א לשיטתו שהבאנו לעיל דאמירת הלל בחנוכה אינה משום תקנת הודאה מיוחדת שתיקנו חכמים זכר לנס אלא כדין כל יום שנגאלו בו אבותינו שמשום חשיבות הימים תקנו בהם אמירת הלל ושיטתו באמת קשה על החכמת שלמה.

אולם לדברינו הנ"ל ע"פ מה שביאר העמק ברכה נראה ששפיר יהיה עדיף הלל שיש בו תרתי גם הודאה על טובה וגם להלל על הנס שזה עיקר על הניצחון במלחמה משא"כ בנר חנוכה לשי' זה רק זכר לנס פך השמן, א"כ שפיר מקיים המצוה בשלימות ע"י ההלל, שההלל מגיע מדין שיש כאן שלימות בחנוכה גם הטבה וגם גבורות ה' ולכן מחוייבים באמירת הלל א"ש, דפשיטא שיהיה עדיפות להלל על ההדלקה כי המחויבות שלו כרגע זה להודות ולהלל, ולכאו' זה בדיוק כמו המח' לגבי נשים מה הגדר של הלל האם מצד שזה זכר לנס כהעמק ברכה או שזה תקנה של נביאים כהגרשז"א ובאמת בנשים מחיובות רק אינן יכולות להוציא את האיש שיותר מחויב, וכן בהנ"ל יש לו יותר עדיפות לעמק ברכה לקרוא הלל שזה העיקר בזכר לנס מאשר ההדלקה, ולגרש"ז שאים בהלל שום דבר זכר לנס עדיף שידליק נר שזה זכר לנס.

