טבע האדם להיכשל בחטא שוב ושוב, [חלק א']

ישנה תופעה מענינת, תופעה שאפשר להגדיר אותה כגלגל שלא מסתיים, שראוי לעמוד עליה ולהתבונן על המניעים שלה.

פעמים רבות לאחר שאדם נכשל במידה מגונה כמו עניני שמירת העינים, קדושה, כעס, תאוות האכילה וכיו"ב, הוא עושה תשובה ומתחזק ביראת שמים, מתוך מחשבה שהגורם לחטא הוא החיסרון ביראת שמים, אבל בפועל, למעשה, הוא נופל שוב ושוב באותו החטא, וכל נסיונותיו להגביר את יראת האלוקים לא עולה בידו, והוא מוצא את עצמו חוזר שוב ושוב לפול באותם הדברים שנכשל בהם בתחילה.

ועלינו להתבונן מהיכן נובעת תופעה זו, מה השורש והגורם שלה, ומה נוכל לעשות על מנת למנוע את הישנות החטא שוב ושוב?


אכן, הנקודה היא כי לא החיסרון ביראת שמים הוא זה שבהכרח גורם לחטא, אלא טעם נוסף יש כאן אשר בכוחו להגביר ולחזק את משיכת האדם אל החטא, את השתקעותו בתוכו, ואת חוסר יכולתו לעצור את הגלגל שהוא שקוע בו.

לדבר הזה קוראים "חוסר סיפוק".

כאשר האדם מתמלא בתחושת חוסר סיפוק והוא נעדר הרגשת ריצוי מעצמו, זה יוצר באדם חלל וחוסר, המושך וגורר אותו אל עבר סיפוקים חיצוניים, וגורם לו ליפול שוב ושוב בלי יכולת לצאת מהמעגל.


דבר זה יכול לבוא בכמה אופנים, אופן ראשון הוא חוסר שביעות רצון כללית, כאשר האדם מסתובב בעולם עם הרגשה של חוסר מיצוי, חוסר הצלחה וחוסר עשייה, זה גורם לנפש לחפש פורקן ושחרור, הלחץ[1] והצער הנפשי מהעדר הסיפוק גורם לו לחפש מילוי במקומות אחרים. והכעס, התאוות, משחררות את האדם, האכילה מרגיעה ונותנת פורקן, וכיו"ב. משני טעמים: הן מצד ההנאה עצמה שמהווה כעין פיצוי לנפש הלחוצה, והן מצד הדבר עצמו שהאדם נלחץ ממנו, העול, וכאשר הוא פורק את אותו עול המציק לנפש, הוא חש שחרור מהלחץ בעצם הפריקה שלו מעליו לכמה רגעים, וההרגשה כי 'עכשיו לא מעניין אותי חשבונות, מרוצה או לא, טוב או רע, רק להנות' זה מסיר מעליו לכמה רגעים את תחושת העול והלחץ המלווה אותו בתמידות.

ואמנם, פעמים שגם אדם שחש שביעות רצון כללית מחייו, אבל תחושת כישלון וחוסר סיפוק בנושא אחד ספציפי המלווה אותו, גורם גם כן ליצירת חלל וחוסר עמוק בנפש, וביחוד בנושאים השייכים למידות ותאוות, כעס, תאוות האכילה וכיו"ב, כי למרות שעבירות אחרות לא תמיד יזעזעו כל כך, אבל נפילה השייכת למידות שהוא מכיר בהם כמידות רעות, גורמת לו לזעזוע מעצמו, לזעזוע שהוא נהנה מדבר אסור, שהוא לא טוב, שהוא נכשל ולא מצליח להתגבר על נטיות כאלו ולא להנות מהם.

וכמובן, חוסר הסיפוק הזה מביא אחריו גלגל שלא נגמר, הוא נכשל פעם אחת, והוא נעשה מתוסכל, חסר סיפוק ולא מרוצה מעצמו, דבר המפתח ומחזק בו את תחושת החיסרון את התשוקה למלאות אותו ולהסיר מעצמו את העול המציק, המטריד, הכופה עליו וממרר את ליבו, מה שממילא מחזק את המשיכה שלו לאותו דבר אסור עצמו!

