האגו לא אוהב חברים.
חברים זה משהו יקר מידי, טרחני. כשיש לך חבר אתה צריך להקשיב לו, לשתוק ולתת לו לסיים משפט, אתה צריך לפרגן לו,
להחמיא לו על הצלחות או על נקודות טובות שיש בו.
והאגו לא מוכן לזה.
מבחינתו - רק הוא נמצא כאן בעולם. רק לו צריך להחמיא, רק לו צריך להקשיב, רק אליו צריך לחייך. כל השאר? מי הם בכלל?!
לכולנו יש אגו.
ולכולנו יש גם חברים.
איך זה מסתדר?
איך יכול להיות שהאגו מוותר כל כך מהר?
אל דאגה, הוא לא וויתר על שום דבר. אם הוא בחר לך חבר - זה רק כי הוא זיהה שהאדם הזה יכול להגדיל ולהשביח אותו.
יש הרבה סוגים של קשרים חבריים, אבל המכנה המשותף ביניהם הוא אחד:
אינטרס.
יש אנשים, שהאגו הסכים לך להיות חבר שלהם - כי הם מאוד נחמדים ונדיבים.
יש אנשים, שהוא מוכן שתחמיא להם - כי הם יחמיאו לך הרבה יותר.
יש אנשים שאם תהיה חבר שלהם - זה יוסיף לך כבוד, פרוטקציה, או אפילו רווחים כספיים.
יש כאלה שיודעים לתת הרגשה טובה . יש אנשים שנעים להיות בקרבתם. יש אנשים שיש להם צימר במירון חמש דקות
מהציון. יש כאלה שיודעים להקשיב ולהתפעל ממך.
ואנשים כאלה - האגו אוהב! כי הם תורמים לו!
הוא מוכן לסבול, לשלם מחירים, לצאת מגדרו ולהחמיא, להיות נחמד ואדיב וטוב לב - כי הרווח כאן שווה הרבה יותר מהמאמץ.
ככה נראית השקעה מניבה.
אנחנו אוכלים את ה'לוקשים' שהאגו מאכיל אותנו.
וגם החבר.
שנינו מתהלכים כאן בעולם בתחושה עילאית שיש לנו חבר, שיש לנו קשר טוב ומיוחד זה עם זה. אנחנו מספרים לעצמנו
כמה האהבה ביננו איתנה, כמה אנחנו יכולים לסמוך זה על זה.
ושוכחים את האמת הפשוטה והעצובה: אין כאן חברים - אלא שני פיסות אגו שמנסים למשוך כמה שיותר רווחים זה מזה.
לא אני ולא הוא אוהבים זה את זה. יש כאן רק אגו שמנסה להתחזק דרך החבר.
המשמעות של זה ברורה:
ברגע שהאגו יזהה שהאינטרס נגמר, שכבר אין לו מה להרוויח מהקשר הזה, שהחברות הזו הופכת ליקרה מידי, שהוא נותן
ונותן ולא מקבל בתמורה את מה שהוא מצפה - הוא מאבד עניין בחברות הזו.
ובבת אחת, הופך החבר ההוא בעיניי לטרחן, חצוף, שקרן, אויב - ואפילו 'אִ ינְ טֶ רֶ סַ נְט'...
בנקודה הזו קבורים רוב ככל החברויות והקשרים בעולם.
כשהשני הופך לנטל, כשהאינטרס נמוג - מסתיימת החברות.
בטלה דבר, בטלה אהבה, ובמקומה מגיע הרבה כאב לב ואכזבה, תחושת פגיעה וריקנות.
והתורה הקדושה מצווה אותנו - ואהבת לרעך כמוך.
האם זה אפשרי בכלל?
איך אפשר לאהוב מישהו שהוא לא אני? איך אפשר לרצות בטובתו - כשהאגו מרגיש שזה על חשבוני?
האם מצוות ואהבת לרעך היא עם תאריך תפוגה? האם זה רק כל עוד אני מרגיש טוב בקרבתו של החבר? ברור שלא.
אז מה כן?
איך משמרים אהבה - כשהאינטרס נגמר? והאם יש דבר כזה בכלל 'לאהוב' - או שהכול רק מסך של אינטרסים?
למה בכלל צריך חברים?
לא היה נכון יותר שתהיה יחיד כאן בעולם? שכל הכסף והכבוד יהיו רק שלך, ולא תצטרך אף אחד אחר שיעזור לך, ימחא לך
כפיים או יעריץ אותך?
ובואו נאמר שזה לא אפשרי, כי למעשה יש כאן עוד אנשים בעולם וצריך לדעת לחיות איתם, אבל בכל זאת: כולנו מסכימים
שאחוזים גבוהים מידי של קשרים חבריים מסתיימים בכאב לב גדול ובמפח נפש, האם זה לא הזמן להתייאש מהמושג
'חברים'?
