חסידים ומתנגדים - פרקי עיון בתולדות המחלוקת | פרקים ג-ד: הגר"א והנודע ביהודה

פרק שלישי: הגר"א והחסידות - האגרות שמאחורי המחלוקת​

בשנת תקנ"ז נשלחה מווילנה איגרת לקהילת פינסק. במרכזה עמדה שאלה חריגה: האם המכתב החריף שנשלח קודם לכן בשם הגר"א אכן נכתב על ידו?

אנשי וילנה מספרים שהגיעה אליהם איגרת מפינסק, ובה ידיעה כי החסידים טוענים שהמכתב הקודם מזויף. תשובתם נועדה לאשר את מקורו. הם מעידים שהגר"א עצמו כתב את הדברים, ומעתיקים את נוסח האיגרת.

ההתכתבות הזאת פותחת צוהר אל המחלוקת בשנותיה האחרונות של חיי הגר"א. הצדדים התווכחו על תוכן הדברים, אבל גם על השאלה מי אמר אותם, אילו שמועות נכונות, והאם הגר"א שינה את עמדתו. כדי לברר את יחסו לחסידות, כדאי להתחיל בתעודות האלה.

סמכותו של הגר"א בתוך המאבק

הגר"א לא כיהן כרבה הרשמי של וילנה. מעמדו בעולם התורה נבע מגדלותו, מתורתו ומאורח חייו. משום כך יש להבחין בין פעולות הנהגת הקהילה לבין הדברים שנאמרו בשמו או נכתבו על ידו.

חרם של קהילה הוא פעולה ציבורית. כרוכים בו דיינים, ראשי קהל ואנשים המוציאים את ההחלטה לפועל. תמיכתו של גדול בתורה מעניקה לפעולה משקל רב, אך אינה הופכת כל פרט במאבק למעשה אישי שלו.

ההבחנה הזאת אינה ממעיטה בעוצמת התנגדותו של הגר"א. מן התעודות עולה עמדה חריפה מאוד. היא מאפשרת לברר מה היה חלקו, בלי לייחס לו באופן אוטומטי כל שמועה וכל פעולה שנקשרו למחלוקת.

באוסף התעודות של מרדכי וילנסקי מופיעים בנפרד חרם וילנה מתקל"ב, הקול הקורא של הקהילה, האיגרות המאוחרות והחלטות הנהגת הקהל. עצם ההפרדה בין המסמכים מועילה להבנת המאבק: הם קשורים זה לזה, אבל כל אחד נכתב בנסיבות אחרות ונועד למטרה מסוימת.

המפגש שלא התקיים

אחת הפרשות הידועות נמסרה באיגרתו של רבי שניאור זלמן מלאדי. לפי דבריו, הוא ורבי מנחם מנדל מוויטבסק ביקשו להיפגש עם הגר"א כדי לברר את הטענות כלפי החסידים, אך לא הצליחו לקיים את הפגישה.

לפרשה הזאת יש חשיבות משום שהיא נמסרת בידי אחד ממנהיגי החסידות שהיה מעורב בניסיון. באותה שעה צריך לזכור שזו עדותו מן הצד החסידי. היא מלמדת כיצד תיאר את הניסיון ואת סירוב הגר"א; אין בידינו להפוך אותה לשיחה שלא התקיימה ולספר מה היו הצדדים אומרים אילו נפגשו.

הפיתוי מובן. מפגש בין שני גדולים כאלה נראה בדיעבד כהזדמנות שאולי היתה יכולה לשנות את מהלך הדברים. אבל שאלות כאלה נשארות בגדר השערה. מה שהמקור מלמד הוא שבשלב מסוים נעשה ניסיון להביא את המחלוקת לבירור פנים אל פנים, ושהניסיון לא הבשיל.

עצם הבקשה להיפגש מלמדת גם על המשקל שייחסו מנהיגי החסידות לעמדת הגר"א. הם ביקשו להגיע אליו, להשיב לטענות ולנסות להסיר את ההתנגדות. תשובתו היתה מכרעת בעיניהם.

