פרק שביעי: החתם סופר ומהר"ם שיק - מנהג אבות ושלום הקהילה
אדם מבקש לעבור לפני התיבה בבית הכנסת, אלא שנוסח תפילתו שונה משל הציבור. הוא מתפלל בנוסח ספרד, ואחרים חוששים שיש למנוע ממנו להיות שליח ציבור. אל השאלה מצטרף ויכוח נוסף: האם נוסח ספרד נעלה יותר מנוסח אשכנז מצד סודות התפילה?
השאלה הגיעה אל החתם סופר ונידונה בתשובותיו באורח חיים, סימנים טו וטז. בתשובתו הוא מספר על שני רבותיו, רבי נתן אדלר ובעל ההפלאה, שהתפללו בנוסח האר"י, בעוד הציבור שסביבם התפלל בנוסח אשכנז.
הפרטים האלה מציבים אותנו בתוך מציאות מורכבת. החתם סופר גדל אצל רבותיו והעריץ אותם, אך לא אימץ את נוסח תפילתם. הוא שמר על נוסח אשכנז, הסביר את מעלתו, ובאותה שעה ביקש למנוע מחלוקת בבית הכנסת.
מה עשה הרב, ומה עשה הציבור
רבי נתן אדלר התפלל בנוסח האר"י גם כאשר עבר לפני התיבה. החתם סופר מסביר את הנהגתו מתוך ידיעתו בעניינים האלה. בעיניו, היתה זו הנהגה של אדם שהבין את תוכן הנוסח ואת כוונותיו.
גם בעל ההפלאה התפלל בנוסח האר"י, אבל לא שינה את נוסח הציבור. החתם סופר מציין שאפילו בנו התפלל בחייו בנוסח אשכנז.
ההבדל הזה חשוב. העובדה שרב גדול נוהג בדרך מסוימת אינה מוכיחה שכל בני קהילתו נדרשים לנהוג כמותו. ייתכן שהנהגתו קשורה לידיעותיו, למדרגתו או לדרך שקיבל.
כך קרא החתם סופר את מה שראה אצל רבותיו. הוא לא חשב שנאמנותו לנוסח אבותיו עומדת בסתירה לנאמנותו אליהם. דווקא ההיכרות הקרובה אפשרה לו להבחין בין הנהגת הרב לבין מנהג הציבור.
האם נוסח ספרד עדיף
החתם סופר חולק על הטענה שמצד הסוד צריך להעדיף את נוסח ספרד. לדבריו, לכל נוסח יש שורש ותוכן, וההבדלים אינם מחייבים לקבוע שנוסח אחד חסר את המעלות הרוחניות שיש בחברו.
הוא משווה את הדבר לשינויי הסגנון שבדברי הנביאים. כמה נביאים יכולים לכוון לעניין אחד, אף שאינם מתנבאים באותו סגנון. גם נוסחי תפילה שונים יכולים לפעול בדרכים שונות.
את בחירת האר"י בנוסח ספרד הוא מסביר מתוך ידיעתו באותו נוסח. מכאן אין ללמוד שנוסח אשכנז נעדר סוד. אילו נמצא אדם הבקי בענייניו כפי שהיה האר"י בקי בנוסח שבחר, היה יכול לבאר גם בו את הדברים.
בתשובה הסמוכה החתם סופר מחדד שאין כוונתו לומר שכל הנוסחים שווים בכל פרט. יש ביניהם הבדלים, ולאדם היודע את משמעותם עשויה להיות סיבה להעדיף דרך מסוימת. אבל מכאן ועד הוראה כללית לציבור לעזוב את נוסחו המרחק גדול.
מה יעשה מי שאינו יודע את הסוד
בתוך הדיון אומר החתם סופר שגם במקום שאין האדם מבין את כוונות הנוסח, הוא מתפלל על דעת מתקניו. הוא אינו דורש שכל יהודי יהיה בקי בסודות התפילה כדי שתפילתו תהיה ראויה.
מכאן הוא גם מדגיש את חשיבותו של נוסח מוכר. כאשר אדם מבין את מה שהוא אומר בנוסח אחד, יש לכך ערך ממשי. הידיעה שנוסח אחר קשור לכוונות נשגבות אינה מבטיחה שהמתפלל עצמו הגיע אליהן.
הדיון נוגע אפוא לשני דברים: מסורת התפילה שקיבל האדם, והיכולת שלו להתפלל מתוך הבנה. שניהם צריכים להישקל לפני החלטה לשנות.
לא כל מי שמשתמש בנוסח שבו התפלל אדם גדול מתפלל ממילא באותה מדרגה. החתם סופר מבקש שההנהגה תתאים לאדם הנוהג בה, ולא רק לדמות שהוא מבקש ללכת בעקבותיה.
