הענין בהולכת התינוק לברית קוואטר ועמידה בפניו

מנהג ישראל להוליך את התינוק בן שמונת הימים לברית המילה על ידי אנשים רבים, המכונים 'קוואטער'. בטעם מנהג זה כתב באוצר כל מנהגי ישרון (תרע"ו, עמ' ), שהוא משום שכבוד המצוה הוא שיעסקו בה אנשים רבים, ולכן גם בהבאת התינוק לברית מילה כבוד המצוה הוא שיעסקו בו אנשים רבים, כמנהג הקוואטר. ויש מהאחרונים שנתנו טעם אחר למנהג הקוואטר, וביארו שהוא משום ברוב עם הדרת מלך, שישתתפו אנשים רבים בקיום המצוה של הבאת התינוק למול, ולא משום כבוד המצוה אלא משום קיום המצוה על ידי המביאים (עיין שו"ת משנה הלכות חי"ב סי' קע"ז, ועוד).

ולפי זה העיר מרנא הגרשז"א בעל המנחת שלמה (בהסכמתו לספר אוצר הברית), שיש להקפיד שאכן האנשים הרבים העוסקים בהבאת התינוק יעסקו כולם בהבאתו וקירובו לברית המילה, ולא שסתם יעבירו מיד ליד ולא יקרבוהו לברית כלל. אך לטעם הנזכר של כבוד המצוה מבואר שגם על ידי הנחה על האדם כמעשה איצטבא בלבד בלי שיקרבו כלום, גם יש בדבר משום כבוד המצוה, ואין צריך דווקא שיקרב הקוואטר את התינוק לברית.

ודנו האחרונים אם יש מצוה בהבאת התינוק למילה, שהנה הרע"ב (ביכורים פ"ג מ"ג ד"ה וכל) כתב, שכיון שחביבה מצוה בשעתה צריך לעמוד בפני עושי מצוה, ומטעם זה עומדים מפני נושאי התינוק לברית מילה. ובשיירי כנסת הגדולה (יו"ד סי' רס"ה הגב"י אות ב') כתב, שנוהגים לעמוד מפני הנושא את התינוק לברית מילה, והטעם מפני שעוסק במצוה, וכמו שכתב רבינו עובדיה בפירוש המשנה וכנ"ל, וכן נוהגים בקושטא. ובבואי לעיר טיריא ראיתי נוהגים שלא לקום והנהגתים לקום.

והקשה בתוספות אנשי שם (בכורים שם) בשם השושנים לדוד, למה כתב הרע"ב שמוליכי התינוק מקיימים מצוה, והרי כשמוליכים את התינוק למילה עדיין אין עוסקים במצוה, ואינה אלא הכנה למצות מילה, ומנין לנו שצריכים לעמוד גם בפני העוסקים בהכנה למצוה. וצידד שאפשר שיש בזה משום שכר פסיעות, ומכל מקום לא מצא בפוסקים כן. והביא בשם המרדכי (שבת פי"ט רמז תכ"ב) שכתב, שמהר"ם מרוטנבורג היה עומד בשעת 'שמלין' התינוק, והביא ראיה מן הפסוק (מלכים ב' כ"ג ג') 'ויעמד כל העם בברית', וביאר בתוספות אנשי שם שאין משום כבוד העוסקים במצוה אלא משום כבוד המצוה עצמה.

ובפרי עץ חיים (סוף סי' נ') תירץ בדרך דרוש, על פי מה שכתב הרמ"א (יו"ד סי' רס"ה סי"א) שהסנדק הוא כמקטיר קטורת, ואם כן יש לומר שמי שמוליך ומביא התינוק הוא כמו מוליך הקטורת להקטרה, והולכת הקטורת יש לומר שהיא עבודה וכמו שכתב בחידושי רבינו חיים הלוי (תמידין ומוספין פ"ג ה"ד) שהולכת הקטורת לפני ולפנים ביום הכפורים מצינו בפירוש שהיא עבודה, ואף הולכת הקטורת בכל יום להיכל היא עבודה על כל פנים לפי דעת הרא"ש (תמיד פ"ה מ"ד). [אך בדעת הרמב"ם נקט הגר"ח שאין עבודה בהולכת הקטורת בכל יום]. וכיון שהולכת הקטורת היא חלק מהעבודה של הקטרתה, יש לומר שגם הולכת התינוק לברית נחשבת כחלק מקיום מצות מילה, ולכן צריך לקום לפני המוליך את התינוק למילה.