איגרת מתקנ"ו ושאלת אמינותה

בשנת תקנ"ו נכתבה איגרת חריפה נוספת נגד החסידות. בשנה שלאחריה נדרשו אנשי וילנה לשוב ולאשר את ייחוסה לגר"א.

באיגרת לפינסק הם מתארים את הטענה שהופצה כלפי המסמך: כאילו נכתב בידי אחרים ויוחס לגר"א שלא כדין. בתגובה הם מעידים על כתיבתו ומצרפים את תוכנו. התעודה הזאת חשובה משתי בחינות. היא משמרת את נוסח הדברים, והיא מלמדת שכבר בעת המחלוקת היתה שאלת האמינות חלק מן הוויכוח.

כאשר מוצאים בספר מאוחר משפט המיוחס לגר"א, צריך לבדוק מאין הגיע. במקרה הזה אפשר לעקוב אחר מסירה מתקופת חייו, אחר תגובה לטענת זיוף ואחר אישור של אנשי הקהילה. זהו בסיס מוצק יותר מסיפור שאינו נודע אלא דורות לאחר מכן.

עם זאת, גם כאן יש לקרוא את המסמכים במדויק. איגרת של הגר"א, מכתב של הקהילה המאשר אותה, ותקנות של ראשי הקהל הם שלושה סוגים של מקורות. הצגתם כטקסט אחד עלולה לטשטש את ההבדלים ביניהם.

האם היתה המחלוקת על הקבלה?

באיגרת החריפה מופיע יחס מבטל מאוד לתכנים שהגר"א ייחס לחסידים. מכאן אפשר להבין עד כמה ראה את המחלוקת כעניין הנוגע ליסודות עבודת ה', ולא רק להבדלים חיצוניים במנהג.

אלא שהסבר שלפיו הגר"א התנגד לקבלה אינו יכול לעמוד. חיבוריו וביאוריו בתורת הנסתר מוכרים. הוא עסק בה בעומק רב, והיא היתה חלק מעולמו התורני.

השאלה נגעה אפוא לתכנים מסוימים, לפירושם ולהנהגות שנקשרו בהם. כדי להסביר בדיוק מה חשב הגר"א על כל עניין, צריך להשוות בין האיגרות לבין כתביו, ולבדוק גם מה מן הדברים שיוחסו לחסידים אכן מופיע בספריהם.

זהו בירור שדורש סבלנות. כתב פולמוס מעיד בראש ובראשונה על עמדת כותבו ועל הדברים שראה כמסוכנים. הוא אינו תמיד תיאור מוסכם של עמדת הצד האחר. כאשר הגר"א שולל רעיון שיוחס לחסידים, יש לקרוא לצד דבריו גם את האופן שבו ניסחו מנהיגי החסידות את אותו עניין.

ומה כתב רבי שניאור זלמן לחסידיו?

לצד איגרות ההתנגדות נשמרו גם מכתבים של רבי שניאור זלמן אל חסידיו. אחד מהם, המופנה לחסידים בביחוב, מעניין במיוחד בשל ההוראה המעשית שבו.

הוא מבקש שלא לעורר מדנים ושלא להיגרר אחר התנהגות המעוררת ריב. בתוך דבריו הוא מזכיר את הצורך "לבלתי רום לבבם מאחיהם" ולשמור על דיבור בנחת. ההתייחסות אל המתנגדים כאל אחים נשארת גם בתוך מציאות קשה של מחלוקת.

מכתב כזה אינו מוכיח שלא היו מריבות, עלבונות או מעשים פסולים. אדרבה, הוראה להימנע מהתנהגות מסוימת עשויה ללמד שהיה צורך ממשי להזהיר מפניה. אבל הוא מעיד על הדרך שהמנהיג ביקש להורות לאנשיו.