אכן, פרדוקס במיטבו!


דברים אלו ישליכו לנו אור ויבהירו לנו טבע שאפשר לראות אותו פעמים רבות, מדוע לפעמים אדם שנכשל בחטא מסוים מתגברת בו התשוקה דווקא לאותו החטא, הוא אינו מסתפק בדברים אחרים, הוא אינו נרגע מהנאות אחרות, הוא חפץ ונמשך דווקא לדבר בו הוא נכשל. לדוגמא אדם שנכשל במידת הכעס ומצפונו מייסרו על כך, לא יבוא לידי רגיעה נפשית אלא רק אחרי שיכעס, האדם שנכשל בתאוות האכילה, ירגע רק על ידי אכילה.

והנה, למרות שהיה אפשר להסביר זאת באופן טבעי, שהדבר שבו נכשל האדם ביותר הוא הדבר המפיק לו הנאה יותר מדברים אחרים, אך האמת כי קיים בזה רעיון עמוק יותר, העובדה שאותו נושא ספציפי גורם לו לחוש חוסר סיפוק, המציאות שהוא מרגיש תסכול וכאב על עצמו דווקא בנושא זה, היא עצמה הגורמת לו להימשך אחריה יותר ויותר, והוא כביכול שואף להשכיח מעצמו ולו לרגע את הצער שהוא חווה מהמידה הרעה הזו בעצמה, והוא מעונין לחוות, ולו לרגע, את הנושא הזה כמשהו שמשדר למוח שלו לא 'סבל מצפון ושנאה', אלא 'כיף שיחרור והנאה'[2].

לכל הדברים האלו ישנה השפעה רבה על כל החיים, ואינם דברים תאורטיים בלבד.

כמה דרכים מצויות להתמודדות עם התאוות בכלל

ישנם כמה דרכים מורגלות בהתמודדות עם עניני התאווה והקדושה, כמה צורות פעולה המתעוררות אחר ענינים אלו, ולאור הדברים שנתבארו ננסה להתבונן על כל אחת מהם:

הדרך הראשונה – עשיית תשובה המתמקדת במצפון, ומעוררת את השנאה העצמית, את הכישלון ולהזכיר את עובדת היותנו 'חלשים' ביראת שמים, ומטרת דרך זו שעל ידי השנאה הסבל והמצפון שנעורר נהיה מוכרחים להימנע מלשוב על המעשה שלא לחזור ולחוות שוב את צער הנפש מהמצפון והשנאה המתוארת.

אלא שדרך זו, כמו שנתבאר לעיל, היא דרך מסוכנת ומזיקה מאוד - ולא בגלל הסיבה שעצם ההתעסקות ברע מושכת את האדם אליו, שזה ודאי נכון - אלא בעיקר מפני שהדבר מוטעה מיסודו, והניסיון לא רק שיחזור בדרך טבעית, אלא אף יתגבר יותר ויותר, יתחזק בצורה בלתי נשלטת, וככל שירבה לעורר את המצפון, את הייסור הנפשי ואת המרירות הלב בתחושה עד כמה הוא 'נכשל' ו'לא מצליח' כך תתגבר תשוקת הנפש לחפש פורקן ולנסות להשתחרר מהרגשה זו, וכביכול לשכוח שזה בכלל בעיה.

והרגשה זו רב כוחה להכשיל את האדם הרבה יותר מעצם התאוה הטבעית, כי דרך זו פוגעת בעצם הווית האדם, בשורש הכי בסיסי של האישיות, בסיפוק ובאכזבה מעצמו, וביותר כי ככל שעוד יעשה זאת 'לשם מצוה' מתוך מטרה להציל את עצם חייו הרוחניים, כך תתגבר יותר ויותר הפגיעה בעצמותו והוויתו ויגדל הרצון לפרוק את העול הזה ולהסיר את ההרגשה המציקה הזו.