ההכרעה בבית הכנסת
לאחר בירור מעלת הנוסחים חוזר החתם סופר אל השאלה המעשית. האם למנוע מן המתפלל בנוסח ספרד לעבור לפני התיבה?
כאן הוא מבקש שלא לעורר מריבה. הוא אף כותב שהוא מוחל על כבודו כדי למנוע מחלוקת, ומביע משאלה לאחדות בית ישראל.
הוא מדגיש שדבריו נאמרים מפני דרכי השלום. זו אינה חזרה מן ההסבר שנתן למעלת נוסח אשכנז, אלא הכרעה כיצד לנהוג בתוך מציאות שבה אנשים כבר מתפללים בנוסחים שונים.
יש כאן הבדל בין עמדתו ביחס לשינוי המנהג לבין הטיפול באדם ששינה. אפשר לסבור שלא היה ראוי לעזוב את נוסח האבות, ובכל זאת להחליט שאין לעשות את ההבדל הזה עילה למריבה בבית הכנסת.
מהר"ם שיק נדרש להסביר את רבו
הדיון לא הסתיים בתשובות החתם סופר. תלמידו, מהר"ם שיק, שב לעסוק בו בתשובה באורח חיים, סימן מג, בעקבות דברי בעל "דברי חיים".
מהר"ם שיק מבקש להסביר את עמדת רבו ולהגן על נוסח אשכנז. הוא אינו מסתפק באמירה שהחתם סופר פסק כך, אלא נכנס לבירור המקורות והטענות.
בתוך הדברים חוזרת ההבחנה בין הנהגת אדם גדול לבין הוראה לאחרים. מהר"ם שיק מתייחס לשאלה מה אפשר ללמוד מהנהגותיהם של רבי נתן אדלר ובעל ההפלאה, ומה משמעות העובדה שהציבור שלהם נשאר בנוסח אשכנז.
התשובה היא גם דוגמה למחלוקת תורנית בין גדולים שהחזיקו במסורות שונות. מהר"ם שיק מברר את דברי בעל "דברי חיים", משיב להם ומעמיד את מה שהבין בדברי רבו. כדי ללמוד מכאן על יחסו לחסידות, יש להבחין בין המחלוקת המסוימת בנוסח התפילה לבין הערכה כוללת של אנשים וחוגים.
כשהבדל בנוסח נעשה הבדל בקהילה
בתשובת מהר"ם שיק מופיעה גם הדאגה לפירוד. שינוי נוסח אינו תמיד נשאר עניינו הפרטי של המתפלל. הוא עשוי להביא להקמת מסגרת נפרדת, לשינוי מנהג הציבור ולמחלוקת על הנהגת בית הכנסת.
כאן נבחנת השאלה מצד אחר. גם אם אפשר להסביר את הנוסח החדש, עדיין צריך לברר אם ראוי לשנות את מנהג המקום ומה יהיו תוצאות השינוי.
זהו נושא שחזר במחלוקת בין חסידים למתנגדים. מניין חדש יכול היה להיות מקום שבו אנשים מצאו התעוררות וחברותא לעבודת ה', ובאותה שעה לעורר אצל הנהגת הקהילה חשש מפני התרחקות ופירוד.
הפוסק נדרש להכיר גם את הדין וגם את המציאות. לפעמים הבדל קטן בנוסח משמש מוקד למאבק רחב יותר; לפעמים דווקא התעקשות להכריע בו בכל מחיר מעמיקה את המריבה.
איך קוראים את התשובות בשלמותן
מי שיקרא רק את הגנת החתם סופר על נוסח אשכנז עלול להחמיץ את הכרעתו בעניין שליח הציבור. מי שיקרא רק את בקשת השלום עלול לחשוב שלא היתה לו עמדה ברורה ביחס לשינוי הנוסח.
שני החלקים נמצאים באותה תשובה. גם דברי מהר"ם שיק צריכים להיקרא מתוך השאלה שעליה השיב ומתוך טענות הצד האחר.
המקורות האלה מלמדים על דרך הנהגה הדורשת כמה בירורים יחד: מהו מנהג האבות, מה ידוע על טעמי הנוסח, מה אפשר ללמוד ממעשיהם של גדולים, וכיצד שומרים על חיי הקהילה.
בסוף הדיון נשאר החתם סופר נאמן לנוסח שלו ולמסורת שקיבל. לצד הנאמנות הזאת הוא מבקש שאנשים המתפללים אחרת יוכלו לעמוד עמו בבית כנסת אחד, בלי שההבדל ביניהם יהפוך למריבה.