בתעודות אחרות אפשר למצוא תיאורים של פגיעות, חששות והאשמות. הקריאה במכתב ההדרכה לצד התיאורים האלה מוסיפה נדבך נחוץ: היא מבדילה בין מה שנעשה בשטח לבין מה שמנהיג ביקש שייעשה. כשם שאין לייחס לגר"א כל מעשה של מתנגד, אין לייחס למנהיגי החסידות כל מעשה של חסיד.

מה מלמדת החריפות, ומה היא אינה מלמדת

אין טעם לרכך את עמדת הגר"א עד שלא יישאר ממנה דבר. התעודות מעידות על התנגדות עמוקה וחריפה. בד בבד, אין צורך להוסיף עליה סיפורים שלא נבדקו או להכניס אל פיו דברים שלא כתב.

הדרך להבין את המחלוקת עוברת בהפרדה בין כמה שאלות: מה חשב הגר"א על החסידות; מה ידע על מנהגיה ועל תורתה; כיצד פעלה קהילת וילנה; וכיצד הגיבו מנהיגי החסידים. לעתים התשובות קשורות זו בזו, ולעתים כל שאלה דורשת מקור משלה.

גם השמועות על שינוי עמדתו צריכות להיבחן מול האיגרות המאוחרות. מסמך שמבקש במפורש לאשר את התנגדותו אינו מתיישב בנקל עם סיפור כללי של חזרה ממנה. אם נטענת חזרה מסוימת, צריך לברר את נוסחה, את תאריכה ואת העניין שאליו כוונה.

הפרק הזה משאיר בידינו תמונה ברורה בכמה נקודות: התנגדותו של הגר"א היתה ממשית; מנהיגי החסידות ביקשו להתמודד עמה; ושאלת אמינותם של המסמכים והדיווחים היתה חלק מן המחלוקת כבר בחיי המשתתפים בה.

מן הגר"א נעבור בפרק ד' אל הנודע ביהודה. גם אצלו נמצא לשונות חריפות, אבל הבירור יתחיל בשאלה הלכתית מסוימת: מה עורר את התנגדותו לאמירת "לשם יחוד", ומה אפשר ללמוד מתשובתו על יחסו להנהגות שהתפשטו בימיו.

פרק רביעי: הנודע ביהודה - מה עומד מאחורי ההתנגדות ללשם יחוד?​

"עד שאני תמה על נוסח שלהם, יותר יש לתמוה על האומרים אותו".

כך פותח הנודע ביהודה את דבריו על אמירת "לשם יחוד". זו אחת התשובות המצוטטות ביותר בדיונים על יחסו לחסידות, ולא קשה להבין מדוע. לשונה חריפה, היא יוצאת נגד מנהג שהתפשט בימיו, ובתוכה נשמעת ביקורת רחבה יותר על הדרך שבה אנשים מבקשים לעבוד את ה'.

אלא שכדאי להתעכב על המשפט הפותח. הנודע ביהודה אינו מתחיל בניתוח המילים שבנוסח. תחילה הוא שואל מי אומר אותן. מבחינתו, אי אפשר לברר את ערכה של אמירה בלי לשאול מה מבין בה האומר, ומה מקומה בתוך חייו התורניים.

התשובה נדפסה במהדורא קמא, יורה דעה, סימן צג. מי שקורא אותה בשלמותה מגלה שמהלך הדברים רחב מן השאלה אם לומר משפט מסוים לפני קיום מצווה.

הספרים שעמדו במרכז הלימוד

הנודע ביהודה משווה בין הדורות הקודמים לבין מה שהוא רואה בדורו. לדבריו, בדורות הראשונים עמלו בתורה, בתלמוד ובפוסקים. העיסוק הזה הצמיח לומדים, דיין יכול היה לברר את הדין, ורב ידע להורות בשאלות שהובאו לפניו.

כנגד זה הוא מתאר מציאות שבה אנשים שאינם בקיאים ביסודות הלימוד פונים לעיסוק בספרי קבלה. בין שמות הספרים הנזכרים בתשובה מופיעים "הזוהר", "תיקונים" ו"שערי ציון".