אם אין באמת חברים, והכול רק אינטרסים, ובעצם כל מי שמקיף אותי ברגע זה ממש רק רוצה לקבל ולקבל ממני - האם לא
עדיף להתנתק רגשית ולהפסיק להשקיע בחברים?
נכון, זה ידרוש קצת מחירים, לא יהיו לי הרבה מְ אַ חֲ לֵי מזל טוב בשמחות שאערוך, אבל מצד שני - זה יחסוך ממני כל כך הרבה
כאב לב ואכזבות!
אז למה לא?
למה 'ואהבת לרעך כמוך' היא כלל כל כך גדול וקריטי בחייו של היהודי?
האמת היא, שאין שום דרך להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר. כי באמת, האגו כל כך גדול, ולמה שאסכים לוותר עליו לטובת
מישהו אחר.
אהבה שאינה תלויה בדבר - היא מתנה משמים. רק הבורא יכול להעניק לך אותה. כמו תורה 'לשמה', שאין שום מתכון
אנושי להגיע אליה, ורק הבורא יכול לפתוח בך את ה'לשמה'.
אבל כמו בתורה, שהעובדה הזו אינה אמורה למנוע ממך להמשיך ללמוד, ואדרבה, לעולם ילמד אדם שלא לשמה - אבל מתוך
הכרה שכרגע הוא במצב של 'שלא לשמה', ומתוך תפילה ותקווה שהבורא יזכה אותו לעבור לדרגה הגבוהה יותר -
כך גם מול החברים:
לעולם יהיה אדם חבר שלא לשמה! עליך להמשיך את הקשר, למרות שהוא מבוסס רק על אינטרס, אבל אל תתן לעצמך
לשכוח על מה מבוססת החברות הזו! אל תספר לעצמך סיפורים שאתה באמת אוהב ומעריך אותו - אלא תכיר במציאות הזו,
שאתה מּונָע מאינטרסים, וברגע שהאינטרס ייגמר - החברות עלולה להתפרק.
אבל למה?
למה לשמר חברות מזויפת?
מי שברא את האגו שלי יודע, שהאגו הזה בטוח שהוא מושלם.
ואם האגו מושלם - למה שאוותר עליו?
אם הוא נותן לי הרגשה טובה, שאני חזק, וגיבור, ובעל מידות טובות, וצדיק, ומסתדר מצוין - למה שלא אמשיך להישען עליו?
למה שאבחר להישען על בורא רוחני שאינני מכיר ואינני מסוגל להשיג?
זו הסיבה שאני ממשיך לחיות את חיי בתוך מלכודת האגו. האגו סוחב אותי איתו, משעבד אותי לספק לו עוד ועוד צרכים
וסיפוקים, גונב ממני כל טיפת שלווה וחיבור פנימי - ובד בבד ממשיך לשכנע אותי שהוא התקווה שלי, הוא העוצמה שלי,
רק עליו אפשר לסמוך באמת.
תסמונת שטוקהולם במיטבה.
והיחיד שיכול להציל אותי מהאגו - הוא זה שברא אותו.
ולכן הוא ציווה עלי להיות חבר. לצאת מהאגו שלי. לחשוב קצת יותר על השני. להחמיא. לוותר. להקשיב. לתרום.
אבל רגע, לא אמרנו שהאגו לא מוכן לעשות את כל זה?
נכון.
ולכן, ברחמיו המרובים, יצר הקדוש ברוך הוא את האינטרס.
האינטרס - הוא המנוע האלוקי שדוחף את האגו העיוור להיכנס אל תוך קשר של חברות.
הוא משוכנע שהוא עושה את זה כי הוא החליט, כי הוא הולך להרוויח משהו מכל הסיפור הזה - והוא לא יודע שיש כאן אלוקים
גדול שריחם על הנשמה שלי שכלואה בתוכו, ויש כאן תוכנית אסטרטגית לגאול אותי מכבליו האיומים.
האגו להוט על האינטרס, ופתאום יוצאים ממני כל המידות הטובות, המחמאות, הפרגונים, הסבלנות לשני. אני מתחיל לגלות
טעם של נתינה, שרירי האהבה מתחילים לעבוד.
אבל כל זה - הוא רק הכנה לרגעים הגדולים והאמיתיים, בהם אזכה סוף סוף, הלוואי, להשתחרר מהאגו באמת.
אם ה' יצר את הקשר ביני לבין מישהו אחר - סימן שהוא רוצה אותי חבר שלו!
האינטרס, הכבוד, הצימר במירון, הכסף - הוא המנוע, ה'סיבה' שתשכנע את האגו שלי להסכים למהלך.
חברים זה משהו יקר מידי, טרחני. כשיש לך חבר אתה צריך להקשיב לו, לשתוק ולתת לו לסיים משפט, אתה צריך לפרגן לו,
להחמיא לו על הצלחות או על נקודות טובות שיש בו.
והאגו לא מוכן לזה.
מבחינתו - רק הוא נמצא כאן בעולם. רק לו צריך להחמיא, רק לו צריך להקשיב, רק אליו צריך לחייך. כל השאר? מי הם בכלל?!
לכולנו יש אגו.
ולכולנו יש גם חברים.
איך זה מסתדר?
איך יכול להיות שהאגו מוותר כל כך מהר?
אל דאגה, הוא לא וויתר על שום דבר. אם הוא בחר לך חבר - זה רק כי הוא זיהה שהאדם הזה יכול להגדיל ולהשביח אותו.
יש הרבה סוגים של קשרים חבריים, אבל המכנה המשותף ביניהם הוא אחד:
אינטרס.
יש אנשים, שהאגו הסכים לך להיות חבר שלהם - כי הם מאוד נחמדים ונדיבים.
יש אנשים, שהוא מוכן שתחמיא להם - כי הם יחמיאו לך הרבה יותר.
יש אנשים שאם תהיה חבר שלהם - זה יוסיף לך כבוד, פרוטקציה, או אפילו רווחים כספיים.
יש כאלה שיודעים לתת הרגשה טובה . יש אנשים שנעים להיות בקרבתם. יש אנשים שיש להם צימר במירון חמש דקות
מהציון. יש כאלה שיודעים להקשיב ולהתפעל ממך.
ואנשים כאלה - האגו אוהב! כי הם תורמים לו!
הוא מוכן לסבול, לשלם מחירים, לצאת מגדרו ולהחמיא, להיות נחמד ואדיב וטוב לב - כי הרווח כאן שווה הרבה יותר מהמאמץ.
ככה נראית השקעה מניבה.
אנחנו אוכלים את ה'לוקשים' שהאגו מאכיל אותנו.
וגם החבר.
שנינו מתהלכים כאן בעולם בתחושה עילאית שיש לנו חבר, שיש לנו קשר טוב ומיוחד זה עם זה. אנחנו מספרים לעצמנו
כמה האהבה ביננו איתנה, כמה אנחנו יכולים לסמוך זה על זה.
ושוכחים את האמת הפשוטה והעצובה: אין כאן חברים - אלא שני פיסות אגו שמנסים למשוך כמה שיותר רווחים זה מזה.
לא אני ולא הוא אוהבים זה את זה. יש כאן רק אגו שמנסה להתחזק דרך החבר.
המשמעות של זה ברורה:
ברגע שהאגו יזהה שהאינטרס נגמר, שכבר אין לו מה להרוויח מהקשר הזה, שהחברות הזו הופכת ליקרה מידי, שהוא נותן
ונותן ולא מקבל בתמורה את מה שהוא מצפה - הוא מאבד עניין בחברות הזו.
ובבת אחת, הופך החבר ההוא בעיניי לטרחן, חצוף, שקרן, אויב - ואפילו 'אִ ינְ טֶ רֶ סַ נְט'...
בנקודה הזו קבורים רוב ככל החברויות והקשרים בעולם.
כשהשני הופך לנטל, כשהאינטרס נמוג - מסתיימת החברות.
בטלה דבר, בטלה אהבה, ובמקומה מגיע הרבה כאב לב ואכזבה, תחושת פגיעה וריקנות.
והתורה הקדושה מצווה אותנו - ואהבת לרעך כמוך.
האם זה אפשרי בכלל?
איך אפשר לאהוב מישהו שהוא לא אני? איך אפשר לרצות בטובתו - כשהאגו מרגיש שזה על חשבוני?
האם מצוות ואהבת לרעך היא עם תאריך תפוגה? האם זה רק כל עוד אני מרגיש טוב בקרבתו של החבר? ברור שלא.
אז מה כן?
איך משמרים אהבה - כשהאינטרס נגמר? והאם יש דבר כזה בכלל 'לאהוב' - או שהכול רק מסך של אינטרסים?
למה בכלל צריך חברים?
לא היה נכון יותר שתהיה יחיד כאן בעולם? שכל הכסף והכבוד יהיו רק שלך, ולא תצטרך אף אחד אחר שיעזור לך, ימחא לך
כפיים או יעריץ אותך?
ובואו נאמר שזה לא אפשרי, כי למעשה יש כאן עוד אנשים בעולם וצריך לדעת לחיות איתם, אבל בכל זאת: כולנו מסכימים
שאחוזים גבוהים מידי של קשרים חבריים מסתיימים בכאב לב גדול ובמפח נפש, האם זה לא הזמן להתייאש מהמושג
'חברים'?