ועל כן על האדם לשים לב לא להגביר את היגון והצער מצד האישיות שלו, לא להתמקד בכמה הוא גרוע, ולא לעורר צער בנפש על כך שהוא 'נכשל' ו'לא מצליח' 'חוטא' ו'פושע' אלא להתמקד בקבלה לעתיד, בצער עניני על כך שנעשתה עבירה בלי להיכנס ולהגדיר הגדרות על אישיותו, אל הווייתו כאדם, ורק כך יוכל לצאת ממעגל קסמים נוראי זה.

הדרך השניה – בלבול וייאוש, ועל דרך זו אין צורך להרחיב את הדיבור ולבאר רעתה ואסונה...

הדרך השלישית, הרצויה – בנויה על הכרה וידיעת רעת שני הדרכים הראשונות, וביחוד הדרך הראשונה, ולמרות שבמבט ראשון נראית כטובה ואף עלולה להיחשב אצל האדם כ'צדקות' אבל כיון שבמבחן המציאות דרך זו בסופו של דבר מרחיקה ולא מקרבת, מגבירה את היצר ולא מקררת, הרי שהיא עצמה ירידה, וכפי שמקובלנו מרבותינו כי 'עליה שהיא לצורך ירידה, ירידה אחת ארוכה היא' וגם העלייה עצמה עבירה היא בידו, כי היא כלי בידי היצר, ולא ממקור טוב נובעת.

ובעז"ה, הרחבת הדרך הנכונה, עניניה והנקודות עליה היא בנויה, יתבארו בעזהי"ת במאמר הבא.

---

[1] הלחץ בטבעו מחזק את חוסר הסיפוק מסיבה פשוטה, כפי שיש לאדם יותר לחץ כך גדלה הציפייה שלו מעצמו, וממילא כל מה שהוא יעשה יקטן ביחס לכמה שהוא מצפה מעצמו, מה שממילא מגדיל את חוסר הסיפוק. ופעמים רבות אלולי הלחץ הרי שהפעולות שהיה עושה האדם היו מעל ומעבר ואף גורמות לו שמחה וסיפוק רב, אך הלחץ שיצר לעצמו מראש והדרישה המופרזת רב כוחה לבטל כל הרגשת שמחה וסיפוק אפשריים ולהנציח את חוסר הסיפוק הנצחי.

כמובן שהמדובר הוא על לחץ מעבר לבסיס שבאמת נדרש מהאדם.
[2] אכן, יש בזה פעמים רבות נקודה נוספת המשלימה את העיקרון הנכתב בקצרה בפנים, והוא, שפעמים רבות כאשר האדם כועס או אוכל איזה דבר, המצפון המלווה אותו בעת עשיית המעשה הראשון, מונעים ממנו לסיים את הדבר, או שעכ"פ ממעטים את תחושת ההנאה שלו מהדבר, דבר המשאיר תחושה כי התאווה לא מולאה, כי היצר לא בא על סיפוקו, ועל כן נשארת באדם עדיין תשוקה לחזור ולעשות את אותו הדבר שלא יכל להונות ממנו הן באיכות והן בכמות, ואכמ"ל.

בדרך כלל, כאשר אדם חוטא, קורה שלמרות שהוא חושב שזה נבע לו מחוסר ביראת שמיים והוא מתחזק ביר''ש, זה לא עוזר לו, ולמעשה הוא חוטא ונופל שוב ושוב ושוב באותו המעשה, וזה יכול להיות שמירת עיניים, קדושה, כעס, או כל תאווה אחרת.

וא''כ עלינו לחפש את הדרך לצאת מהגלגל הזה.


והענין הוא, שהסיבה שגורמת לו היא אמנם המשיכה החזקה לתאווה המסוימת, אבל מה שגרם לו לא להצליח לצאת מזה. זה לא חוסר היר''ש, אלא שחוץ מהמשיכה עצמה הצטרפה לה עוד סיבה למסיבה, והיא חוסר הסיפוק ושהוא לא מרוצה מעצמו.