---

[1] כמ"ש הרמב"ן הידוע בפרשת בא.
[2] עי' מהר"ל חידושי אגדות סנהדרין צא: אז ישיר משה שר לא נאמר דרק לעתיד לבוא שיהיה שלימות יהיה אפשר לשיר. וז"ל כי השירה הוא מעין עולם הבא במקצת כי עיקר ההפרש וההבדל בין עה"ז ועה"ב כי עה"ז הוא חסר ועה"ב הוא שלם ואין חסרון בו והשירה בעולם הזה הוא מצד השלימות שכל מקום שיש חסרון לא שייך שירה וכאשר יאמר שירה בעה"ז שהוא חסר והתחיל בשירה אל השם יתברך שהוא מצד השלימות ואין כאן שלימות יאמר שירה אל הש"י לעה"ב שאז יהיה השלימות הגמור שלא יהיה שם חסרון כלל ודבר זה בודאי ראוי כי בעולם הזה אי אפשר שיהיה שלם לגמרי רק מקצת והמקצת ראוי שיהיה לגמרי אחר שהתחיל זוכה ואומרה לעתיד. עי"ש דברים נפלאים.
[3] וז"ל: אבל אמירת ההלל בשמונת ימי החנוכה אינה על מה שקרה באותו הזמן רק תיקנו נביאים שבכל מועד שאסור במלאכה וגם אם שבת היה נקרא מועד היו צריכים לומר הלל הואיל ואסור במלאכה כמבואר בגמ' ערכין הנ"ל וגם בכל יום שבו נגאלו אבותינו צריכים לשמוח בה' באמירת ההלל וכמבואר בפסחים קי"ז ע"א וזהו מה שאמרו בגמ' בשבת כ"א ע"ב לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים בהלל והודאה כלומר שעשו את אותם הימים לפרק שבו חייבים לשמוח בה' אף שההלל עצמו אין בו שום זכר לאותם הנסים אשר חייבים להודות ולהלל ע"י ההדלקה וביאור הלשון עשאום לימים טובים היינו כי יום שיכולים לומר בו הלל נקרא טוב וכמו שאמרו בסנהדרין ל"ט ע"ב דיהושפט אמר רק הודו לה' כי לעולם חסדו ולא אמר כי טוב וכשאנו אומרים הודו לה' כי טוב ה"ז נקרא ימים טובים להלל והודאה, ומסיים שם ומפני שעשו ימים אלו לימים טובים רק להלל והודאה ואינם ימי משתה ושמחה שגם מגילת תענית נתבטלה שפיר תקנו חכמים לומר ולגמור ההלל כל השמונה ימים משום שהם הימים המיוחדים להלל בלבד וגם יתכן דאם אומרים על נס אומרים שפיר בכל הימים וכיון שהיה אות מן השמים ע"י פך השמן שצריכים לשמוח שמונה ימים שפיר אומרים בכל יום משא"כ ברגלים כל דיני התורה הם מחמת הרגל ואמירת ההלל הוא מפני שהוא רגל וממילא נראה דמה שאמרו בגמרא ערכין הנ"ל משום ניסא כולל גם על זה מה שגומרים כל הח' ימים ובפרט שרק תקנו להלל והודאה עכת"ד עי"ש מה שביאר.
[4] עי' שו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' קפ"א משה"ק ואכמ"ל.
[5] וע"ע שו"ת תורת רפאל דר"ל דחייבות עי"ש, וכ"כ בשו"ת התעוררות בתשובה ח"א סי' נא' שההלל על הניצחון ממילא חייבות בו עי"ש, ועי' אגרו"מ ח"א סי' קצ' ג"כ כהנ"ל, וכן השבט הלוי (ח"א סי' ר"ה לסי' תרפ"ג).
[6] ואפשר להסביר מדוע עיקר מצות חנוכה היא ההלל וההודאה ולא הדלקת הנרות ע"פ דברי הבית הלוי ז"ל בפ' בשלח עה"פ אז ישיר משה דאיתא במדרש אמר משה באז חטאתי שאמרתי ומאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה באז אני אומר שירה, ולהסביר קצת הכוונה בזה המאמר דמה תיקון הוא זה דהשירה נאמרה באותו תיבה ולשון שאמר מקודם רק דהענין דהנה מי שהוא בצער חלילה והקב"ה עוזרו ומצילו ונותן להקב"ה שבח והודאה על הטובה שעשה לו יש בזה שני אופנים וחלוקים הרבה אם עיקר שמחתו של האדם ומה שמשבח לשמו יתברך הוא רק עבור טובתו שקיבל והצלתו מהצער הרי לא יוגדל שמחתו יותר מאילו לא היה לו צער מקודם, ועיקר שמחתו הוא רק על ההצלה ולא על הצער שמקודם, דבו לא ישמח כלל אבל השירה שאמרו משה וישראל אז לא היה עיקר שמחתם שניצולו מיד המצריים רק עיקר שמחתם היה על זה שזכו להיות הכלי חפץ אשר על ידם נתגדל כבודו יתברך ועל ידי הצלתם ממצרים נתפרסם שמו וכמו שאמרו בהתחלת השירה אשירה לה' כי גאה גאה, וא"כ הרי השירה נאמרה גם על השעבוד הקודם כמו על הגאולה דאלמלא השעבוד לא היה מקום להגאולה ושמחו בהשיעבוד הקודם כמו בהגאולה של עתה וזהו שאמר משה באז חטאתי דמקודם התרעם על כובד השעבוד ועכשיו אני אומר שירה באז פירושו דאני אומר השירה גם על אז דהיינו על השעבוד הקדום כמו על הגאולה של עכשיו וזהו שאה"כ בתהילים "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" כי אני נותן לך הודיה על העינוי הקודם דעי"ז באה לי הישועה ונתקדש שמך ברבים על ידי ועל שניהם כאחד אני מודה לך ושניהם כאחד טובים ע"כ. וכעי"ז הובא בשם החת"ס שמה שאומרים בעל הנסים ועל המלחמות היינו שאנו מודים להשי"ת גם על צרת המלחמה שעל ידה זכינו לנס ולקידוש ש"ש כי השי"ת שולח הצרות כדי שעל ידיהם נשתדל יותר בעבודת ה'. (הגר"י טשזנר).