ובקרן אורה בסוגייא דזבחים (ד"ה ואלו דברים) הביא ראיה שהולכת הקטורת חשובה עבודה, ממה ששנינו שהקטורת אין חייבים עליה משום פיגול, וקשה מה שייך כלל פיגול בקטורת, והרי פיגול אינו שייך אלא בד' עבודות, קמיצה ומתן כלי והילוך והקטרה, ובקטורת אין שייכות עבודות אלו, ואם כן בהקטרתן אין שייך פיגול. וצריך לומר ששייך פיגול בהולכה, כשמוליך על מנת להקטיר למחר, ומוכח מכאן שהולכת הקטורת היא עבודה ולכן שייך בה פיגול.

ובהקשר לזה ראוי להביא המעשה המפורסם [בדקדוק]: אחד ששמע מפי הגר"ח קרייזוורט זצ"ל, ששאל את ה'לב שמחה' מגור זצ"ל, כיצד יתפרש הדבר אשר למרות שיש לו כמעט כל יום סנדקאות באנטווערפן אינו מתעשר. וענהו שהסגולה הוא רק אם עושה כל תפקידי הסנדק: קוואטער, סנדקאות, עמידה לברכות ושתיית הכוס. הגר"ח קרייזוורט הודיע שלסנדקאות הבא הוא ניאות לקבל רק אם מקבל כל הנ"ל, וכך הוה, שבוע לאחמ"כ הרויח 100,000 דולר מהצעת שידוך לבן הנגיד ר' מוניא שפירא.

עוד יש להביא בזה, שהעולם אומר שזו סגולה לילדים. אבל כידוע מרנא שר התורה הגר"ח קנייבסקי זיע"א אמר שאינו יודע מקורו (הו"ד בספר תא שמע גרליץ מה ששמע מהגר"ח). אבל בשם מרן הגרש"ז אוירבאך זצ"ל אומרים שטעם מקור הסגולה לפי מה שכתב הגר"א בשו"ע שלא ראינו סנדק שמתעשר, וזאת משום שאכן ראוי הסנדק לעשירות, אלא שיש באפשרותו להמיר את זכות העשירות בזכייה אחרת, כגון בעשירות בדעת, בחיים ארוכים או בזרע של קיימא, (והוא על פי מאמר חז"ל (נדרים סד:) שעני ומי שאין לו בנים חשובים כמת), וכיון שמובא בקדמונים שקוואטר הוא מעין סנדקאות לכן מקבלים זכות של עשירות שניתן להחליפה בזרע של קיימא.

ועיקר מנהג הקוואטער מובא במהרי"ל ותוכן הדברים כך: אמר מהר"י סגל דכתב מהר"ם, האשה שהיא בעלת ברית (כלומר, אשת הסנדק) ליטול הילד מהיולדת להוליכו לבית הכנסת להימול, תוליכנו עד פתח הכנסת ולא תיכנס אל תוכה להיות גם כן סנדק לשם להימול הילד על ברכיה משום פריצות, וכו', ואמר דיש אנשים כשנעשו סנדיקין ואין נשותיהן עמהם, הולכים בעצמם ומביאים הילד מן היולדת, וכו'. וכנראה שמכאן נשתרבב המנהג לכבד במצוה זו.

ובעצם הביטוי "קוואטער" מצינו בלקט יושר (תלמיד בעל תרומת הדשן) ומשם מתברר, שבשם זה היה נקרא לפנים בישראל הסנדק בעצמו, ורק במרוצת השנים הוגבל השם לאשה המביאו ולאיש המקבל אותו מידיה, והמביאו לחדר הברית. וז"ל הלקט יושר (עמ' נב ד"ה והיה): זימנא חדא היה מילה, והנשים היו מתעכבות לבוא לבית הכנסת, ועשיר שבעיר היה בעל ברית שקורין קומפראי ובארצי "קבאטר" וכו'.

ועוד שם (בד"ה מי) וז"ל: המנהג כשתלד אשתו בן הראשון, הרשות בידה לקרות לו שם ולאשתו הרשות בידה ליתן הקבעטריט למי שהוא רוצה, אבל אם אביו הוא עצמו רוצה להיות קבאטר, פירוש שתופס את הנער בשעת המילה, מי יכול למחות. ובחיד"א כתוב שזה דבר מצוה.

ויעוין בזה עוד.​