וזה בתרתי, יכול להיות חוסר שביעות רצון כללית בדברים אחרים, וזה משפיע עליו, בזה שהוא מחפש פורקן ומקום להרגיש הנאה ושיחרור, כמו שהרבה מעידים שהכעס גורם לההם שיחרור עצום, וכן כל התאוות משחררות, האכילה וכו'. והשחרור הוא בשני אופנים, גם ההנאה עצמה היא פיצוי טוב לנפש שמרגישה לחץ, וגם מה שתמלווה בדרך כלל להנאות שהאדם בדרך כלל שולל, תחושת פריקת עול רגעית, שהאדם מרגיש 'עכשיו לא מעניין אותי חשבונות, מרוצה או לא, טוב או רע, אלא הנאה בלבד', וזה בעצמו משחרר לו את הנפש מתחושת האכזבה והביקורת שהיא חווה.

והאופן השני היותר מעניין, זה שהאדם יכול להיות מרוצה מאוד מהחיים בכלל, אבל יש לו משיכה לדבר שלילי מסויים, והוא מזועזע מהמשיכה עצמה, או שהוא אכן נופל טיפה ומרגיש את ההנאה שבזה וזה מחריד אותו, שהרי אם נכשל בחטא שע''פ ההגדרה זה חטא אין הוא מזועזע, כמו למשל לשון הרע וכו' מה שמלמד שעיקר הזעזוע שלנו לא מה'חטא' שבזה, אלא הזעזוע שהאדם תופס שהוא נהנה מהאיסור שהוא כזה נמשך, שהוא לא טוב, ולא מצליח להתגבר ולא להנות בכלל מזה.

ואם כן, אכן נקודת חוסר הסיפוק שנוצר לו ברגע זה נושא ענק, שמאפיל על כל ההצלחות והסיפוק שלו מכל מעשיו ופועליו, שבנושא הזה הוא לא מרוצה מעצמו הוא מאוכזב מעצמו, וזה יוצר לו בעצמו סיבה לפרוק את המרירות שבליבו ולהנות כאמור לעיל.


אלא שיש לשים לב לנקודה נוספת בהנאה מהחטא והמשיכה אליו להפיג את מרירות הלב, שזה לא רק באופן כללי שהאדם מחפש לפרוק ולהנות ואז הוא נהנה, כי המציאות היא שהוא נהנה דווקא מהחטא בו נכשל, ואינו מסתפק בדברים אחרים. למשל אדם שיש לו מצפון גדול על הכעס שלו, לא ירגיע אותו תאוות האכילה לאכול הרבה, אלא הוא יחפש לכעוס ולפרוק את תסכולו ואכזבתו בכעס דווקא, וכן בשאר הענינים.

אמנם, יכול להיות שהוא באמת פונה ונרגע מהנאה שהוא הכי נהנה ממנה, שהרי בדרך כלל במה שיש לו מצפון כנראה שבאופן טבעי יש לו חולשה ומשיכה חזקה יותר לדבר והוא נהנה ממנו יותר. אבל באמת שיש פה משהו עמוק יותר, שבאותו נושא הגורם לו להרגיש לא טוב, הוא רוצה להרגיש טוב וכיף, שאם הוא כועס הוא לא רוצה להמשיך להרגיש לא טוב ביחס לכעס ולכבות את האש באוכל, אלא הוא מעונין שבכעס בעצמו יהיה לו שינוי ממצפון ושנאה עצמית, להתעלמות מהמצפון והנאה מזה, וכביכול הוא שוכח בכלל שיש בזה משהו שלילי, והוא מעונין לחוות, ולו לרגע, את הנושא הזה כמשהו שמשדר למוח שלו לא 'סבל מצפון ושנאה', אלא 'כיף שיחרור והנאה'.

כל הדברים האלו לא סתם פסיכולגיה אלא הלכה למעשה.


כי ההתמודדות עם קדושה היא בכמה אופנים: