טבע האדם להיכשל בחטא שוב ושוב
ישנה תופעה מענינת, תופעה שאפשר להגדיר אותה כגלגל שלא מסתיים, שראוי לעמוד עליה ולהתבונן על המניעים שלה.
פעמים רבות לאחר שאדם נכשל במידה מגונה כמו עניני שמירת העינים, קדושה, כעס, תאוות האכילה וכיו"ב, הוא עושה תשובה ומתחזק ביראת שמים, מתוך מחשבה שהגורם לחטא הוא החיסרון ביראת שמים, אבל בפועל, למעשה, הוא נופל שוב ושוב באותו החטא, וכל נסיונותיו להגביר את יראת האלוקים לא עולה בידו, והוא מוצא את עצמו חוזר שוב ושוב לפול באותם הדברים שנכשל בהם בתחילה.
ועלינו להתבונן מהיכן נובעת תופעה זו, מה השורש והגורם שלה, ומה נוכל לעשות על מנת למנוע את הישנות החטא שוב ושוב?
תחושת חוסר סיפוק מייצרת חלל באדם הגורמת לתשוקה אדירה למלאותו
אכן, הנקודה היא כי לא החיסרון ביראת שמים הוא זה שבהכרח גורם לחטא, אלא טעם נוסף יש כאן אשר בכוחו להגביר ולחזק את משיכת האדם אל החטא, את השתקעותו בתוכו, ואת חוסר יכולתו לעצור את הגלגל שהוא שקוע בו.
לדבר הזה קוראים "חוסר סיפוק".
כאשר האדם מתמלא בתחושת חוסר סיפוק והוא נעדר הרגשת ריצוי מעצמו, זה יוצר באדם חלל וחוסר, המושך וגורר אותו אל עבר סיפוקים חיצוניים, וגורם לו ליפול שוב ושוב בלי יכולת לצאת מהמעגל.
חוסר סיפוק כללי, וחוסר סיפוק ספציפי
דבר זה יכול לבוא בכמה אופנים, אופן ראשון הוא חוסר שביעות רצון כללית, כאשר האדם מסתובב בעולם עם הרגשה של חוסר מיצוי, חוסר הצלחה וחוסר עשייה, זה גורם לנפש לחפש פורקן ושחרור, הלחץ[1] והצער הנפשי מהעדר הסיפוק גורם לו לחפש מילוי במקומות אחרים. והכעס, התאוות, משחררות את האדם, האכילה מרגיעה ונותנת פורקן, וכיו"ב. משני טעמים: הן מצד ההנאה עצמה שמהווה כעין פיצוי לנפש הלחוצה, והן מצד הדבר עצמו שהאדם נלחץ ממנו, העול, וכאשר הוא פורק את אותו עול המציק לנפש, הוא חש שחרור מהלחץ בעצם הפריקה שלו מעליו לכמה רגעים, וההרגשה כי 'עכשיו לא מעניין אותי חשבונות, מרוצה או לא, טוב או רע, רק להנות' זה מסיר מעליו לכמה רגעים את תחושת העול והלחץ המלווה אותו בתמידות.
ואמנם, פעמים שגם אדם שחש שביעות רצון כללית מחייו, אבל תחושת כישלון וחוסר סיפוק בנושא אחד ספציפי המלווה אותו, גורם גם כן ליצירת חלל וחוסר עמוק בנפש, וביחוד בנושאים השייכים למידות ותאוות, כעס, תאוות האכילה וכיו"ב, כי למרות שעבירות אחרות לא תמיד יזעזעו כל כך, אבל נפילה השייכת למידות שהוא מכיר בהם כמידות רעות, גורמת לו לזעזוע מעצמו, לזעזוע שהוא נהנה מדבר אסור, שהוא לא טוב, שהוא נכשל ולא מצליח להתגבר על נטיות כאלו ולא להנות מהם.
וכמובן, חוסר הסיפוק הזה מביא אחריו גלגל שלא נגמר, הוא נכשל פעם אחת, והוא נעשה מתוסכל, חסר סיפוק ולא מרוצה מעצמו, דבר המפתח ומחזק בו את תחושת החיסרון את התשוקה למלאות אותו ולהסיר מעצמו את העול המציק, המטריד, הכופה עליו וממרר את ליבו, מה שממילא מחזק את המשיכה שלו לאותו דבר אסור עצמו!
אכן, פרדוקס במיטבו!
טבע האדם ליפול באותו חטא עצמו שוב ושוב
דברים אלו ישליכו לנו אור ויבהירו לנו טבע שאפשר לראות אותו פעמים רבות, מדוע לפעמים אדם שנכשל בחטא מסוים מתגברת בו התשוקה דווקא לאותו החטא, הוא אינו מסתפק בדברים אחרים, הוא אינו נרגע מהנאות אחרות, הוא חפץ ונמשך דווקא לדבר בו הוא נכשל. לדוגמא אדם שנכשל במידת הכעס ומצפונו מייסרו על כך, לא יבוא לידי רגיעה נפשית אלא רק אחרי שיכעס, האדם שנכשל בתאוות האכילה, ירגע רק על ידי אכילה.
והנה, למרות שהיה אפשר להסביר זאת באופן טבעי, שהדבר שבו נכשל האדם ביותר הוא הדבר המפיק לו הנאה יותר מדברים אחרים, אך האמת כי קיים בזה רעיון עמוק יותר, העובדה שאותו נושא ספציפי גורם לו לחוש חוסר סיפוק, המציאות שהוא מרגיש תסכול וכאב על עצמו דווקא בנושא זה, היא עצמה הגורמת לו להימשך אחריה יותר ויותר, והוא כביכול שואף להשכיח מעצמו ולו לרגע את הצער שהוא חווה מהמידה הרעה הזו בעצמה, והוא מעונין לחוות, ולו לרגע, את הנושא הזה כמשהו שמשדר למוח שלו לא 'סבל מצפון ושנאה', אלא 'כיף שיחרור והנאה'[2].