פרק שמיני: הגדול ממינסק והחפץ חיים - ביקורת שלא ביטלה את ההערכה
רבי אריה ליב, בנו של החפץ חיים, עסק במכירת ספרי אביו בפולין. לפי עדותו, חלק גדול מפרנסתו בא מבתי המדרש של החסידים. הוא מספר שרבים מהם היו בני תורה, חפצו בספרי אביו, ובייחוד ראו ב"משנה ברורה" ספר הנחוץ להם "כמו לחם".
אבל המפגשים לא תמיד עברו בנחת. היו גם ויכוחים, חשדות ודברים שפגעו בו. כשאביו הגיע לוורשה ושאל לפרנסתו, סיפר הבן גם על הצלחת המכירה וגם על העלבונות שספג.
התגובה שמביא הבן אינה מסתיימת בהתייחסות לעלבון האישי. החפץ חיים פנה לדבר על מעלתם של החסידים ועל הכוח שעמידתם מעניקה לשומרי התורה. הוא ראה את המקרה הפרטי, אך ביקש לבחון לצדו גם את המציאות הרחבה.
עדות זו, שנדפסה במדור "דוגמא מדרכי אבי", מאפשרת להתבונן ביחס לחסידות בשלב שבו כבר היתה חלק מבוסס מן הציבור. לצדה כדאי לקרוא את הדברים שנמסרו על רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן, "הגדול ממינסק". אצל שניהם מוצאים ביקורת והערכה, אבל כל אחד מהם מדגיש עניין אחר.
הגדול ממינסק וחששו מן הפירוד
בספרו של מאיר היילפרין על הגדול ממינסק מופיע פרק העוסק בהשקפתו על החסידות. המחבר מספר כי הגדול נשאר כל ימיו נאמן למנהגי המתנגדים ולנוסח תפילתם, ובכל זאת לא רצה שידברו סרה בחסידים.
בתיאור עמדתו נשמעת ביקורת חריפה על עצם יצירתן של קבוצות נפרדות. הוא ראה סכנה בהפיכת הבדלים בהנהגה לשיטות בעלות שמות, ובחלוקת הציבור לכתות ומפלגות. לפי הדברים שנמסרו בשמו, אפשר ללמד ולהורות שכך ראוי לעשות בעניין מסוים, בלי להפוך כל אוסף של הנהגות למסגרת המפרידה בין אנשים.
הביקורת נוגעת אפוא בעיקר למבנה הציבורי שנוצר. חילוקי דעות בהלכה ובעבודת ה' היו תמיד. השאלה שהטרידה אותו היתה מדוע הם צריכים להביא לריחוק ולקרע.
צריך לזכור מהו המקור: אלה דברים שהובאו בספר על חייו והשקפותיו, ולא תשובה הלכתית שכתב בעצמו. יש להם ערך כעדות על דמותו, אך נכון להציגם בדרך שבה הגיעו אלינו.
למה להרחיב את הפרצים
לאחר הביקורת באה באותו מקור הבחנה חשובה. החסידות כבר התקיימה, וגדולי תורה וצדיקים החזיקו בדרכה. מכאן פונה הגדול ממינסק אל השאלה כיצד צריך לנהוג במציאות שנוצרה.
"למה נרחיב את הפרצים יותר ויותר?" הוא שואל, לפי המסופר בשמו.
אין זו חזרה מן הביקורת. זו דרישה שלא להוסיף פירוד על פירוד. גם אם אדם סבור שלא היה ראוי ליצור מסגרת נפרדת מלכתחילה, אין הדבר מחייב אותו להחריף את היחסים עם בני אותה מסגרת בדורו.
בהמשך הוא מבחין בין מי שעובר על דינים מפורשים לבין הציבור כולו. על עבירה יש למחות, ואין לפטור אותה מפני שהעובר תולה את עצמו בגדולים. אבל "אין להרשיע את הכלל בשביל הפרט של פורצים יחידים".
המשפט הזה נותן גבול ברור לביקורת. אדם אחראי למעשיו, וציבור אינו נעשה אשם בכל מעשה של אחד מבניו. גם השימוש בשם של שיטה אינו משנה את הדין הזה.
הכבוד שניתן לו מן הצד החסידי
היילפרין מספר שגם גדולי החסידים הכירו את דרכו של הגדול ממינסק וכיבדו אותו. רבי אהרן מקוידינוב היה מבקר בביתו כאשר הגיע לעיר.
באותו פרק מובאת גם אמירה המיוחסת לו על הגדול: הוא משול למלך הכותב לעצמו ספר תורה וקורא בו כל ימיו. הדגש הוא על שקידתו בתורה ועל כך שאינו יוצא מגבולותיה.
התיאור משלים את הדברים שנמסרו על עמדתו. חילוקי השיטות היו ידועים, ובכל זאת היה מקום להכרה בגדלות. הביקור בבית הרב אינו מוכיח הסכמה לכל השקפותיו; הוא מעיד שההבדל לא מנע כבוד וקשר.