שמות הספרים כשלעצמם אינם נושא הביקורת. השאלה היא מה נעשה עם הספרים האלה, ועל חשבון מה. כאשר מי שלא רכש ידיעה מספקת בתורה ובהלכה מדבר על עניינים נסתרים, נוצר בעיני הנודע ביהודה סדר משובש של לימוד ועבודה.

בתוך הדברים הוא גם מתלונן על הפגיעה במעמדם של תלמידי חכמים וביכולת להעמיד בעלי הוראה. זו כבר שאלה ציבורית. אם ההתעוררות הרוחנית אינה מצמיחה ידיעה, ואם אנשים חדלים להכיר בערכו של העמל התורני, מה יהיה על חיי התורה של הקהילה?

הביקורת הזאת מסבירה מדוע שאלת "לשם יחוד" קיבלה אצלו משקל גדול כל כך. הנוסח נתפס כחלק מתופעה רחבה שראה סביבו.

קיום המצווה וכוונתה

מכאן עובר הנודע ביהודה אל עצם קיום המצווה. במצוות שנקבעה להן ברכה, הוא רואה בברכה הכנה מספקת למעשה. הברכה מבטאת את העובדה שהאדם מקיים את המצווה מפני שהקב"ה קידש אותנו במצוותיו וציוונו עליה.

הוא דן גם בכוונת המצווה מתוך סוגיות התלמוד. כלומר, השאלה מה צריך אדם לכוון נבחנת תחילה בכלים הרגילים של בירור הלכתי. אין להניח שהוספת נוסח של כוונות היא בהכרח תוספת נצרכת או רצויה.

בעניין אמירת דבר בפה לפני מעשה המצווה הוא מביא את דיני הגט, שבהם צריכה להיות אמירה הקובעת את הכתיבה לשמה. מתוך ההשוואה הוא מברר מדוע אין ללמוד משם שכל מצווה טעונה הכרזה דומה.

זו נקודה שלעתים נעלמת כשמצטטים רק את לשונו החריפה. לפנינו תשובה הלכתית, עם ראיות והבחנות. הנודע ביהודה אינו מסתפק בתחושה שהמנהג זר לו; הוא מבקש לברר אם יש צורך באמירה, ומה מקורו של הצורך הנטען.

המילים שבפה והלב שבפנים

השואל העלה גם טענה שלפיה אמירת הדברים בפה מסייעת לרכז את המחשבה. יש בטענה הזאת היגיון מוכר: אדם אומר דבר כדי לעורר את עצמו ולהכין את לבו.

תשובתו של הנודע ביהודה חדה. אם עצם הברכה אינה מעוררת את האדם, מדוע נוסח נוסף יצליח לעשות זאת? הוא מפנה את תשומת הלב אל הברכה שכבר תיקנו חכמים, ואל משמעותה.

אין בדברים זלזול בצורך בכוונה. אדרבה, הדיון כולו נוגע בשאלה כיצד מגיעים לכוונה אמיתית. הנודע ביהודה חושש שאדם יתלה את עבודתו באמירת נוסח נשגב, בעוד הדברים המחייבים והברורים אינם מקבלים אצלו את תשומת הלב הראויה.

יש כאן תביעה שהאדם יבין את מה שהוא אומר. הברכה, המצווה והידיעה שהוא עומד לפני בוראו אינן רק שלב טכני שצריך לעבור בדרך אל הכוונות. הן עצמן מרכז עבודתו.

מה הוא מספר על הנהגתו

לקראת סיום התשובה כותב הנודע ביהודה על עצמו. הוא מספר שאין דרכו לומר "לשם יחוד", ומוסיף שגם באמירת תהילים יש לו הנהגה פשוטה: לבקש שיהיו הדברים לרצון ושלא ייחשבו אמירתם כביטול תורה.

בהמשך הוא מזהיר מפני פירוש הדברים שלמעלה. הסודות, לדבריו, צריכים להישאר מכוסים, "לבל יסתכלו בהם מי שאינו ראוי".