לכל הדברים האלו ישנה השפעה רבה על כל החיים, ואינם דברים תאורטיים בלבד.
כמה דרכים מצויות להתמודדות עם התאוות בכלל
ישנם כמה דרכים מורגלות בהתמודדות עם עניני התאווה והקדושה, כמה צורות פעולה המתעוררות אחר ענינים אלו, ולאור הדברים שנתבארו ננסה להתבונן על כל אחת מהם:
הדרך הראשונה – עשיית תשובה המתמקדת במצפון, ומעוררת את השנאה העצמית, את הכישלון ולהזכיר את עובדת היותנו 'חלשים' ביראת שמים, ומטרת דרך זו שעל ידי השנאה הסבל והמצפון שנעורר נהיה מוכרחים להימנע מלשוב על המעשה שלא לחזור ולחוות שוב את צער הנפש מהמצפון והשנאה המתוארת.
אלא שדרך זו, כמו שנתבאר לעיל, היא דרך מסוכנת ומזיקה מאוד - ולא בגלל הסיבה שעצם ההתעסקות ברע מושכת את האדם אליו, שזה ודאי נכון - אלא בעיקר מפני שהדבר מוטעה מיסודו, והניסיון לא רק שיחזור בדרך טבעית, אלא אף יתגבר יותר ויותר, יתחזק בצורה בלתי נשלטת, וככל שירבה לעורר את המצפון, את הייסור הנפשי ואת המרירות הלב בתחושה עד כמה הוא 'נכשל' ו'לא מצליח' כך תתגבר תשוקת הנפש לחפש פורקן ולנסות להשתחרר מהרגשה זו, וכביכול לשכוח שזה בכלל בעיה.
והרגשה זו רב כוחה להכשיל את האדם הרבה יותר מעצם התאוה הטבעית, כי דרך זו פוגעת בעצם הווית האדם, בשורש הכי בסיסי של האישיות, בסיפוק ובאכזבה מעצמו, וביותר כי ככל שעוד יעשה זאת 'לשם מצוה' מתוך מטרה להציל את עצם חייו הרוחניים, כך תתגבר יותר ויותר הפגיעה בעצמותו והוויתו ויגדל הרצון לפרוק את העול הזה ולהסיר את ההרגשה המציקה הזו.
ועל כן על האדם לשים לב לא להגביר את היגון והצער מצד האישיות שלו, לא להתמקד בכמה הוא גרוע, ולא לעורר צער בנפש על כך שהוא 'נכשל' ו'לא מצליח' 'חוטא' ו'פושע' אלא להתמקד בקבלה לעתיד, בצער עניני על כך שנעשתה עבירה בלי להיכנס ולהגדיר הגדרות על אישיותו, אל הווייתו כאדם, ורק כך יוכל לצאת ממעגל קסמים נוראי זה.
הדרך השניה – בלבול וייאוש, ועל דרך זו אין צורך להרחיב את הדיבור ולבאר רעתה ואסונה...
הדרך השלישית, הרצויה – בנויה על הכרה וידיעת רעת שני הדרכים הראשונות, וביחוד הדרך הראשונה, ולמרות שבמבט ראשון נראית כטובה ואף עלולה להיחשב אצל האדם כ'צדקות' אבל כיון שבמבחן המציאות דרך זו בסופו של דבר מרחיקה ולא מקרבת, מגבירה את היצר ולא מקררת, הרי שהיא עצמה ירידה, וכפי שמקובלנו מרבותינו כי 'עליה שהיא לצורך ירידה, ירידה אחת ארוכה היא' וגם העלייה עצמה עבירה היא בידו, כי היא כלי בידי היצר, ולא ממקור טוב נובעת.
ובעז"ה, הרחבת הדרך הנכונה, עניניה והנקודות עליה היא בנויה, יתבארו בעזהי"ת במאמר הבא.
[1] הלחץ בטבעו מחזק את חוסר הסיפוק מסיבה פשוטה, כפי שיש לאדם יותר לחץ כך גדלה הציפייה שלו מעצמו, וממילא כל מה שהוא יעשה יקטן ביחס לכמה שהוא מצפה מעצמו, מה שממילא מגדיל את חוסר הסיפוק. ופעמים רבות אלולי הלחץ הרי שהפעולות שהיה עושה האדם היו מעל ומעבר ואף גורמות לו שמחה וסיפוק רב, אך הלחץ שיצר לעצמו מראש והדרישה המופרזת רב כוחה לבטל כל הרגשת שמחה וסיפוק אפשריים ולהנציח את חוסר הסיפוק הנצחי.
כמובן שהמדובר הוא על לחץ מעבר לבסיס שבאמת נדרש מהאדם.
[2] אכן, יש בזה פעמים רבות נקודה נוספת המשלימה את העיקרון הנכתב בקצרה בפנים, והוא, שפעמים רבות כאשר האדם כועס או אוכל איזה דבר, המצפון המלווה אותו בעת עשיית המעשה הראשון, מונעים ממנו לסיים את הדבר, או שעכ"פ ממעטים את תחושת ההנאה שלו מהדבר, דבר המשאיר תחושה כי התאווה לא מולאה, כי היצר לא בא על סיפוקו, ועל כן נשארת באדם עדיין תשוקה לחזור ולעשות את אותו הדבר שלא יכל להונות ממנו הן באיכות והן בכמות, ואכמ"ל.