זו נקודה שכדאי לזכור בקריאת תולדות המחלוקת. מכתב חריף משמר היטב את רגע העימות. קשרים שגרתיים, ביקורים ושיחות תורניות אינם תמיד מותירים אחריהם תיעוד עשיר באותה מידה.
החפץ חיים והכותל שבין בתי העץ
רבי אריה ליב כותב כי לעת זקנתו היה אביו מחשיב מאוד את עדת החסידים. הוא מביא בשמו משל לכותל אבנים המוקם בין בתי עץ כדי לעצור שריפה.
הנמשל היה התפשטות הכפירה וההתרחקות מן התורה. בעולם שבו אנשים התביישו לעתים בקיום מצוות בפומבי, ראה החפץ חיים ערך באנשים המקיימים אותן בגלוי ובאומץ.
הבן מזכיר גם את חינוך הילדים. החסידים גידלו את בניהם לתורה ולעבודה, והעמידו המשך לחיי התורה של אבותיהם. ההערכה הזאת נשענת על תוצאות שנראו בחיי הציבור, ולא רק על בירור רעיונותיה של החסידות בראשיתה.
אין במקור קביעה שהחפץ חיים שינה את נוסח תפילתו או אימץ את כלל מנהגי החסידים. העדות מלמדת כיצד העריך את מקומם ואת פעולתם בתקופה שבה חי.
משל הש"ס שיש בו שיבושים
הבן מביא סיפור נוסף. כאשר שמע החפץ חיים שמדברים על מגרעות החסידים, סיפר על בעל בית שהיה בקי בש"ס ורבי חיים מוולוז'ין היה קם לכבודו. תלמידים טענו שהלה יודע את המילים, אך אינו מבין היטב בכמה מקומות.
לפי הסיפור, רבי חיים השיב באמצעות השוואה בין דפוסי ש"ס. יש דפוס משובח ובהיר ויש דפוס שיש בו שיבושים, אבל השיבושים אינם מבטלים את קדושתו של הש"ס.
החפץ חיים השתמש במשל, לפי עדות בנו, גם ביחס לחסידים. אפשר למצוא שגיאות, ובכל זאת לראות שהם מחזיקים בתורה, מגדלים ילדים ביראת שמים ובונים בתים של שומרי מצוות.
יש כאן כמה שכבות של מסירה: הבן מספר מה שמע מאביו, ואביו מביא סיפור על רבי חיים מוולוז'ין. אין צורך לטשטש זאת. לעניין עמדת החפץ חיים, עיקר החשיבות הוא בדרך שבה השתמש בסיפור כדי להשיב למבקרי החסידים.
וגם זמן התפילה נשאר זמן התפילה
באותו מדור עצמו מובא משל אחר של החפץ חיים, העוסק בתפילה שלא בזמנה. שטר כסף יכול להיות יפה ושלם, אבל אם עבר זמן תוקפו הוא לא יתקבל. לעומתו, שטר בלוי שעדיין תקף יכול לשמש לתשלום.
הנמשל הוא שתפילה בזמנה, גם כאשר כוונתה חסרה, אינה שקולה לתפילה הנאמרת לאחר הזמן מתוך כוונות גדולות.
המשל מלמד שהערכתו לחסידים לא ביטלה את הקפדתו על ההלכה. אין סיבה להוציא מן התמונה אחד משני הדברים. הוא יכול היה להכיר בכוחם של החסידים ולהתריע על הנהגה שלדעתו היתה פסולה.
גם בדברי הגדול ממינסק ראינו הבחנה דומה: כבוד לציבור ולגדוליו אינו מונע מחאה על מעשה מסוים. המחאה, מצדה, אינה מתירה להטיל דופי בכולם.
העדויות האלה מקרבות אותנו אל השאלות של הדורות המאוחרים. כאשר דרכים שונות כבר העמידו ציבור של תורה, כיצד דנים בהבדלים ביניהן? בפרק הבא נפגוש את השאלה הזאת בדברי הגרי"ז, הרב שך והרב משה מרדכי שולזינגר.
מקורות ועיונים פרק ז': שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימנים טו וטז; שו"ת מהר"ם שיק, אורח חיים, סימן מג; שו"ת דברי חיים, חלק ב, אורח חיים, סימן ח, הנידון בתשובת מהר"ם שיק.
מקורות ועיונים פרק ח': מאיר היילפרין, הגדול ממינסק, עמ' 205-206, הפרק "השקפתו על החסידות"; מכתבי הרב חפץ חיים, המדור "דוגמא מדרכי אבי" מאת רבי אריה ליב פופקו, סעיפים לט-מג. ההפניה לסעיפים עדיפה כאן על מספרי העמודים, המשתנים בין המהדורות.