הלשון הזאת חשובה להבנת עמדתו. הוא אינו אומר שאין סודות, או שאין להם משמעות. הוא עומד על גבולות העיסוק בהם ועל ההבדל בין מי שראוי לכך לבין מי שאינו ראוי.

לצד הדברים האלה נשמעת גם הסתייגות מן האפשרות לגלות בפה פירושים לעניינים הנסתרים. עצם העובדה שאדם שמע מושג או קרא אותו בספר אינה מספיקה כדי שיידע כיצד להשתמש בו בעבודת ה'.

האם זו תשובה נגד החסידות כולה?

התשובה התקבלה במשך השנים כאחד המקורות החשובים בבירור יחסו של הנודע ביהודה לחסידות. יש לכך יסוד: היא עוסקת במנהג ובסגנון עבודה שנקשרו גם להתפשטות החסידות, ולשונה מלמדת על התנגדות ממשית לתופעות שראה בדורו.

אבל הכותרת שלה היא "בענין אמירת לשם יחוד". אין בה סקירה מסודרת של החסידות, אין בה רשימה של מנהיגיה, ואין היא מציגה דיון בכל יסודותיה.

לכן נכון להתחיל במה שאפשר ללמוד ממנה בוודאות. הנודע ביהודה התנגד לאמירת הנוסח בדרך שנדונה לפניו. הוא ביקר עיסוק בעניינים נסתרים בידי אנשים שאין להם הידיעה הנצרכת, וראה סכנה בדחיקת לימוד התלמוד וההלכה.

מי שמבקש לברר את יחסו הכולל לחסידות צריך לצרף לכך את דבריו במקומות אחרים. משפט מן התשובה הזאת אינו יכול לשאת לבדו את כל הבירור.

המשך הביקורת בדרשותיו

גם ב"צל"ח" על מסכת ברכות ובדרשותיו מופיעות לשונות ביקורת על אנשים המחשיבים את עצמם לחסידים, על הנהגות של תפילה ועל עיסוק בעניינים נשגבים בלי ההכנה הנצרכת.

המקורות האלה מוסיפים לתמונה, אבל גם אותם צריך לקרוא בהקשרם. בדרשה יש תוכחה לציבור; בפירוש למסכת יש דברים המתפתחים מתוך סוגיה; בתשובה יש שאלה מוגדרת והכרעה.

הצירוף ביניהם מלמד עד כמה היה הנודע ביהודה מוטרד מן הפער שבין יומרה רוחנית לבין ידיעה ומעשה. עבודת ה' צריכה בעיניו להיבנות על תורה, על קיום המצוות ועל הבנת הדברים שהאדם אומר.

על הנקודה הזאת אפשר לחלוק, להסביר מנהג אחר או להגן עליו. אבל תחילה צריך לשמוע את טענתו בשלמותה. הוא ביקש מאדם העומד לקיים מצווה להתחיל בדבר הברור ביותר: לדעת מה ציווה אותו בוראו, לקיים את הציווי, ולהתייחס ברצינות לברכה שתיקנו חכמים.


מקורות ועיונים פרק ג': מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, חלק א: חרם וילנה מתקל"ב, עמ' 101 ואילך; איגרת מקהל וילנה לקהל פינסק, עמ' 132-136; איגרות רבי שניאור זלמן מלאדי, עמ' 296-310, ובפרט האיגרת לחסידים בביחוב, עמ' 298-299. לפרשת הניסיון להיפגש עם הגר"א: איגרת רבי שניאור זלמן מלאדי בעניין המחלוקת, הנדפסת בקובצי איגרותיו ומובאת בדיונים על ראשית הפולמוס.

מקורות ועיונים פרק ד': שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, יורה דעה, סימן צג; צל"ח, ברכות כח ע"ב, בביאור התפילה בכניסה לבית המדרש; דרושי הצל"ח, דרוש לט. להרחבה במקורות ובתגובות לתשובה: ליקוטי ההערות במהדורות המבוארות של שו"ת נודע ביהודה, על סימן צג.