אם אין באמת חברים, והכול רק אינטרסים, ובעצם כל מי שמקיף אותי ברגע זה ממש רק רוצה לקבל ולקבל ממני - האם לא
עדיף להתנתק רגשית ולהפסיק להשקיע בחברים?
נכון, זה ידרוש קצת מחירים, לא יהיו לי הרבה מְ אַ חֲ לֵי מזל טוב בשמחות שאערוך, אבל מצד שני - זה יחסוך ממני כל כך הרבה
כאב לב ואכזבות!
אז למה לא?
למה 'ואהבת לרעך כמוך' היא כלל כל כך גדול וקריטי בחייו של היהודי?
האמת היא, שאין שום דרך להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר. כי באמת, האגו כל כך גדול, ולמה שאסכים לוותר עליו לטובת
מישהו אחר.
אהבה שאינה תלויה בדבר - היא מתנה משמים. רק הבורא יכול להעניק לך אותה. כמו תורה 'לשמה', שאין שום מתכון
אנושי להגיע אליה, ורק הבורא יכול לפתוח בך את ה'לשמה'.
אבל כמו בתורה, שהעובדה הזו אינה אמורה למנוע ממך להמשיך ללמוד, ואדרבה, לעולם ילמד אדם שלא לשמה - אבל מתוך
הכרה שכרגע הוא במצב של 'שלא לשמה', ומתוך תפילה ותקווה שהבורא יזכה אותו לעבור לדרגה הגבוהה יותר -
כך גם מול החברים:
לעולם יהיה אדם חבר שלא לשמה! עליך להמשיך את הקשר, למרות שהוא מבוסס רק על אינטרס, אבל אל תתן לעצמך
לשכוח על מה מבוססת החברות הזו! אל תספר לעצמך סיפורים שאתה באמת אוהב ומעריך אותו - אלא תכיר במציאות הזו,
שאתה מּונָע מאינטרסים, וברגע שהאינטרס ייגמר - החברות עלולה להתפרק.
אבל למה?
למה לשמר חברות מזויפת?
מי שברא את האגו שלי יודע, שהאגו הזה בטוח שהוא מושלם.
ואם האגו מושלם - למה שאוותר עליו?
אם הוא נותן לי הרגשה טובה, שאני חזק, וגיבור, ובעל מידות טובות, וצדיק, ומסתדר מצוין - למה שלא אמשיך להישען עליו?
למה שאבחר להישען על בורא רוחני שאינני מכיר ואינני מסוגל להשיג?
זו הסיבה שאני ממשיך לחיות את חיי בתוך מלכודת האגו. האגו סוחב אותי איתו, משעבד אותי לספק לו עוד ועוד צרכים
וסיפוקים, גונב ממני כל טיפת שלווה וחיבור פנימי - ובד בבד ממשיך לשכנע אותי שהוא התקווה שלי, הוא העוצמה שלי,
רק עליו אפשר לסמוך באמת.
תסמונת שטוקהולם במיטבה.
והיחיד שיכול להציל אותי מהאגו - הוא זה שברא אותו.
ולכן הוא ציווה עלי להיות חבר. לצאת מהאגו שלי. לחשוב קצת יותר על השני. להחמיא. לוותר. להקשיב. לתרום.
אבל רגע, לא אמרנו שהאגו לא מוכן לעשות את כל זה?
נכון.
ולכן, ברחמיו המרובים, יצר הקדוש ברוך הוא את האינטרס.
האינטרס - הוא המנוע האלוקי שדוחף את האגו העיוור להיכנס אל תוך קשר של חברות.
הוא משוכנע שהוא עושה את זה כי הוא החליט, כי הוא הולך להרוויח משהו מכל הסיפור הזה - והוא לא יודע שיש כאן אלוקים
גדול שריחם על הנשמה שלי שכלואה בתוכו, ויש כאן תוכנית אסטרטגית לגאול אותי מכבליו האיומים.
האגו להוט על האינטרס, ופתאום יוצאים ממני כל המידות הטובות, המחמאות, הפרגונים, הסבלנות לשני. אני מתחיל לגלות
טעם של נתינה, שרירי האהבה מתחילים לעבוד.
אבל כל זה - הוא רק הכנה לרגעים הגדולים והאמיתיים, בהם אזכה סוף סוף, הלוואי, להשתחרר מהאגו באמת.
אם ה' יצר את הקשר ביני לבין מישהו אחר - סימן שהוא רוצה אותי חבר שלו!
האינטרס, הכבוד, הצימר במירון, הכסף - הוא המנוע, ה'סיבה' שתשכנע את האגו שלי להסכים למהלך.
